סיפור הלידה שלנו.....

[קרנושה]

סיפור הלידה שלנו.....

יש קטגוריה בפורום המכילה סיפורים? אם לא ליאור-תתחיל לעבוד! לאחר שנתיים כתבתי זאת...הוצאתי החוצה...מיועד לקטגוריית המאמרים, ארוך ביותר-לא לבעלי לב חלש! לאחר טיפולים ארוכים וממושכים, לאחר IVFים שכשלו, באחד הטיפולים לקחתי את הכוריגון מוקדם מהמתבקש והפרייה כבר לא באה בחשבון, הציעו לי IUI=הזרעה (שבעצם עברתי זאת עוד קודם לפחות 6 פעמים), בכיתי אך מכיוון שלא רציתי לפספס את הטיפול וגופי היה מוצף הורמונים הסכמתי, ההזרעה נעשתה ואני שוכבת בחדר ההוא בוכה (על כשלון של עוד טיפול) ומחשבת מתי אראה את החדר הזה בפעם הבאה. לאחר 11 יום, תאריך שהייתי צריכה לעשות בטא-מכיוון שתמיד ביום הנ"ל אחה"צ אני מקבלת וסת החלטתי לא ללכת לעשות בטא, גם ככה ידעתי שהריון לא יצא מהזרעה-אין סיכוי! לאחר יום נוסף שלא עשיתי בדיקת דם (כי המעבדה לא עבדה) ביום ה13 לאחר ההזרעה הלכתי לעשות בטא-סבבה! בשעה 16:00 התקשרה אלי אחות קופת חולים (שהכירה היטב את נושא הטיפולים שלי) ושאלה אותי:"קרן, האם את יודעת את הבטא שלך?" עניתי שטרם....אמרה לי:"היא חיובית, את בהריון" ועוד הוסיפה ש....204 רמת הבטא! אני נחנקתי, בעלי היה לידי בסלון, לא קפצתי, לא אמרתי לו כלום, סגרתי את הטלפון והתקשרתי לרמב"ם....חייבת לשוחח עם רופא שיסביר לי מה אומר 204 בטא? כאילו שאני לא יודעת שאני בהריון-רציתי לשמוע את הרופא אומר לי:קרן את בהריון-וכך היה....לעולם לא אשכח זאת! כל כך הרבה בכינו, בעלי שהזריק לי כל תקופת הטיפולים ואני היינו שותפים להכל- הכל! למחרת נאמר לי ברמב"ם כי הבטא לא עולה טוב ועליי לחזור עליה כעבור יומיים שוב(זה נאמר ביום שישי) ואני נכנסתי להיסטריה וגם ככה בערב התחלתי לחוש לא טוב, ומכיוון שהיה יום שישי נסעתי לביה"ח, בUS אובחן היפרסטמולציה (תגובת יתר של השחלות להורמונים) ואושפזתי, לא היה זכר בUS להריון, מה שכן לקחו לי רמת בטא והקפיאו אותה ליום א´. ביום א´ הבטא טיפסה אך בUS עדיין לא ראו כלום-נדא! כך גם ביום ב´, אני עם בטא 1000 ולא נראה זכר להריון ברחם, הוחלט להשאירני בצום, מנהל המחלקה החליט שאם למחרת הבטא עוד עולה ולא נראה שק יתנו לי זריקה שתגרום לפליטת ההריון ולאחר מכן גרידה! אני שלא ידעתי מה יוליד יום, אני ששמחתי מתשובה חיובית של ערכת הריון ביתית (נהנתי לקנות ולעשות זאת כמה פעמים-רק כדי לראות את ה2 קוים) פתאום זה? החלטתי פה אחד עם בעלי לא לצום-וכך היה! למחרת שוב בטא עולה ושוב לא נצפה כל שק הריון ולו הקטן ביותר, אמרו לי: "את בצום נכון?" אמרתי: "שלא!" סיפרו לי שלדעתם זה הריון מחוץ לרחם ושחבל לחכות כי אם הבטא עולה ואין שק משמע אני יכולה להסתבך כהוגן. החלטתי לחתום על סירוב אישפוז וללכת הביתה, הגעתי לביתי והתקשרתי לרמב"ם-ליחידה שטיפלה בי, סיפרתי הכל והזמינו אותי להגיע למחרת. זה היה יום רביעי, אני ובעלי נסענו, נכנסנו לרופא והוא מפשפש ומפשפש בתוכי, לא הוציא הגה! הרגעים האלה נראו כנצח ואז אמר:"ללא ספק יש פה שק הריון....אני חושד אפילו שיש 2" ,לא יכולה לתאר לכם את נשימותיי ברגעים ההם...מסתבר שפעלתי כשורה ואחרי הכל-הלכתי עם ההרגשה שלי! *ההמשך בהודעה הבאה....

