סיפור החלמה ואתגרים חדשים...
שלום לכולם. שמי אורן, בן 21, אוטוטו מסיים אוניברסיטה ונכנס לצבא. (עתדואי, "מאותגר כרונולוגית" או "דוגמא מהלכת לטיפשות בגיל 18" - מחקו את המיותר) לפני שבועיים גיליתי שגם לי יש חרדה חברתית. היא השפיעה רבות על תהליך ההתבגרות שלי וזה מוזר איך שלא שמתי לב אליה לפני (בהגדרה הזו) למזלי הרב, החרדה אצלי היתה די חלשה (יחסית לחלק מהסיפורים שאני שומע בפורום), והיא אף נחלשה במהלך גילאי הטיפש-עשרה... בכל מקרה, לאחר שקראתי בפורום את ההודעות הנוגעות ללב של כל הנערים והנערות שסובלים מחרדה חברתית, רציתי לספר לכם כיצד התגברתי ועודני מתגבר על השרידים שנשארו מן הבעיה שלי: בילדות לא הכרתי הרבה חברים חדשים, ומאוד פחדתי לנהל אינטראקציה עם אנשים לא מוכרים. כשבנות חמודות היו בקרבת מקום, הייתי יכול לרעוד בטירוף בקרבתן (בצורה כזו שכולם ראו..) כך גם היה לי עם כל הנושא של ריקוד במועדונים ומסיבות. כל הזמן חשבתי שמסתכלים עלי ושאני רוקד זוועה. אבל, עם הזמן ועם הרבה אהבה, תמיכה, דוגמא אישית ממישהו קרוב, ובעיקר "חוסר מודעות לבעיה שלי" התחילו לפתור את הבעיה. אט אט הרגשתי בטוח לרקוד עם חברים שלי במסיבות בבית, ועם הזמן זה עבר גם למועדונים. בנוסף האינטראקציה עם בנות בהחלט גרמה לי להתרגשות בהתחלה, אבל היא עברה ככל שפגשתי והתיידדתי עם יותר מיצורים מוזרים אלו
(סתאאם...) כיום אני מסוגל די בקלות לנהל שיחות עם אנשים זרים (אפילו באוטובוס...) ועם אנשים מוכרים כמעט ואין לי חרדה כלל. האתגר שלי בימים אלו הוא כבר קשור ללהתחיל ולהכיר בנות, דבר שקשה גם לאנשים שלא מוגדרים כבעלי חרדה חברתית. אף על פי כן, התחושות והסימפטומים דומים דיים ! הבעיה המרכזית של "חרדים חברתית" היא "מודעות עצמית". אנחנו מתייחסים לעצמינו כאל אובייקטים בסביבה, ושופטים את המעשים שלנו והתגובות שלנו, כאילו אנחנו מסתכלים על עצמינו מבחוץ. במצבים יותר קשים אנחנו גם מבצעים "הטלה" (projection). זוהי פעולה בה מחשבות ותחושות שלנו משוייכות לאנשים הסובבים אותנו, ואז אנחנו חושבים מחשבות בסגנון "הוא לא מחבב אותי", "כולם מסתכלים עלי", "בטח כולם רואים שאני מפחד ומחליף צבעים" וכו'... מה שחשוב לזכור, הוא שזה רק בראש שלנו, ולא באמת מה שאנשים חושבים. למעשה כמה מחקרים שקראתי בנושא (אני ממש מתעניין בפסיכולוגיה) אומרים שהמודעות העצמית שתיארתי לעיל היא הבעיה המרכזית. בלעדיה אין חרדה ! למעשה עלינו לנסות ולחוות את החיים במלואם, מבלי להתבונן בעצמינו מהצד כל הזמן. פעם הבאה שאתם מתחילים לחוש בחרדה שלכם, מצאו משהו מסביבכם שמעניין אותכם ותתרכזו בו, אם יש אדם שמפחיד אותכם דברו איתו במקום להמנע ממנו. המחקרים מראים שכאשר אדם פועל (אקטיבי) הוא חש בפחות חרדה. לאלו מביניכם שיש מצלמות טלוויזיה, אני ממליץ לבקש ממישהו אהוב להקליט אותכם "עושים שטויות" מול המצלמה, ולצפות בזה אח"כ איתם ולצחוק מכל הלב. זה יכול ממש לעזור, כי בזמן שאתם עושים שטויות ומישהו יראה אתכם, אתם תחושו בחרדה גם אם אתם מוגדרים "כאנשים נורמליים"... מצד שני, כשתצפו בעצמיכם שוב ושוב עושים את השטויות, תרגישו אט אט שזה כבר לא מבייש אתכם ולא מטריד אתכם, ומצדכם שיפיצו את הקלטת באינטרנט !!! בקיצור, אני מאחל לכל המתמודדים בהצלחה מכל הלב, אני מאמין בכולכם, ויודע שתתגברו על זה בבוא היום ! באהבה, אורן.
שלום לכולם. שמי אורן, בן 21, אוטוטו מסיים אוניברסיטה ונכנס לצבא. (עתדואי, "מאותגר כרונולוגית" או "דוגמא מהלכת לטיפשות בגיל 18" - מחקו את המיותר) לפני שבועיים גיליתי שגם לי יש חרדה חברתית. היא השפיעה רבות על תהליך ההתבגרות שלי וזה מוזר איך שלא שמתי לב אליה לפני (בהגדרה הזו) למזלי הרב, החרדה אצלי היתה די חלשה (יחסית לחלק מהסיפורים שאני שומע בפורום), והיא אף נחלשה במהלך גילאי הטיפש-עשרה... בכל מקרה, לאחר שקראתי בפורום את ההודעות הנוגעות ללב של כל הנערים והנערות שסובלים מחרדה חברתית, רציתי לספר לכם כיצד התגברתי ועודני מתגבר על השרידים שנשארו מן הבעיה שלי: בילדות לא הכרתי הרבה חברים חדשים, ומאוד פחדתי לנהל אינטראקציה עם אנשים לא מוכרים. כשבנות חמודות היו בקרבת מקום, הייתי יכול לרעוד בטירוף בקרבתן (בצורה כזו שכולם ראו..) כך גם היה לי עם כל הנושא של ריקוד במועדונים ומסיבות. כל הזמן חשבתי שמסתכלים עלי ושאני רוקד זוועה. אבל, עם הזמן ועם הרבה אהבה, תמיכה, דוגמא אישית ממישהו קרוב, ובעיקר "חוסר מודעות לבעיה שלי" התחילו לפתור את הבעיה. אט אט הרגשתי בטוח לרקוד עם חברים שלי במסיבות בבית, ועם הזמן זה עבר גם למועדונים. בנוסף האינטראקציה עם בנות בהחלט גרמה לי להתרגשות בהתחלה, אבל היא עברה ככל שפגשתי והתיידדתי עם יותר מיצורים מוזרים אלו
