סיפור ב-../images/Emo77.gif
סתיו באוויר ואביב בעיניים. החורף הוא היפה בעונות החיים, גם של וויולדי. מתוך תקווה שהתממשה, חלום שמתגשם אני משכים קום. נורית עדיין נמה את שנתה, מכורבלת חציה תחת השמיכה הקיצית. שערה מפוזר על הכר ופניה טובות. אישה כלבבי במיטתי. אני קם ומכסה אותה בעדינות כדי לא להפריע. יותר מכל אני אוהב לכסות אדם שאני אוהב. אני רוכן קלות ושואף מלוא ראותי מנשמת אפה. אויר הרים בריח פסגות. זיכרוני מדיף את ריחות הערב מליל אמש מחצי כוס היין שנותרה על השידה. ריח גופה משכר אותי. לא היין ולא ריח השלג הנרמס בזיכרון. בלי טיפת מור. ריח טבעי שלא ניתן לקנות ולמזוג כמוהו מבקבוקון. אני רוצה לחבק אותה. כמעט שאינני מסוגל להתאפק. אבל גיבור הוא מי שכובש את יצרו. אני שוב מגזים, וניגש למקלחת. הבוקר הוא הזמן הכי מנוצל אצלי ביום. איש של בוקר. במיוחד אחרי המקלחת והגילוח. כל בוקר מלבד בשבתות, אני מביט לעצמי בעיניים ורואה את האמת. האם גם נורית רואה אותה בשנתה? זה הבוקר לו מייחל אדם בחייו. להקיץ מתוך חלום שחלם ולראות אותה במציאות כל בוקר משארית חייו. נותרו לי כמה דקות להכין לנו קפה ולהעיר את נורית. איזה רקע אבחר לקצף בכוס הקפה להמתיק אותו בצליל. נורית שותה בלי סוכר. אני ניגש בדממה לחדר השינה, מנסה לקנות עוד רגע של שנת איכות לאהובתי ונוגע בה קלות. בוקר טוב אני אומר, מתיישב על פינת המזרן ומלטף בעדינות את שערה. השלווה הזו הנסוכה על פניה, בלטפי את שערה מטריף את דעתי. שלוות נעורים של ילדה שעדין לא נודעה לאכזריות בשדרת החיים מעבר לפינת ההתבגרות. תמונה של שדרת עצים בשלכת נטועה בספסלים, ללא משב רוח הסתיו. מה שעה? שואלת נורית. היא לא רואה ללא משקפיה. "שבע" אני עונה. עשיתי לנו קפה, להביא לך למיטה או נצא לשתות בפינת אוכל. "תביא לי בבקשה" היא משיבה. עוד יום חול שמתחיל כחג. "נורית אני חייב לזוז" אני אומר לה ורוכן קלות, נושק לשפתיה. היא שולחת יד לוכדת את עורפי. למשוך את הרגע לשניים או להנעים אותו שבעתיים? בדרך לעבודה אני צף בבריכת מחשבות. אף אחת אינה בנוגע לעבודה. זו תחושה מוזרה, שבסוף הדרך אינך זוכר איך עברת אותה. לא זוכר שפנית ברמזור, האם עצרת בעצור, או איך הגיע התיק למושב האחורי ברכב. זה גם לא ממש משנה לי עכשיו, אבל העובדה שכל הדרך חלפה בהיסח הדעת, אינה מניחה את דעתי. האם לא נהגתי בזהירות? אני מאושר ומחפש דרכים לשמר אושר. הרבה זמן חיפשתי אותו. לא בקלות השגתי אותו. איך אשמר אותו. ברור לי כשמש שאושרה של נורית חשוב לא פחות. האם אושרה ישמר את אושרי? דלת הזכוכית נפתחת ואני עובר על מפתן העבודה. דלת זכוכית בבניין זכוכית ולא הכל שקוף. דיון הבוקר מחזיר אותי לאפלולית. חדגוניות מחשבה בצרות אופקים, ממוקדת בשורת נושאים טכניים יבשים. פעם התלהבתי מהם. גם מהנושאים וגם מהדיונים. מאז נורית ואולי עוד קודם, הם מלאים בריקנות. אני מאבד עניין וצף. מחשבותיי נודדות לאישה שהשארתי בבית, על החלום שחלמתי וליטפתי. עמוס פונה אלי ושואל לדעתי. אני נתלש מהדמיון וחוזר למציאות. סליחה, האם תוכל לחזור על המשפט האחרון בבקשה ? זה קורה יותר ויותר לאחרונה. אני