המשך?
זה היה לילה חשוך וסוער. התכרבלתי במיטה עם השוקו והחתולים והבטתי דרך החלון. פתאום הבריק ברק וראיתי לאורו, בחדר שלי, עומדת נמלה.
מחצתי אותה וראיתי בעיני רוחי את כל פעילי הזכויות למען בעלי חיים
צובאים על דלתי ומכנים אותי בכינויי גנאי שאפילו המקלדת לא יכולה לעמוד בהם.
אבל נמלה מה בעצם היא מפספסת בחיים אם מוחצים אותה? להביא ילדים היא לא תביא, לא אכפת לה אם היא גבר או אישה רומנטיקה לא תהיה לה.
כל החיים שלה זה חובות אולי אפילו סידרתי לה איזו המתת חסד? והאם יש ליצור כזה רצון משלו
או שכל הנמלים כמו גוף אחד הולכים אחרי המלכה בצורה עיוורת?
ואז חשבתי על עצמי.
האם אני נמלה? אולי בגלל מזג האויר נמלאתי עצבות לקחתי אויר בהיתי בנוסטלגיות עגמומית
דרך החלון כאילו מנסה ללכוד במבטי זוית ראייה אחרת שתחתוך דרך החושך כמו שחותכים אותו הברקים בשמיים.
ואזהגעתי למסקנה שאני נמלה. רוחי נפלה , פני נפלו , נפלתי על המיטה
הרגשתי בדיכאון קליני מתקדם כמו חולת רוח שיצאה לה הרוח מהמפרשים.
אני נמלה איך הגעתי למצב הזה??? כמעט זעקתי. אם לא הייתי מזכירה לעצמי
שיש שכנים מאחורי הקיר גבס ששומעים את הדפיקות הכי קטנות ( חוץ מאשר את ליבי הולם בחוזקה),
הייתי נותנת קולי בצעקה חוצת קירות גבס ויקומים מקבילים. אולי אפילו החייזרים היו שומעים אותי בחלל
נבהלים מהבני אנוש הצעקנים האילו בורחים ליקום אחר. יותר הגיוני. שכולם שם נמלים מושלמות אבל אין להן בעיה עם זה!
אני צריכה לנשום אוויר!
פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה, אל הגשם השוטף, מתנחמת ברטיבותו הקרירה. בברקים המפלחים את השמיים וברעמים המחרישים את אוזניי. הגשם, לעיתים קרובות, מביא עליי ... את הטירוף.
)