 

[קרנושה]

-חלק2-

בסוף השבוע ההוא בעלי טס להונגריה ואני נותרתי לבדי (יותר נכון עם מה שגדל בתוכי) וביום רביעי נסעתי לעשות US...אז כבר היו לי בחילות והקאות והייתי מחוברת לקולה כמו אינפוזיה. נכנסתי לרופא והוא מתחיל את הבדיקה, אני חושבת ש10 דקות הוא פישפש בתוכי כאילו מחליף הילוכים ,ואז מסובב לי את צג הUS ואומר לי:"תראי"! אני מסתכלת ורואה מה שרואה...לא אומרת בקול את מה שאני חושבת, ואז הוא אומר לי:"נו, מה את רואה?" עניתי לו שאין בכוונתי לומר כי אני אשמע מטופשת... והוא דרש שאומר מה אני רואה, אמרתי לו: "3 שקים??????" והוא אפילו לא אמר בשעה טובה, אמר לי :"ואת בכית ולא רצית את ההזרעה-ואת נלחמת על הפריה!" ועוד הוסיף:"והנה דופק1+1+1 מדהים!!!!! ובאותה נשימה הוסיף ש:"אנחנו ממליצים על דילול", אמרתי לו, שיתן לי לנשום, לעכל את "הממצאים" שאפילו בעלי לא איתי ולא יודע, הייתי אז בשבוע7 והלכתי לתחנת האוטובוס עם הידיעה המרעישה, שעה 07:30 בבוקר (מזה מוקדם!!) מנסה להתקשר לאמא-אין תשובה, מנסה את אחותי-אין תשובה...אני רוצה לצעוק כבר למישהו את החדשות המרעישות, לפלוט את זה (לבעלי לא יכולתי להתקשר, מהפלא לחו"ל היה בלתי אפשרי אז) ומנסה להתקשר לאבא שלי לעבודה-הוא ענה...אמרתי לו שיישב וסיפרתי שיש שלישיה-הוא בהתחלה לא האמין ואח"כ צחק ואח"כ פשוט היה בהלם! בעודי נוסעת הביתה באוטובוס בעלי מתקשר לפלא:"נו, אך עבר הUS? יש לנו באמת תאומים?" חחחחחח אמרתי לו: "באיזה תנוחה אתה כעת?"(בהונגריה שעה פחות מהארץ) והוא אמר: "עוד שוכב במיטה"...התחלתי לספר לו שכן, יש תאומים ושראיתי את הדופק שלהם וכמה זה מדהים ואיזה פספוס ואז אמרתי לו:"בובי, אבל......אבל ראיתי דופק לא רק של 2 אלא של 3"! הוא-ממש אבל ממש לא קנה את זה! מזל שהתכוננתי לכך וביקשתי תמונות של השלישיה מהUS מהרופא! כשהגעתי הביתה פיקססתי לו את התמונות-בצד השני היה שקט מוחלט-אמר לי שיחזור אלי עוד כמה דקות...הבנאדם לא קלט! ואז בטל´ אחרי זה היה מאושר ואמר לי:"קרן, אל תלכי לUS בשבוע הבא, מספיק לי 3"! ) בגדול ההריון התחיל טראומטי אחרי כל מה שסיפרתי...לאחר מכן הבחילות וההקאות הרסו לי ת´בריאות...בכל מקום, סופר, קניון השארתי מנוזליי "תרתי משמע"....ההריון גרם לי לדחות את הסיגריות-בין הדברים הכי טובים שקרו לי אז! ואז הגיע היום ההוא, הייתי בשבוע 18 -ה12.09 -התעוררתי עם ירידת מים ודימום , טסתי לביה"ח , שם אובחן ירידת מים חד משמעית, אך נצפה דופקX3, אושפזתי בנשים, שם דאגו לציין ש:"ברור לך שאין סיכוי, נכון?" עבר שבוע עברו שבועיים....ועדייןיש דופקX3...הועברתי לHR להמשך שמירה (הם אמרו לי שמאחר ואני פרסונל נותנים להריון צ´אנס, אחרת לא היו מחכים ומסיימים את ההריון!) בשבוע21 הרופאה שעשתה לי US אמרה חד משמעית שזהו, יש רק 2 דפקים, רואים עובר אחד שהתחיל להתעוות! אני....אני התחרפנתי...כאילו אמרו לי שנותרתי בלי כלום....מאותו הרגע לא הייתי ממושמעת וקמתי מהמיטה הן לשירותים והן למקלחת...הייתי בטוחה שאוטוטו זהו...אז למה לי? התחילו לקחת לי בדיקות דם יומיות (לוודא שהעובר לא מזהם את האחרים) עשו לי US כל יום פעמיים ביום (US נייד שהביאו עד החדר) בכל US כתבו בתיק:"US ללא שינוי" משמע 2 דפקים! כך עבר שבוע שלם.... לאחר שבוע שוב אותה הרופאה (מנהלת המחלקה) עשתה US ולאחר כמה דקות אמרה לי:"קרן, אני רואה 3 דפקים" ....מה????????? הייתי בשוק!! אך ייתכן? אך ייתכן שאמרתם לי אחרת? אך נולד לו זה מחדש? ומה עם המעוות?!!! אמרה לי שאת כל התשובות תיתן לי לאחר שאעשה US במכשיר אחר-לא נייד אלא גדול ומתקדם! עשינו US במכשיר הכי טוב שהיה לביה"ח, מעל לכל ספק נצפו 3 דפקים, ההסבר שלה היה שהUS הנייד לא הכי אמין ועל כן הטעות, ושאר הרופאים שעשו US אחריה לדעתי לא באמת הסתכלו מה קורה בתוכי, הם העתיקו אחד את דברי השני עד לאחר שבוע שהרופאה הבכירה עשתה שוב US(עוגמת נפש לשמה!!)....כן נראה בבירור שהעובר השוכב למטה סובל ממחסור רציני במיי שפיר! אני חזרתי לשמירה מלאה-שכיבה מוחלטת כולל מקלחת וצרכים במיטה, כשמסביבי בעלי שמקלח אותי, שמשחק אתי שש בש....מבשל לי כל יום....שמוציא את המיטה שלי פעמיים בשבוע לאויר החוצה....אין-אין כמוהו-לעולם לא אשכח זאת! חולה עליו! הוא עשה לי מוניטור, מדד לי לחץ דם ובהמשך עשה לי US (עם הנייד) הוא היה לצידי שם כל הזמן-כל הזמן! *חלק 3 בהודעה הבאה

