0אמא לביאה0
New member
סיפור הלידה הראשון בבית שלי
סיפור הלידה של כליל שמים, נולדה ב 19/11/03 לידה שניה שלי 18/11/03 הלכנו לישון אני ואת בערך ב 23:00. ב 01:00 התעוררתי. צירים. חדים, חוזרים על עצמם. קמה לסלון ומוצאת שם את אבא רואה סרט. "אני הולכת לסיבוב" מודיעה, ויוצאת. לילה שקט, עם כל צעד שלי אני מרגישה לחץ למטה. חצי שעה מטיילת, מבחינה שהצירים עומדים בזה יפה. חוזרת הביתה, מתזמנת צירים עשרים דקות (כל 4/7 דקות) ומחליטה ללכת לישון. מדהים איך למרות שצירים היו הרבה קודם, ידעתי לזהות ולהודיע לאבא ש"זה זה". ארבע בבוקר - הצירים מתחזקים ואני מתעוררת. מסתובבת בבית. ציר כל חמש דקות, אבל זה עדיין לא זה. זוכרת צירים כל כך כואבים מהלידה הראשונה, שזה לא נראה לי הגיוני שהיום אני יולדת. אז לא חוויתי התפתחות של צירים. בסביבות חמש מתקשרת לשרהלה, עדיין מתלבטת. "מקסימום אני יישן אצלך בסלון" היא אומרת ויוצאת. צירים כל ארבע דקות, והולכים ומתארכים. חצי שעה אח"כ אני שמחה ששרהלה בדרך. מתקשרת גם לכרמית ולילי ומבקשת שיגיעו. בסביבות שש ורבע שרהלה מגיעה. מוצאת אותי הולכת במעגלים במטבח (ההליכה במעגלים היא טראפיה ידועה שלי מאז ומעולם), בכל ציר מרימה ידיים למעלה ונושפת בצליל נמוך. "זה היה דווקא ציר יפה מאוד בשביל מישהי שלא בטוחה שזה זה....", היא מתפעלת מהציר הראשון שעובר, מצחיקה אותי. מבקשת שאשמור כוח ולא אמשיך להסתובב ככה. הצירים מתחזקים ואני משמיעה אותם אל תוך הדשא דרך החלון. שרהלה מאחורי בכל ציר, מעסה את הגב התחתון. מדהים כמה שהיא יודעת איפה כמה ואיך. כל ציר!!!! היא מדהימה. בסביבות שמונה וחצי בבוקר בודקת פתיחה. 5. תשע או אולי תשע וחצי - 7. נכנסים לבריכה. שעתיים בבריכה, והצירים מתמעטים. בסוף אני יוצאת מהמים, חזרה לחלון. כרמית דוקרת אותי. אני תמיד רגישה לדיקור , אבל הפעם זה בלתי נסבל. לא טוב לי עם זה. מוציאים את המחטים אחרי כמה דקות ואני נרגעת. הדיקור לא מזיז לפתיחה שלי, הזמן לא משפיע. אני תקועה על 7. כבר צהריים וכולם נהיים רעבים. גם אני. צירים צירים אבל שתי לחמניות ושתי בננות מוצאות את דרכן לבטן שלי בין לבין. וגם פסק זמן. בצהריים הולכים לישון. ישנה על מזרון בסלון. עם כל ציר קמה, נשענת על הפוף , שרהלה מאחורי. לילי מחליפה אותה כשהיא עסוקה במשהו. הגדולה מסתובבת לידנו כל הזמן, מלטפת כשאני נשענת על החלון, עסוקה. בצהריים נרדמת בסלון על מזרון גם היא. נכנסה איתנו לבריכה. כבר חצי שנה היא לא יונקת - כואב לי כשהיא מנסה, אבל מערכת היחסים הישנה והטובה עם הציצים נשארה, היא מלטפת אותם , מדברת אליהם, צוחקת אליהם. מצחיקה. בסביבות שלוש כשהפתיחה