מרגיש חסר מנוח. על שולחני כמעט ואין עבודה. הרבה באשמתי. נורית מלאה את עולמי ולא נותר מקום לדברים אחרים. אסור לי להמשיך בכך. זה יזיק לעבודה, לקשר שלנו ולאושר שלי. לפני שבוע תלינו את המתנה של קים בכניסה לבית. הרבה זמן התלבטתי אם לבקש מנורית. אני דפקתי את המסמר ונורית תלתה. הייתה המון משמעות בחיבוק שהתחבקנו לאחר מעשה. כמו אתמול בלילה לפני שנרדמנו. רציתי לשמר גם אותו אך לא נוח להירדם כך. צוהריים. אנו ישובים ארבע מהנדסים ומשוחחים על דברים שברומו של עולם. לא, זה לא ממש התחיל שם. קודם לעסנו מזון, אחר כך רכילות ואת הקינוח השארנו לסוף. חיים ומוות. משה שואל אותי האם אתה יותר חי או יותר מת? אני חושב רגע ואומר את שעל לבי "חי 1/3 ומת 2/3". נקודת החשיבה נוגעת בשתיים: הגיל שלי בהתייחס לעבר ולעתיד, ותחושתי לחיים שלי היום במכלול עבודה וחיי האישיים. משה חותך כיוון ואומר: החיים שלנו קצרים מאוד, בתוך מיליארדי שנות מוות שקדמו להם ויבואו אחריהם. הבזק אור קצר בחושך אין סופי. טיפה ביקום. חיים ומוות. ולמרות זאת אנו נאחזים בהם חזק. גם מי שמאבד עצמו לדעת, אינו ממש מסוגל לעשות זאת. מה שהוא עושה למעשה, זה מתחיל תהליך שיגרום למותו ושאין ביכולתו לעצור יותר. אין למשל אדם שיכול לחנוק עצמו למוות. הוא נכנס לים ושוחה עד שאופסים כוחותיו. הוא נלחם בגלים עד שאינו יכול. עד הרגע האחרון ומעבר לכך. עד שהים מכריעה אותו. האמת היא שאיננו מפחדים למות. הפחד הוא להפסיק לחיות. למוות אין תחושות. לסוף החיים יש. פרפורי הגסיסה הם שכואבים ומפחידים. גם עובדת החידלון אינה נתפסת. החיים מדחיקים אותם. מתי חשבתי פעם אחרונה על מותי ?שאלה קשה. קשה לי לקבל את הזלזול שייחסתי לחיי בתקופות ארוכות, ובזבזתי אותם באומללות. יש פרפרים שכל תוחלת חייהם שעות ספורות. האם הם מאושרים בהם? הרעיון של מיצוי האושר בהבזק האור הקצרצר, שרק שליש ממנו נותר וגם הוא הולך ודועך, מדאיגים אותי מאוד. אני נזכר בקשר המוזר שקשרתי את אושרי באושרה של נורית והנושא מציק לי. אני חייב לספר לה ולא יודע איך. האם היא תבין? אני מחליט שיש לעשות זאת מיד. לא בטלפון. נורית מופתעת לראות אותי נכנס הביתה, ושואלת האם קרה משהו? "לא ממש" אני עונה. "אתה מרגיש בסדר?" היא שואלת. "כן", "לא" אני מבולבל ולא יודע מהיכן להתחיל. למרות העובדה שנורית מבריקה, קשה לי לפעמים להעביר לה רעיון. לעיתים אני נעזר בשיר ולפעמים בספר. נורית כבר מכירה את הדפים הלבנים, המודפסים בשורות מקוטעות ומביעות רעיון רציף. היא מחכה בסבלנות. תכונה יפה שחסרה לי. "אולי נרד לים?" אני מציע. "בוא" היא משיבה, ברור לה שהרעיון לא יבוא מן הנייר, כי לא נהגנו להביא אף פעם כתובים לים. אני מבין שגם מהגלים הם לא יבואו. "לא", אני משנה את דעתי. "חכי רגע". אני מתיישב ליד השולחן, מוציא בלוק מכתבים ושולף את העט מכיס חולצתי. המחשבה בורחת לי חזרה לציפה. שערה העשיר של נורית מחזיר אותי לבוקר, עם "סתיו באוויר ואביב בעיניים... הרעיון לשורה הראשונה מתחיל להתגלגל עטוף ברעיון עצמו שזורים אחד בשני. אני רואה את ידי על הנייר משרבטת אותיות כאילו מציירת את ידי על הנייר. כמו בתמונה של אשר…