 

[קרנושה]

-חלק 3- ואחרון!

עבר לו שבוע ועוד אחד והבטן גדלה לה....בשבוע 24 שוב הופיע דימום (מסיבי) הייתי היסטרית , בכיתי ולא שלטתי בעצמי (אחרי הכל אני מרותקת למיטה כבר 6 שבועות!) הרופאה בדקה וגינלית ולא מצאה ממצאים.... US הראה 3 דפקים! קיבלתי עירוי נוזלים....והתחלתי לקבל זריקה להבשלת הריאות של הילדים (צלסטון, כל שבוע זריקה אחת!) מחשש ללידה מוקדמת. עבר לו עוד שבוע ועוד כמה אחריו והגעתי לשבוע 27 (שכבתי בחדר של 2 מיטות מקסימום! מיותר לציין כמה יולדות לידי אושפזו ושוחררו-בהתחלה עוד ספרתי עד שהתייאשתי!) ביום ההוא היה מוניטור חשוד שהראה מצוקה עוברית, הועברתי לחדר לידה להשגחה ומוניטור צמוד! בלילה לחץ הדם קפץ ל210/120 והתחילו להופיע צירים....סדירים, הרגשתי אותם אבל ממש בקושי. הרופא התורן אמר לי שהוא היה מנתח אותי מיד (בשעה היתה 03:00 בלילה) אך מכיוון שניתוח של שלישיה דורש יםםםםם צוות הוא חייב להחזיק אותי עד הבוקר! בבוקר הגיע מנהל המחלקה (אותו אחד שהחליט שזהו הריון מחוץ לרחם-בקושי הסתכלתי לו בפרצוף!) ואמר לי:"קרן, ניסינו, סחבנו כבר 10 שבועות...העובדות הם שיש לך צירים, מוניטור המראה על מצוקה עוברית, לחץ דם גבוה וירידת מים-מה שמחייב אותי לסיים את ההריון" ....כל זאת הוא אמר ב08:00 בבוקר....הוחלט על ניתוח באותו היום...לקראת הצהריים...הערכות משקל היו בערך של קילו לכל אחד/ת.... אתם מסוגלים לתאר לעצמכם מצב כזה של ניתוח כביכול אלקטיבי?!....יש לפניי שעות לחשוב מה יקרה בעוד ככה וככה זמן, מה יצא לי מההריון הזה? בכיתי.....אני רק בשבוע 28 מה יקרה? מה יהיה? פחדתי פחד מוות! ואז בשעה 14:00 התחילו ההכנות, נלקחתי לחדר ניתוח, לא הסכמתי להרדמה חלקית ולא משנה איזה (גם שבוע 28 אני צריכה לשמוע כל מה שמתרחש מסביבי? חששתי לשמוע דברים כגון:"החייאה, הוא לא נושם" ועוד כאלה) וסוכם על הרדמה מלאה (בלית ברירה בשבילם-למרות הסיכונים עקב לחץ דם גבוה מאוד) וחדר הניתוח התחיל להתמלא באנשים...2 רופאי נשים מנתחים, 3 רופאות ילדים בכירות מהפגיה, 3 מיילדות, 3 עמדות לקבלת התינוקות שהמיילדות מכינות לקראתם, רופא מרדים, אחות חדר ניתוח ,אח אחד מסתובב ועוד כמה וכמה סטאג´רים....רעדתי מפחד ומקור! ואז הורדמתי-לא זוכרת כלום! התעוררתי בחדר התאוששות בעלי רוכן עלי ומנשק אותי ואומר לי :"בובי, מזל טוב, יש לנו 2 בנות ובן אחד, הבנות שוקלות 840 גרם והבן 900 גרם, שלושתם בסדר ומקבלים טיפול בפגיה" העיניים שלו נצצו, ממש הבריקו-הוא היה בהיי! ואני ....דמעות יורדות לי, שמעתי אותו מעורפל והחלו הכאבים, לאחר מספר דקות שאלתי אותו:"בובי, מה יצא לנו?" והוא חזר על מה שאמר קודם....ושוב נרדמתי והתעוררתי ושאלתי מה יצא לנו? והוא נשבר ואמר לי:"תגידי לי את , מה יש לנו?" וחזרתי על דבריו מילה במילה מאושרת!!! לאחר שנלקחתי למחלקת יולדות....ממש לאחר שעתיים קיבלתי כל מה שהזמנתי ממנו מבעוד מועד: שקית שוקו (לעזלזל עם הצום!) זר פרחים ענק! ו5 דקות של צילום במסרטת וידאו של הקטנים....