עדיין שבע שרהלה רוצה לפקוע את המים. פוחדת שהצירים יעייפו אותי ורצתה קצת לזרז. ביקשתי לחכות חצי שעה. אחרי חצי שעה כשלא היתה התפתחות - פקעה. תחושה ריקה בבטן שלי. ריקה אבל עדיין מלאה. התחושה של אחרי אומרת שהייתי צריכה ללכת עם הגוף שלי, בקצב שלו. (כמובן....). אכלתי וישנתי - צברתי כוחות. אחרי הפקיעה, נכנסים לבריכה שוב. הצירים מגיעים עם הפסקות גדולות ביניהם אבל עוצמתיים הרבה יותר. חדים יותר. אני נזרקת אחורה לחוויה הקודמת, והפחד משתלט. עד עכשיו הצירים היו חזקים וכואבים, אבל בשליטה, מקדמים. עכשיו הם חדים, לא מאפשרים לי לנשום, לא מאפשרים לי להרגיש את עצמי. מחפשת את עצמי ולא מוצאת. לילי מחזיקה לי את שתי הידיים. מתוך הכאב אני מרחמת עליה....אני בטח מכאיבה לה נורא! היא בוכה , אני דואגת בתוכי. היא בוכה מהתרגשות ולא מכאב, אבל בכל זאת אני חושבת על זה. הצירים נראים לי ארוכים וחזקים כמו אז.טוב, אולי פחות ארוכים. אני צורחת עם כל ציר, צרחות שמתפזרות, לא ממוקדות. הגדולה מחליטה שהיא הולכת לשכנה. היא לא רגילה לראות את אמא מתפזרת. נבהלת, אבל מבינה.פשוט מחליטה שהיא לא רוצה לראות יותר. כל כך עייפה, נשענת על השפה של הבריכה לנוח בין הצירים. ישנה. וחם לי. כל כך חם לי. עושים עלי רוח, זה בקושי מורגש. לא מרגישה לגמרי מחוברת לגוף שלי. הצירים מכניסים אותי לתוך הכאב והגוף כמו נעלם. שרהלה מבקשת ללחוץ. אני לא מרגישה את הצורך, מחפשת. ללחוץ? לאן? איך אפשר ללחוץ אם אני לא מרגישה את עצמי? מתייאשת מלנסות לחפש איפה היא נמצאת בפנים, ופשוט לוחצת למטה עם כל ציר. לוחצת וצועקת. צועקת? צורחת !!!!!!!!!!! זוכרת רגע אחד של ייאוש - מתי כבר ייגמר??? ואז שומעת את אביב של כרמית בוכה מחוץ לחדר. בכי של תינוק. נזרקת בתוכי למציאות, מקבלת כוחות מהבכי שלו. נזכרת איפה אני ולמה. ממשיכה ללחוץ עם כל ציר. שוב נחושה , צורחת ולוחצת. אבא יושב מאחורי במים, ולא נוח לי בשום צורה. הרגליים לא מגיעות לדופן הנגדית בצורה שתאפשר לי ללחוץ בלי לזוז עם המים, והלחיצות נראות לי לא אפקטיביות. מנסה למצוא תנוחה נוחה. פשוט לא מרגישה שום צורך ללחוץ. גם בלידה הקודמת לא הרגשתי. אולי אין לי צורך כזה? ובכל זאת מקשיבה לשרהלה שמנסה לכוון ללחיצה , ולוחצת. ופתאום התחושה של הפרינאום שמתרחב. "שמן", אני מבקשת. פעם ועוד פעם. מרגישה את הראש.מרגישה כאילו אני הולכת להיקרע. מתיחה . רגע של שקט. נדמה לי כאילו חצי שעה עוברת בשקט בשקט והראש ממתין ליציאה. מלטפת את השיער. עוד ציר, לחיצות קצרות, הראש יוצא. להשאיר אותו במים, לא להתרומם. זה כמו עולה לי במאמץ. עוד רגע ו........ אבל עדיין לא. לחכות, לכבוש את הצורך להוציא, לכבוש את הסקרנות, לכבוש את הרצון לסיים את התהליך. עוד לחיצה והיא מחליקה החוצה אל המים. מרגישה את הגוף כולו עובר בתעלה. בחמש אחה"צ היא נולדה. "נקבל אותה בשקט" אני זוכרת ששרהלה אמרה. מרגישה את חבל החיים נמשך לי על הירך ואת הגוף החמים שלה מחובק אצלי בידיים. חלקלקה, רטובה, אני לא זוכרת אם בכלל יצא לי משהו מהפה, רק זוכרת את התחושה של להחזיק אותה סוף סוף. לחבק. הרצון להיות איתה, הצורך להגן. ללטף. השכנה מביאה את הגדולה ואנחנו מדברות. אני מרגישה בצורך להחליף איתה כמה מילים כדי להרגיע, כדי להכיר ביניהן. הקטנה מתחילה לינוק, כאילו יש מאחוריה שנים של נסיון. אני נהנית מהתחושה, מודיעה בקול שהיא יונקת. חבל הטבור כבר לא פועם, אנחנו חותכים. ברגע של החיתוך היא נרעדת. אני מרגישה את הגוף הקטן רוטט ואז היא מתחילה לבכות. השקט נשבר. היא הרגישה את זה , אני אומרת. לא היה לה נעים הניתוק. גם לי לא. נראה לי כנצח הבכי שלה. והיא חוזרת לינוק ואנחנו נרגעות שוב. השיליה יוצאת. אני יוצאת מהמים ועוברת למיטה שממול. מישהו מביא לי פסק זמן. מחזירה אנרגיה במהירות... קר לי. מכסים. היא עלי, יונקת ללא הפסקה. שרהלה בודקת נזקים. אין. רק שפשוף. טראומיל . הכי כיף: להתקלח במקלחת שלי ולהיכנס עם כולם למיטה. ב 1/1/05 - שידור חוזר אבל מקוצר מאוד. הסיפור יגיע בהמשך...
סיפור הלידה של כליל שמים, נולדה ב 19/11/03 לידה שניה שלי 18/11/03 הלכנו לישון אני ואת בערך ב 23:00. ב 01:00 התעוררתי. צירים. חדים, חוזרים על עצמם. קמה לסלון ומוצאת שם את אבא רואה סרט. "אני הולכת לסיבוב" מודיעה, ויוצאת. לילה שקט, עם כל צעד שלי אני מרגישה לחץ למטה. חצי שעה מטיילת, מבחינה שהצירים עומדים בזה יפה. חוזרת הביתה, מתזמנת צירים עשרים דקות (כל 4/7 דקות) ומחליטה ללכת לישון. מדהים איך למרות שצירים היו הרבה קודם, ידעתי לזהות ולהודיע לאבא ש"זה זה". ארבע בבוקר - הצירים מתחזקים ואני מתעוררת. מסתובבת בבית. ציר כל חמש דקות, אבל זה עדיין לא זה. זוכרת צירים כל כך כואבים מהלידה הראשונה, שזה לא נראה לי הגיוני שהיום אני יולדת. אז לא חוויתי התפתחות של צירים. בסביבות חמש מתקשרת לשרהלה, עדיין מתלבטת. "מקסימום אני יישן אצלך בסלון" היא אומרת ויוצאת. צירים כל ארבע דקות, והולכים ומתארכים. חצי שעה אח"כ אני שמחה ששרהלה בדרך. מתקשרת גם לכרמית ולילי ומבקשת שיגיעו. בסביבות שש ורבע שרהלה מגיעה. מוצאת אותי הולכת במעגלים במטבח (ההליכה במעגלים היא טראפיה ידועה שלי מאז ומעולם), בכל ציר מרימה ידיים למעלה ונושפת בצליל נמוך. "זה היה דווקא ציר יפה מאוד בשביל מישהי שלא בטוחה שזה זה....", היא מתפעלת מהציר הראשון שעובר, מצחיקה אותי. מבקשת שאשמור כוח ולא אמשיך להסתובב ככה. הצירים מתחזקים ואני משמיעה אותם אל תוך הדשא דרך החלון. שרהלה מאחורי בכל ציר, מעסה את הגב התחתון. מדהים כמה שהיא יודעת איפה כמה ואיך. כל ציר!!!! היא מדהימה. בסביבות שמונה וחצי בבוקר בודקת פתיחה. 