סיפור הלידה שלי
לא הייתי פעילה, אבל בהחלט החכמתי מהפורום
מצאתי עכשיו זמן לכתוב את סיפור הלידה (הילדה כבר בת 3.5 חודשים).
ההריון הוא הריון בסיכון גבוה, גם סכרת (אינסולין) וגם קרישיות יתר (קלקסן), קיצר תענוג של זריקות יום יום. ביום רביעי 25.3.15 הגעתי לרופא שאמר לי שאין ברירה ונהיה חייבים לעשות זירוז. משקל התינוקת היה תקין, וקבענו את הזרוז ל6 ימים לאחר מכן. בלידה השנייה כשדיברו איתי על זירוז גם 3 ימים לפני הלידה, נראה לי שמרוב שנלחצתי ילדתי אחרי 3 ימים ללא זירוז. קיוויתי שגם הפעם זה יקרה. זה אכן קרה 3 ימים לאחר מכן, וזה מבלי שהייתי בלחץ אפילו.
יום שבת 28.3.15 מתעוררת ב-5:50 לשירותים (יצאנו עד 2 בלילה ותמיד מתעוררת בשמונה לשירותים). מרגישה שהפיפי לא מפסיק, ומרגישה טפטופים. לא בטוחה אם זאת ירידת מים או פיפי שבורח. מסתובבת הלוך חזור בבית, שוב שירותים, שוב בדיקה בשירותים, עכשיו יש גם דימומים קטנים. מעירה את בעלי ב-6:30 (שלא הרגיש בכלל שאני מסתובבת). הילדים שתמיד מתעוררים ב6:00 עדיין ישנים, אנחנו מכינים תיק לידה (לא היה מוכן בכלל), אני מתקלחת, הילדים מתעוררים, מלבישים אותם ונותנים להם לאכול. מגיעים להורים שלי ובסביבות 9:30 יוצאים לדרך. אני אגב עדיין לא בטוחה שזאת ירידת מים.
מגיעים למיון יולדות ב-10:20, האחות בודקת אותי, אין פתיחה ואין צירים, אבל אכן יש ירידת מים. שולחים אותי למחלקת הריון בסיכון, ואומרים לי שבשעה 20:00 אני אקבל אנטיביוטיקה. בשעה 11:30 אני סוף סוף מתחילה להרגיש בצירים קלילים, לאט לאט הם מתחילים להיות סדירים. בשעה 12:00 אני אוכלת ארוחת צהריים, כי אלוהים יודע מתי אני אוכל לאכול שוב. אוכלת בין הצירים שהופכים להיות סדירים. בכל ציר אני מפסיקה לאכול וקמה ומניעה את האגן, בעלי עושה לי מסאג' בגב. מסיימים את ארוחת הצהריים והולכים לתזמן בחדר. בשעה 12:45 אני הולכת לאחות בין הצירים (טעות....) ואומרת לה שיש לי צירים, והיא בשיא אדיושתה אומרת לי להמשיך לתזמן עוד חצי שעה (אולי לא נראיתי לה מספיק סובלת).
חוזרים לחדר לאותו עקרון, כל ציר אני קמה מניעה את הגב ומסאז' בגב התחתון ע"י בעלי. בשעה 13:00 אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום, לא מסוגלת שבעלי יגע בי וצורחת לו שדחוף יקרא לאחות. האחות מגיעה (בהליכה איטית), מבקשת שאני אשכב, אני אומרת לה שאני לא מסוגלת ובוכה, היא מבקשת שוב, אני נשכבת, היא מבקשת להוריד את התחתונים ושוב אני אומרת לה שאני לא מסוגלת לזוז, אז היא שולפת מספריים, בודקת פתיחה ומזעיקה את צוות חדר לידה.
אני איכשהו מצליחה לעבור למיטה השנייה, והם רצים איתי במסדרון ומבקשים ממני לא ללחוץ (למרות שזאת לידה שלישית, אני לא קולטת שאני בפתיחה מלאה). איך שנכנסים לחדר לידה עצמו הם צועקים פתיחה מלאה, ואז האסימון נופל. האמת הרגו אותי שם כי מישהו שם שאל (אין לי מושג מי זה היה ומה תפקידו) אם צריך לחבר מוניטור, ואז המיילדת אומרת לו איזה מוניטור היא תכף יולדת. מגיעים לחדר, בעלי מוריד לי נעליים, עוזר לי להוריד כותנת, המיילדת אומרת לי ללחוץ, וזהו 3 לחיצות והבת שלי בחוץ בשעה 13:20. אושר עילאי שהגיע אליי אחרי שנה קשה של טיפולים ו-2 הפלות. אני מאושרת ומודה לאלוהים כל יום על המתנה שקיבלתי
מאחלת לכולם המשך הריונות קלים ומשעממים ושיסתיימו בידיים מלאות
לא הייתי פעילה, אבל בהחלט החכמתי מהפורום
מצאתי עכשיו זמן לכתוב את סיפור הלידה (הילדה כבר בת 3.5 חודשים).