שעתיים אחרי לידה ראיתי את הקופיפים...הם היו שחורים בצורה מפחידה....ידו של בעלי נוגעת קלות ברגלו של בני-נראה כמו קריקטורה מוגזמת מאוד....כל כך קטנים, מחוברים לכל כך הרבה מכשירים, ליהיא היתה מונשמת...על השמות החלטנו עוד בהריון...רק לא ידענו איזה שם יילך למי...ומכיוון שליהיא היתה מונשמת החלטתי לקרוא לה ליהיא-שתרגיש תחושת שייכות! למחרת מנהלת הפגיה הגיע אלי....אמרתי לה בטון בטוח כזה.."הם יהיו בסדר נכון?" לא יכולתי לחשוב אחרת. והיא ענתה לי:"קרן, דרך ארוכה מאוד לפניכם, אני לא יכולה לומר לך שיהיה בסדר כי אז אשקר" היא היתה סטרייטית וזה נפלא אך הבטחון שלי הוכה כהוגן והתחלתי לפחד מאוד!!! עליתי לפגיה יום למחרת לראשונה...מלבד העובדה שהם היו כה קטנים, מחוברים לכל כך הרבה מכשירים (ליהיא הונשמה רק 5 שעות, כשאני הייתי שם כבר לא הנושמה) סבלתי נורא מכאבים וחולשה וחזרתי למיטה-ההמוגלובין שלי היה נמוך מאוד ועל כן האישפוז שלי התמשך מעל המצופה-סירבתי לקבל דם! ואז באותו היום (שלמרחת הלידה) אמר לי בעלי שהנשימו את בני....זה שמשקו היתה ירידת מים החזיק יממה שלמה כ-גיבור ואז באה הנפילה שלו. הוא היה מונשם כשבוע ואז עבר לסיפאפ (קבלת חמצן ממש מתחת האף) ,עבר מעל חודש והוא סירב להגמל מהחמצן! בינתיים הבנות עלו במשקל ועברו מטיפול נמרץ לאינקובטור....כל מה שהיו צריכות זה אוכל, זמן, ואהבה! הוא-הבן, סבל עוד החייאות, עוד דלקת ריאות, עוד זיהומים, עוד היה מחובר לחמצן 24 שעות. הבנות שוחררו כעבור חודשיים....הזמן שבו הן היו בבית והוא בפגיה היה עוד אחד מהזמנים הכי קשים לי-נקרעתי בינהם! ניסיתי לשמור על זמני ארוחות אחידים וכשהבנות אכלו בבית ....הוא אכל שם... נסעתי אליו כל יום....החלק הכייף היה ש...סוף סוף אני מגיעה לפגיה וכל זמני, את כל האהבה שלי אני נותנת רק לו....אני לא ממהרת ללכת לשני/שלישי וכו´....כל כולי רק שלו....מחבקת חזק חזק שרק יבוא הביתה מהר! מתי (בני) שוחרר חודשיים לאחר הבנות-דהיינו 4 חודשים מיום הלידה....הוא שוחרר עם כל האינסטלציה של החמצן....לא קל היה להחזיר את הבנות לרעשים של הפולססומטר (מכשיר המודד את רמת החמצן בדם) והלילות היו ימים מבחינתי! לא רק שיש 3 עוללים בבית ,אלא שאחד מהם מורכב-אך הכל נעשה באהבה, עם עזרה ותמיכה של המשפחה! מתי נגמל מהחמצן בגיל 8 חודשים. בגיל 10 חודשים (כרונולוגי) ילדיי טסו לחו"ל להונגריה. היום שלושת המלאכים האלה מלבד היותם האור של חיי...הם יפיופיים אמיתיים, נשמות מקסימות ומדהימות ואני אובייקטיבית לחלוטין.... מלבד כל הנ"ל לא נותר ולו זכר לכל מה שהם עברו, אפילו לא למתי, כל המעקבים: עיניים, שמיעה, התפתחות היו חיוביים ומתאימים לגילם המתוקן! לציין שכעת הם בני שנה ו10 חודשים, בעצם יש משהו שמעיד על היוולדם פגים-זה עניין המשקל-כיום הגדולה שבינהם שוקלת 11 קילו והקטנים 9 קילו מקסימום! אלה הם חיי!!! מה שעה כעת? עשיתי את זה....עוד מאמר לפורום)