5. תשע או אולי תשע וחצי - 7. נכנסים לבריכה. שעתיים בבריכה, והצירים מתמעטים. בסוף אני יוצאת מהמים, חזרה לחלון. כרמית דוקרת אותי. אני תמיד רגישה לדיקור , אבל הפעם זה בלתי נסבל. לא טוב לי עם זה. מוציאים את המחטים אחרי כמה דקות ואני נרגעת. הדיקור לא מזיז לפתיחה שלי, הזמן לא משפיע. אני תקועה על 7. כבר צהריים וכולם נהיים רעבים. גם אני. צירים צירים אבל שתי לחמניות ושתי בננות מוצאות את דרכן לבטן שלי בין לבין. וגם פסק זמן. בצהריים הולכים לישון. ישנה על מזרון בסלון. עם כל ציר קמה, נשענת על הפוף , שרהלה מאחורי. לילי מחליפה אותה כשהיא עסוקה במשהו. הגדולה מסתובבת לידנו כל הזמן, מלטפת כשאני נשענת על החלון, עסוקה. בצהריים נרדמת בסלון על מזרון גם היא. נכנסה איתנו לבריכה. כבר חצי שנה היא לא יונקת - כואב לי כשהיא מנסה, אבל מערכת היחסים הישנה והטובה עם הציצים נשארה, היא מלטפת אותם , מדברת אליהם, צוחקת אליהם. מצחיקה. בסביבות שלוש כשהפתיחה עדיין שבע שרהלה רוצה לפקוע את המים. פוחדת שהצירים יעייפו אותי ורצתה קצת לזרז. ביקשתי לחכות חצי שעה. אחרי חצי שעה כשלא היתה התפתחות - פקעה. תחושה ריקה בבטן שלי. ריקה אבל עדיין מלאה. התחושה של אחרי אומרת שהייתי צריכה ללכת עם הגוף שלי, בקצב שלו. (כמובן....). אכלתי וישנתי - צברתי כוחות. אחרי הפקיעה, נכנסים לבריכה שוב. הצירים מגיעים עם הפסקות גדולות ביניהם אבל עוצמתיים הרבה יותר. חדים יותר. אני נזרקת אחורה לחוויה הקודמת, והפחד משתלט. עד עכשיו הצירים היו חזקים וכואבים, אבל בשליטה, מקדמים. עכשיו הם חדים, לא מאפשרים לי לנשום, לא מאפשרים לי להרגיש את עצמי. מחפשת את עצמי ולא מוצאת. לילי מחזיקה לי את שתי הידיים. מתוך הכאב אני מרחמת עליה....אני בטח מכאיבה לה נורא! היא בוכה , אני דואגת בתוכי. היא בוכה מהתרגשות ולא מכאב, אבל בכל זאת אני חושבת על זה. הצירים נראים לי ארוכים וחזקים כמו אז.טוב, אולי פחות ארוכים. אני צורחת עם כל ציר, צרחות שמתפזרות, לא ממוקדות. הגדולה מחליטה שהיא הולכת לשכנה. היא לא רגילה לראות את אמא מתפזרת. נבהלת, אבל מבינה.