סתיו באוויר ואביב בעיניים. החורף הוא היפה בעונות החיים, גם של וויולדי. מתוך תקווה שהתממשה, חלום שמתגשם אני משכים קום. נורית עדיין נמה את שנתה, מכורבלת חציה תחת השמיכה הקיצית. שערה מפוזר על הכר ופניה טובות. אישה כלבבי במיטתי. אני קם ומכסה אותה בעדינות כדי לא להפריע. יותר מכל אני אוהב לכסות אדם שאני אוהב. אני רוכן קלות ושואף מלוא ראותי מנשמת אפה. אויר הרים בריח פסגות. זיכרוני מדיף את ריחות הערב מליל אמש מחצי כוס היין שנותרה על השידה. ריח גופה משכר אותי. לא היין ולא ריח השלג הנרמס בזיכרון. בלי טיפת מור. ריח טבעי שלא ניתן לקנות ולמזוג כמוהו מבקבוקון. אני רוצה לחבק אותה. כמעט שאינני מסוגל להתאפק. אבל גיבור הוא מי שכובש את יצרו. אני שוב מגזים, וניגש למקלחת. הבוקר הוא הזמן הכי מנוצל אצלי ביום. איש של בוקר. במיוחד אחרי המקלחת והגילוח. כל בוקר מלבד בשבתות, אני מביט לעצמי בעיניים ורואה את האמת. האם גם נורית רואה אותה בשנתה? זה הבוקר לו מייחל אדם בחייו. להקיץ מתוך חלום שחלם ולראות אותה במציאות כל בוקר משארית חייו. נותרו לי כמה דקות להכין לנו קפה ולהעיר את נורית. איזה רקע אבחר לקצף בכוס הקפה להמתיק אותו בצליל. נורית שותה בלי סוכר. אני ניגש בדממה לחדר השינה, מנסה לקנות עוד רגע של שנת איכות לאהובתי ונוגע בה קלות. בוקר טוב אני אומר, מתיישב על פינת המזרן ומלטף בעדינות את שערה. השלווה הזו הנסוכה על פניה, בלטפי את שערה מטריף את דעתי. שלוות נעורים של ילדה שעדין לא נודעה לאכזריות בשדרת החיים מעבר לפינת ההתבגרות. תמונה של שדרת עצים בשלכת נטועה בספסלים, ללא משב רוח הסתיו. מה שעה? שואלת נורית. היא לא רואה ללא משקפיה. "שבע" אני עונה. עשיתי לנו קפה, להביא לך למיטה או נצא לשתות בפינת אוכל. "תביא לי בבקשה" היא משיבה. עוד יום חול שמתחיל כחג. "נורית אני חייב לזוז" אני אומר לה ורוכן קלות, נושק לשפתיה. היא שולחת יד לוכדת את עורפי. למשוך את הרגע לשניים או להנעים אותו שבעתיים? בדרך לעבודה אני צף בבריכת מחשבות. אף אחת אינה בנוגע לעבודה. זו תחושה מוזרה, שבסוף הדרך אינך זוכר איך עברת אותה. לא זוכר שפנית ברמזור, האם עצרת בעצור, או איך הגיע התיק למושב האחורי ברכב. זה גם לא ממש משנה לי עכשיו, אבל העובדה שכל הדרך חלפה בהיסח הדעת, אינה מניחה את דעתי. האם לא נהגתי בזהירות? אני מאושר ומחפש דרכים לשמר אושר. הרבה זמן חיפשתי אותו. לא בקלות השגתי אותו. איך אשמר אותו. ברור לי כשמש שאושרה של נורית חשוב לא פחות. האם אושרה ישמר את אושרי? דלת הזכוכית נפתחת ואני עובר על מפתן העבודה. דלת זכוכית בבניין זכוכית ולא הכל שקוף. דיון הבוקר מחזיר אותי לאפלולית. חדגוניות מחשבה בצרות אופקים, ממוקדת בשורת נושאים טכניים יבשים. פעם התלהבתי מהם. גם מהנושאים וגם מהדיונים. מאז נורית ואולי עוד קודם, הם מלאים בריקנות. אני מאבד עניין וצף. מחשבותיי נודדות לאישה שהשארתי בבית, על החלום שחלמתי וליטפתי. עמוס פונה אלי ושואל לדעתי. אני נתלש מהדמיון וחוזר למציאות. סליחה, האם תוכל לחזור על המשפט האחרון בבקשה ? זה קורה יותר ויותר לאחרונה. אני מרגיש חסר מנוח. על