 

[לירן (shirs3)]

ואוו. איזה סיפור מדהים

ואיזו כתיבה רהוטה! פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. גיבורים החבר´ה שלך פשוט גיבורים. אתם נשמעים לי זוג נפלא שהקים תא משפחתי מאושר ואוהב. כיף לשמוע סיפורים כאלה. חיזקו ואימצו.

 

[שבלוליטה]

קרן יקרה - מאחלת לכם מכאן והלאה

המון בריאות ואושר

 

[שבלוליטה]

ומצטרפת לבקשה - אולי באמת אפשר

להעביר גם לכאן את סיפורי הלידה שלנו?

 

[מיכל של עומר ויובל]

אבוי../images/Emo2.gif סיפור הלידה שלי נשאר

בפורום בוואלה ואבד שם. אין גישה להודעות. (לא לדאוג, יש גיבוי!

אשלח מהבית)

 

[סיגל של שגיא]

אפילו שפילברג לא היה יכול לכתוב

תסריט מותח יותר. אני יושבת וקוראת וכוססת ציפורניים מרוב מתח. אבל מה? העיקר שהכל נגמר בטוב, ויש לך 3 מחמדים (אני לא אוהבת לכנות ילדים בתואר "מלאכים". מלאכים יש רק בשמים...) מקסימים ולוחמים. קבלו מאיתנו

עבור כל אחד וגם

עבור אבא ואמא.