פשוט מחליטה שהיא לא רוצה לראות יותר. כל כך עייפה, נשענת על השפה של הבריכה לנוח בין הצירים. ישנה. וחם לי. כל כך חם לי. עושים עלי רוח, זה בקושי מורגש. לא מרגישה לגמרי מחוברת לגוף שלי. הצירים מכניסים אותי לתוך הכאב והגוף כמו נעלם. שרהלה מבקשת ללחוץ. אני לא מרגישה את הצורך, מחפשת. ללחוץ? לאן? איך אפשר ללחוץ אם אני לא מרגישה את עצמי? מתייאשת מלנסות לחפש איפה היא נמצאת בפנים, ופשוט לוחצת למטה עם כל ציר. לוחצת וצועקת. צועקת? צורחת !!!!!!!!!!! זוכרת רגע אחד של ייאוש - מתי כבר ייגמר??? ואז שומעת את אביב של כרמית בוכה מחוץ לחדר. בכי של תינוק. נזרקת בתוכי למציאות, מקבלת כוחות מהבכי שלו. נזכרת איפה אני ולמה. ממשיכה ללחוץ עם כל ציר. שוב נחושה , צורחת ולוחצת. אבא יושב מאחורי במים, ולא נוח לי בשום צורה. הרגליים לא מגיעות לדופן הנגדית בצורה שתאפשר לי ללחוץ בלי לזוז עם המים, והלחיצות נראות לי לא אפקטיביות. מנסה למצוא תנוחה נוחה. פשוט לא מרגישה שום צורך ללחוץ. גם בלידה הקודמת לא הרגשתי. אולי אין לי צורך כזה? ובכל זאת מקשיבה לשרהלה שמנסה לכוון ללחיצה , ולוחצת. ופתאום התחושה של הפרינאום שמתרחב. "שמן", אני מבקשת. פעם ועוד פעם. מרגישה את הראש.מרגישה כאילו אני הולכת להיקרע. מתיחה . רגע של שקט. נדמה לי כאילו חצי שעה עוברת בשקט בשקט והראש ממתין ליציאה. מלטפת את השיער. עוד ציר, לחיצות קצרות, הראש יוצא. להשאיר אותו במים, לא להתרומם. זה כמו עולה לי במאמץ. עוד רגע ו........ אבל עדיין לא. לחכות, לכבוש את הצורך להוציא, לכבוש את הסקרנות, לכבוש את הרצון לסיים את התהליך. עוד לחיצה והיא מחליקה החוצה אל המים. מרגישה את הגוף כולו עובר בתעלה. בחמש אחה"צ היא נולדה. "נקבל אותה בשקט" אני זוכרת ששרהלה אמרה. מרגישה את חבל החיים נמשך לי על הירך ואת הגוף החמים שלה מחובק אצלי בידיים. חלקלקה, רטובה, אני לא זוכרת אם בכלל יצא לי משהו מהפה, רק זוכרת את התחושה של להחזיק אותה סוף סוף. לחבק. הרצון להיות איתה, הצורך להגן. ללטף. השכנה מביאה את הגדולה ואנחנו מדברות. אני מרגישה בצורך להחליף איתה כמה מילים כדי להרגיע, כדי להכיר ביניהן. הקטנה מתחילה לינוק, כאילו יש מאחוריה שנים של נסיון. אני נהנית מהתחושה, מודיעה בקול שהיא יונקת. חבל הטבור כבר לא פועם, אנחנו חותכים. ברגע של החיתוך היא נרעדת. אני מרגישה את הגוף הקטן רוטט ואז היא מתחילה לבכות. השקט נשבר. היא הרגישה את זה , אני אומרת. לא היה לה נעים הניתוק. גם לי לא. נראה לי כנצח הבכי שלה. והיא חוזרת לינוק ואנחנו נרגעות שוב. השיליה יוצאת. אני יוצאת מהמים ועוברת למיטה שממול. מישהו מביא לי פסק זמן. מחזירה אנרגיה במהירות... קר לי. מכסים. היא עלי, יונקת ללא הפסקה. שרהלה בודקת נזקים. אין. רק שפשוף. טראומיל . הכי כיף: להתקלח במקלחת שלי ולהיכנס עם כולם למיטה. ב 1/1/05 - שידור חוזר אבל מקוצר מאוד. הסיפור יגיע בהמשך...
