סיפור הזוי ומצחיק שלא
אני כתבתי (מצחיק זה עניין יחסי, אותי הוא הצחיק) לפרידה זמנית: להלן סיפור שגיל חובב, ספרן דגול, סיפר במדור האוכל בידיעות: ``רקוויאם לעמליה היה זה ערב סתיו יפה. אהרוני, ילדיו ואנוכי נסענו לבקר את נירה רוסו בביתה שבכפר מרופדים בהבטחה לארוחה וגם למופע זמר. רוסו, כך מתברר, מפליאה בדואטים עם עמליה. ועמליה הוא אווז. אני לא ממציא כלום. בחי אלוהים, בספר התורה, אווז שקוראים לו עמליה, ששר דואטים. טוב, שר זה כבר עניין של פרשנות. מכל מקום, רוסו הוליכה אותנו לפינה מוצנעת בגינת ביתה, ושם פגשנו פנים אל פנים ציפור טרף ענקית בגודל עז (להלן עמליה). רוסו פנתה אל עמליה בשירה והוא, מצדו, השיב לה במין געגוע גרוני ושוחר מדון. ``נו``, אמרה לנו רוסו מקץ חמש דקות דואט. ``זמר או לא זמר?`` האמת? קשה היה לענות. אני הייתי על הדשא, מפרפר בפראות ומנסה למשטר את הסרעפת שלי, שתמיד קופצת אל בין השכמות שלי בשיאה של התקפת צחוק. ילדיו של אהרוני, לעומת זאת, בהו במתרחש בחוסר אמון מוחלט, והדיבר ניטל מפיהם. ואילו אהרוני, שכל העסק הזה בכלל לא נראה לו, הביט בעמליה הצרוד והפטיר לעברו: אם אתה שואל אותי, אתה לא יותר מקופסה נחמדה לפואה-גרא. בן-רגע פרצה מלחמת-עולם. עמליה, שבנוסף להיותו זמר התגלה גם כאווז דובר ברית ומהיר-חימה, החל לרדוף אחרי אהרוני ברחבי החצר. אהרוני נס על נפשו בקלילות רגליים מפתיעה, ואילו אני, חבר נאמן ולוחם בלב ונפש, התחבאתי מתחת לשולחן האוכל. בקץ שלושים שניות לכד עמליה את אהרוני ונשך אותו. הייתי שמח לומר שכאן תם הסיפור, אלא שאהרוני, וזה כואב לי לספר את זה, התגלה כאיש חדור יצר נקם. חיש-קל הוא התחמש במזלג ובעודו צועק ``נשכת אותי? אתה נשכת אותי? אני אראה לך מה זה!`` החל רודף אחרי עמליה, שברח אגב השמעת קולות געגוע דוחים למדי (רוסו תתקן ותאמר: אגב סולפז`). ושוב, הייתי שמח לומר שכאן תם הסיפור, אלא שבשלב הזה, משום מה, החלה רוסו זועקת: ``אל תזוזו! אל תזוזו! אני אביא לו מלפפון!`` ונעלמה בתוך הבית. לעולם לא נדע אם היא התכוונמה לאהרוני או לעמליה, משום שכעבור שבועות אחדים נפח עמליה את נשמתו בנסיבות מסתוריות, ומאז, כל פעם שמוזכר שמה של הצפור התוקפנית, מתכרכמות פניה של רוסו, וקולה רועד באמרה: ``אוי, עמליה! איך שהוא ידע לשיר``.
אני כתבתי (מצחיק זה עניין יחסי, אותי הוא הצחיק) לפרידה זמנית: להלן סיפור שגיל חובב, ספרן דגול, סיפר במדור האוכל בידיעות: ``רקוויאם לעמליה היה זה ערב סתיו יפה. אהרוני, ילדיו ואנוכי נסענו לבקר את נירה רוסו בביתה שבכפר מרופדים בהבטחה לארוחה וגם למופע זמר. רוסו, כך מתברר, מפליאה בדואטים עם עמליה. ועמליה הוא אווז. אני לא ממציא כלום. בחי אלוהים, בספר התורה, אווז שקוראים לו עמליה, ששר דואטים. טוב, שר זה כבר עניין של פרשנות. מכל מקום, רוסו הוליכה אותנו לפינה מוצנעת בגינת ביתה, ושם פגשנו פנים אל פנים ציפור טרף ענקית בגודל עז (להלן עמליה). רוסו פנתה אל עמליה בשירה והוא, מצדו, השיב לה במין געגוע גרוני ושוחר מדון. ``נו``, אמרה לנו רוסו מקץ חמש דקות דואט. ``זמר או לא זמר?`` האמת? קשה היה לענות. אני הייתי על הדשא, מפרפר בפראות ומנסה למשטר את הסרעפת שלי, שתמיד קופצת אל בין השכמות שלי בשיאה של התקפת צחוק. ילדיו של אהרוני, לעומת זאת, בהו במתרחש בחוסר אמון מוחלט, והדיבר ניטל מפיהם. ואילו אהרוני, שכל העסק הזה בכלל לא נראה לו, הביט בעמליה הצרוד והפטיר לעברו: אם אתה שואל אותי, אתה לא יותר מקופסה נחמדה לפואה-גרא. בן-רגע פרצה מלחמת-עולם. עמליה, שבנוסף להיותו זמר התגלה גם כאווז דובר ברית ומהיר-חימה, החל לרדוף אחרי אהרוני ברחבי החצר. אהרוני נס על נפשו בקלילות רגליים מפתיעה, ואילו אני, חבר נאמן ולוחם בלב ונפש, התחבאתי מתחת לשולחן האוכל. בקץ שלושים שניות לכד עמליה את אהרוני ונשך אותו. הייתי שמח לומר שכאן תם הסיפור, אלא שאהרוני, וזה כואב לי לספר את זה, התגלה כאיש חדור יצר נקם. חיש-קל הוא התחמש במזלג ובעודו צועק ``נשכת אותי? אתה נשכת אותי? אני אראה לך מה זה!`` החל רודף אחרי עמליה, שברח אגב השמעת קולות געגוע דוחים למדי (רוסו תתקן ותאמר: אגב סולפז`). ושוב, הייתי שמח לומר שכאן תם הסיפור, אלא שבשלב הזה, משום מה, החלה רוסו זועקת: ``אל תזוזו! אל תזוזו! אני אביא לו מלפפון!`` ונעלמה בתוך הבית. לעולם לא נדע אם היא התכוונמה לאהרוני או לעמליה, משום שכעבור שבועות אחדים נפח עמליה את נשמתו בנסיבות מסתוריות, ומאז, כל פעם שמוזכר שמה של הצפור התוקפנית, מתכרכמות פניה של רוסו, וקולה רועד באמרה: ``אוי, עמליה! איך שהוא ידע לשיר``.