ההריון הוא הריון בסיכון גבוה, גם סכרת (אינסולין) וגם קרישיות יתר (קלקסן), קיצר תענוג של זריקות יום יום. ביום רביעי 25.3.15 הגעתי לרופא שאמר לי שאין ברירה ונהיה חייבים לעשות זירוז. משקל התינוקת היה תקין, וקבענו את הזרוז ל6 ימים לאחר מכן. בלידה השנייה כשדיברו איתי על זירוז גם 3 ימים לפני הלידה, נראה לי שמרוב שנלחצתי ילדתי אחרי 3 ימים ללא זירוז. קיוויתי שגם הפעם זה יקרה. זה אכן קרה 3 ימים לאחר מכן, וזה מבלי שהייתי בלחץ אפילו.
יום שבת 28.3.15 מתעוררת ב-5:50 לשירותים (יצאנו עד 2 בלילה ותמיד מתעוררת בשמונה לשירותים). מרגישה שהפיפי לא מפסיק, ומרגישה טפטופים. לא בטוחה אם זאת ירידת מים או פיפי שבורח. מסתובבת הלוך חזור בבית, שוב שירותים, שוב בדיקה בשירותים, עכשיו יש גם דימומים קטנים. מעירה את בעלי ב-6:30 (שלא הרגיש בכלל שאני מסתובבת). הילדים שתמיד מתעוררים ב6:00 עדיין ישנים, אנחנו מכינים תיק לידה (לא היה מוכן בכלל), אני מתקלחת, הילדים מתעוררים, מלבישים אותם ונותנים להם לאכול. מגיעים להורים שלי ובסביבות 9:30 יוצאים לדרך. אני אגב עדיין לא בטוחה שזאת ירידת מים.
מגיעים למיון יולדות ב-10:20, האחות בודקת אותי, אין פתיחה ואין צירים, אבל אכן יש ירידת מים. שולחים אותי למחלקת הריון בסיכון, ואומרים לי שבשעה 20:00 אני אקבל אנטיביוטיקה. בשעה 11:30 אני סוף סוף מתחילה להרגיש בצירים קלילים, לאט לאט הם מתחילים להיות סדירים. בשעה 12:00 אני אוכלת ארוחת צהריים, כי אלוהים יודע מתי אני אוכל לאכול שוב. אוכלת בין הצירים שהופכים להיות סדירים. בכל ציר אני מפסיקה לאכול וקמה ומניעה את האגן, בעלי עושה לי מסאג' בגב. מסיימים את ארוחת הצהריים והולכים לתזמן בחדר. בשעה 12:45 אני הולכת לאחות בין הצירים (טעות....) ואומרת לה שיש לי צירים, והיא בשיא אדיושתה אומרת לי להמשיך לתזמן עוד חצי שעה (אולי לא נראיתי לה מספיק סובלת).
חוזרים לחדר לאותו עקרון, כל ציר אני קמה מניעה את הגב ומסאז' בגב התחתון ע"י בעלי. בשעה 13:00 אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום, לא מסוגלת שבעלי יגע בי וצורחת לו שדחוף יקרא לאחות. האחות מגיעה (בהליכה איטית), מבקשת שאני אשכב, אני אומרת לה שאני לא מסוגלת ובוכה, היא מבקשת שוב, אני נשכבת, היא מבקשת להוריד את התחתונים ושוב אני אומרת לה שאני לא מסוגלת לזוז, אז היא שולפת מספריים, בודקת פתיחה ומזעיקה את צוות חדר לידה.
אני איכשהו מצליחה לעבור למיטה השנייה, והם רצים איתי במסדרון ומבקשים ממני לא ללחוץ (למרות שזאת לידה שלישית, אני לא קולטת שאני בפתיחה מלאה). איך שנכנסים לחדר לידה עצמו הם צועקים פתיחה מלאה, ואז האסימון נופל. האמת הרגו אותי שם כי מישהו שם שאל (אין לי מושג מי זה היה ומה תפקידו) אם צריך לחבר מוניטור, ואז המיילדת אומרת לו איזה מוניטור היא תכף יולדת. מגיעים לחדר, בעלי מוריד לי נעליים, עוזר לי להוריד כותנת, המיילדת אומרת לי ללחוץ, וזהו 3 לחיצות והבת שלי בחוץ בשעה 13:20. אושר עילאי שהגיע אליי אחרי שנה קשה של טיפולים ו-2 הפלות. אני מאושרת ומודה לאלוהים כל יום על המתנה שקיבלתי
מאחלת לכולם המשך הריונות קלים ומשעממים ושיסתיימו בידיים מלאות