שולחני כמעט ואין עבודה. הרבה באשמתי. נורית מלאה את עולמי ולא נותר מקום לדברים אחרים. אסור לי להמשיך בכך. זה יזיק לעבודה, לקשר שלנו ולאושר שלי. לפני שבוע תלינו את המתנה של קים בכניסה לבית. הרבה זמן התלבטתי אם לבקש מנורית. אני דפקתי את המסמר ונורית תלתה. הייתה המון משמעות בחיבוק שהתחבקנו לאחר מעשה. כמו אתמול בלילה לפני שנרדמנו. רציתי לשמר גם אותו אך לא נוח להירדם כך. צוהריים. אנו ישובים ארבע מהנדסים ומשוחחים על דברים שברומו של עולם. לא, זה לא ממש התחיל שם. קודם לעסנו מזון, אחר כך רכילות ואת הקינוח השארנו לסוף. חיים ומוות. משה שואל אותי האם אתה יותר חי או יותר מת? אני חושב רגע ואומר את שעל לבי "חי 1/3 ומת 2/3". נקודת החשיבה נוגעת בשתיים: הגיל שלי בהתייחס לעבר ולעתיד, ותחושתי לחיים שלי היום במכלול עבודה וחיי האישיים. משה חותך כיוון ואומר: החיים שלנו קצרים מאוד, בתוך מיליארדי שנות מוות שקדמו להם ויבואו אחריהם. הבזק אור קצר בחושך אין סופי. טיפה ביקום. חיים ומוות. ולמרות זאת אנו נאחזים בהם חזק. גם מי שמאבד עצמו לדעת, אינו ממש מסוגל לעשות זאת. מה שהוא עושה למעשה, זה מתחיל תהליך שיגרום למותו ושאין ביכולתו לעצור יותר. אין למשל אדם שיכול לחנוק עצמו למוות. הוא נכנס לים ושוחה עד שאופסים כוחותיו. הוא נלחם בגלים עד שאינו יכול. עד הרגע האחרון ומעבר לכך. עד שהים מכריעה אותו. האמת היא שאיננו מפחדים למות. הפחד הוא להפסיק לחיות. למוות אין תחושות. לסוף החיים יש. פרפורי הגסיסה הם שכואבים ומפחידים. גם עובדת החידלון אינה נתפסת. החיים מדחיקים אותם. מתי חשבתי פעם אחרונה על מותי ?שאלה קשה. קשה לי לקבל את הזלזול שייחסתי לחיי בתקופות ארוכות, ובזבזתי אותם באומללות. יש פרפרים שכל תוחלת חייהם שעות ספורות. האם הם מאושרים בהם? הרעיון של מיצוי האושר בהבזק האור הקצרצר, שרק שליש ממנו נותר וגם הוא הולך ודועך, מדאיגים אותי מאוד. אני נזכר בקשר המוזר שקשרתי את אושרי באושרה של נורית והנושא מציק לי. אני חייב לספר לה ולא יודע איך. האם היא תבין? אני מחליט שיש לעשות זאת מיד. לא בטלפון. נורית מופתעת לראות אותי נכנס הביתה, ושואלת האם קרה משהו? "לא ממש" אני עונה. "אתה מרגיש בסדר?" היא שואלת. "כן", "לא" אני מבולבל ולא יודע מהיכן להתחיל. למרות העובדה שנורית מבריקה, קשה לי לפעמים להעביר לה רעיון. לעיתים אני נעזר בשיר ולפעמים בספר. נורית כבר מכירה את הדפים הלבנים, המודפסים בשורות מקוטעות ומביעות רעיון רציף. היא מחכה בסבלנות. תכונה יפה שחסרה לי. "אולי נרד לים?" אני מציע. "בוא" היא משיבה, ברור לה שהרעיון לא יבוא מן הנייר, כי לא נהגנו להביא אף פעם כתובים לים. אני מבין שגם מהגלים הם לא יבואו. "לא", אני משנה את דעתי. "חכי רגע". אני מתיישב ליד השולחן, מוציא בלוק מכתבים ושולף את העט מכיס חולצתי. המחשבה בורחת לי חזרה לציפה. שערה העשיר של נורית מחזיר אותי לבוקר, עם "סתיו באוויר ואביב בעיניים... הרעיון לשורה הראשונה מתחיל להתגלגל עטוף ברעיון עצמו שזורים אחד בשני. אני רואה את ידי על הנייר משרבטת אותיות כאילו מציירת את ידי על הנייר. כמו בתמונה של אשר…