סיפור הלידה של דורון, ילדת הקשת שלי
היי בנות,
אני לא מאמינה שאני סוף סוף כותבת הודעה מרגשת זו.
לפני כמעט שנה איבדתי את העובר שלי בשבוע 22 בגלל מום לב קשה. התפרקתי לרסיסים ורק חיכיתי להיכנס להריון מחדש. ההריון הגיע ולפני שהספיקו להתפתח החששות, היה דימום קשה בשבוע 6 והוגדרתי הפלה מאיימת. כעבור כמה ימים ראו שיש לי המטומה והרופאים אמרו- אם זה נועד להיות, זה יהיה. בשבוע 11, הדימום החל להירגע ואז שקיפות עורפית שהובילה לסטטיסטיקה של 1:50- לא נשמתי ועשיתי הרמוני. תוצאות טובות. חזרתי לנשום חלקית וקבעתי מי שפיר. בשבוע 17 עשיתי אקו לב מוקדם ושוב בשבוע 20 ושוב בשבוע 26. הלב שלה תקין.
בשבוע 32 הילדה התהפכה לכיוון הלא נכון וקבעתי תור להיפוך שהיה ביום שלישי שעבר בשבוע 37. זה היה היום שסיימתי לעבוד ונפרדתי מהחניכים שלי (אני עו"ס בפנימייה). שמחתי שיש לי כמה שבועות של חופש עד הלידה ותכננתי לקנן, לנוח, לקרוא. בין רביעי לחמישי בלילה התחילה לי ירידת מים. בכלל לא קלטתי שזה זה והייתי בטוחה שבורח לי שתן. בחמישי בצהריים הלכתי להיבדק כשאני בטוחה שזה בריחת שתן ושאני הולכת להתפדח. ואז הרופא אומר שזו ירידת מים ואני מתאשפזת בטרום לידה. הוא אמר שאם עד שישי ב 1:00 לא יתחילו צירים, יכניסו אותי לחדר לידה לזירוז. היה עומס במחלקה ולכן זה התעכב ורק בשישי ב 8:30 הוכנסתי לחדר לידה. ב 10:30 התחילו לתת לי פיטוצין והתחילו צירים. בצהריים התחילו להיות צירים כואבים והייתה פתיחה של 1.5. המיילדת המהממת הציעה לי אפידורל והסבירה שבגלל שהם יוצרים לי צירים אז אפשר. אחרי חצי שעה קיבלתי אפידורל והכל נהיה טוב יותר. סביב 20:30 עדיין פתיחה של 1.5 ואנחנו אומרים לכולם שהולך להיות לילה ארוך. סביב 23:00 פתאום מגיעים 2 רופאים ו 2 מיילדות כי הן בחלופי משמרת והם מודאגים כי יש האטה בדופק. בודקים אותי ואני בפתיחה של 9.5. כולם המומים ויאללה לחיצות. הלחיצות לא ממש עובדות והם מסבירים שהיא נכנסה לא טוב לתעלת הלידה. בשלב הזה אני מאבדת תחושת זמן. מתישהו מסבירים לי שאם לא תהיה התקדמות, נצטרך להשתמש בואקום ואם זה לא יעבוד קיסרי. המיילדת ואחראית המיילדות באות ואומרות לי בואי ננסה לבד עד שהרופאים מגיעים, אבל זה לא מצליח. 2 רופאים מגיעים ומתחילים ואקום. אני בטירוף של הלחיצות ולפתע הרופא אומר לי תסתכלי ואז ב 1:32 של יום שבת, אני רואה את המתנה שכל כך חיכיתי לה. הם שמים אותה עליי לדקה ומסיבירים לי שחייבים לקחת אותה בגלל לידת הואקום. בעלי הולך איתה לתינוקיה ואני לא מפסיקה להגיד "היא קיימת, אני לא מאמינה שהיא קיימת".
הלב שלי נקרע כי לקחו אותה ואני מתגעגעת וזה הזוי כי אני מתגעגעת אליה ועדיין לא ממש נפגשנו. כעבור כמה שעות, כשמותר לי ללכת, אני הולכת אליה לתינוקיה. היא מושלמת, פשוט מושלמת וכל כך קיימת.