 

[גאיה של זיו]

קרן, מזל שידעתי שהסוף טוב ../images/Emo24.gif

אחרת לא הייתי עומדת בזה, לא יאומן כי יסופר. מקווה שתמצאי זמן לתרום לנו מניסיונך ולספר לנו על הקטנים.

 

[ligo]

וואוו. איזה סיפור!

היות וראיתי תמונות של השלשייה המקסימה, הרשיתי לעצמי לקרוא ברוגע- ידעתי שיש סוף טוב אבל כמה תלאות נאלצתם לעבור עד אליו פשוט וואוו אחד גדול. מההתחלה ועד לסוף מאחלת לכם שבהריון הבא (אם יש לכם מקום לעוד ילדים...) הכל ילך חלק

 

[noh1]

קרן, שיתקת אותי מהתרגשות

פשוט אין לי מילים. אני רק יכולה להגיד לך תודה על ששיתפת אותי בסיפור המדהים שלכם. ואני מאחלת לכם מכל הלב, שנים ארוכות ארוכות של בריאות ואושר. נוהר

 

[סוכריה על מקל]

צמרמורת...

קרן, הסיפור שלך מדהים, את גיבורה אמיתית ואם היית לידי עכשיו הייתי מחבקת אותך חזק חזק על כל האומץ והנחישות. תודה ששיתפת.

 

[מיכל של עומר ויובל]

קרן, קראתי בנשימה עצורה

טוב שידעתי את הסוף, אחרת לא הייתי עומדת בזה.

אני נשבעת לך שרועדות לי הידיים עכשיו. אבל באמת, העיקר שהסוף טוב. שלושת המקסימים שלך

באמת עשו את הבלתי אפשרי. כל הכבוד לך ולהם. עכשיו אני מבינה למה את מרגישה שאת חייבת הריון נורמלי יחידאי כדי לתקן את הטראומה. מאחלת לך עוד לפחות אחד כזה ובלי טיפולים!

 

[ליאור של חנה]

סיפור מדהים !!!

ואין ספק שהפורום פה הוא הפרק האחרון בהרבה סיפורים של מאבקים אני מרים את הכפפה כל מי שיפרסם סיפור לידה בפורום בין אם בקובץ ובין אם בהודעה ובין אם בלינק לסיפור הלידה שלו בפורום אחר ויצרף ארבע עטיפות של תמ"ל או שתי עטיפות של חיתולים חד פעמים יזכה לראות את סיפורו במסגרת המאמרים

 

[jk3]

../images/Emo7.gif../images/Emo13.gifכל הכבוד, סיפור באמת מרגש

 

[ריטה1]

זה פשוט לא יאמן

זה כאילו לקוח מאיזה ספר, לא מציאותי. נדרש המון אומץ לעבור את מה שאת עברת, רבות היו פורשות באמצע ופשוט מאמינות לרופאים שאין ברירה (ואני אישית מכירה סיפור טרגי כזה שהתחיל בשלישיה, המשיך בדילול והסתיים בהפלה בחודש חמישי). ובקשר לגובה אל תדאגי, בושם טוב בא בבקבוקים קטנים. גם בעלי תמיד היה הכי קטן בכל מקום, כתינוק הוא היה מתחת לגרף, אבל הוא גדל להיות אחלה גבר קטן ומקסים, תמיד היו לו חברים גדולים שהוא שלט בהם. ובכל מקום שהוא מגיע מיד מרגישים אותו (הוא עושה רעש של 2 מטר לפחות).

 

[ת ו ת]

סיפור מדהים

לא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך. הרבה נחת מהילדים ושתזכי לחווייה המתקנת בהמשך. תות.

 

[חן123]

אלוהים ישמור, איזה סיפור!

טוב שידעתי את הסוף הטוב מראש. אני חושבת כמה פעמים יכולתם לאבד הכל בגלל הטיפשות וטעויות של רופאים, שזה פשוט מחריד. אני ממש חושבת שאת גיבורה, אני בטח הייתי מקשיבה לרופאים (אני מודה בבושה). מאחלת לך שההריון הבא יהיה עם עובר יחיד ונטול סיבוכים חן

 

[דניאלה פ]

אני לא ממש

שייכת לפורום (למרות שגם אני התחלתי טיפולים לפני ההריון שלי)...אבל קראתי את הסיפור שלך, והתרגשתי מאוד...שיהיה רק מזל לך ולמשפחתך דניאלה