שלשום חזרנו הביתה. עדיין מתקשה להאמין שהיא קיימת ושלנו.
היי בנות,
אני לא מאמינה שאני סוף סוף כותבת הודעה מרגשת זו.
לפני כמעט שנה איבדתי את העובר שלי בשבוע 22 בגלל מום לב קשה. התפרקתי לרסיסים ורק חיכיתי להיכנס להריון מחדש. ההריון הגיע ולפני שהספיקו להתפתח החששות, היה דימום קשה בשבוע 6 והוגדרתי הפלה מאיימת. כעבור כמה ימים ראו שיש לי המטומה והרופאים אמרו- אם זה נועד להיות, זה יהיה. בשבוע 11, הדימום החל להירגע ואז שקיפות עורפית שהובילה לסטטיסטיקה של 1:50- לא נשמתי ועשיתי הרמוני. תוצאות טובות. חזרתי לנשום חלקית וקבעתי מי שפיר. בשבוע 17 עשיתי אקו לב מוקדם ושוב בשבוע 20 ושוב בשבוע 26. הלב שלה תקין.
בשבוע 32 הילדה התהפכה לכיוון הלא נכון וקבעתי תור להיפוך שהיה ביום שלישי שעבר בשבוע 37. זה היה היום שסיימתי לעבוד ונפרדתי מהחניכים שלי (אני עו"ס בפנימייה). שמחתי שיש לי כמה שבועות של חופש עד הלידה ותכננתי לקנן, לנוח, לקרוא. בין רביעי לחמישי בלילה התחילה לי ירידת מים. בכלל לא קלטתי שזה זה והייתי בטוחה שבורח לי שתן. בחמישי בצהריים הלכתי להיבדק כשאני בטוחה שזה בריחת שתן ושאני הולכת להתפדח. ואז הרופא אומר שזו ירידת מים ואני מתאשפזת בטרום לידה. הוא אמר שאם עד שישי ב 1:00 לא יתחילו צירים, יכניסו אותי לחדר לידה לזירוז. היה עומס במחלקה ולכן זה התעכב ורק בשישי ב 8:30 הוכנסתי לחדר לידה. ב 10:30 התחילו לתת לי פיטוצין והתחילו צירים. בצהריים התחילו להיות צירים כואבים והייתה פתיחה של 1.5. המיילדת המהממת הציעה לי אפידורל והסבירה שבגלל שהם יוצרים לי צירים אז אפשר. אחרי חצי שעה קיבלתי אפידורל והכל נהיה טוב יותר. סביב 20:30 עדיין פתיחה של 1.5 ואנחנו אומרים לכולם שהולך להיות לילה ארוך. סביב 23:00 פתאום מגיעים 2 רופאים ו 2 מיילדות כי הן בחלופי משמרת והם מודאגים כי יש האטה בדופק. בודקים אותי ואני בפתיחה של 9.5. כולם המומים ויאללה לחיצות. הלחיצות לא ממש עובדות והם מסבירים שהיא נכנסה לא טוב לתעלת הלידה. בשלב הזה אני מאבדת תחושת זמן. מתישהו מסבירים לי שאם לא תהיה התקדמות, נצטרך להשתמש בואקום ואם זה לא יעבוד קיסרי. המיילדת ואחראית המיילדות באות ואומרות לי בואי ננסה לבד עד שהרופאים מגיעים, אבל זה לא מצליח. 2 רופאים מגיעים ומתחילים ואקום. אני בטירוף של הלחיצות ולפתע הרופא אומר לי תסתכלי ואז ב 1:32 של יום שבת, אני רואה את המתנה שכל כך חיכיתי לה. הם שמים אותה עליי לדקה ומסיבירים לי שחייבים לקחת אותה בגלל לידת הואקום. בעלי הולך איתה לתינוקיה ואני לא מפסיקה להגיד "היא קיימת, אני לא מאמינה שהיא קיימת".
הלב שלי נקרע כי לקחו אותה ואני מתגעגעת וזה הזוי כי אני מתגעגעת אליה ועדיין לא ממש נפגשנו. כעבור כמה שעות, כשמותר לי ללכת, אני הולכת אליה לתינוקיה. היא מושלמת, פשוט מושלמת וכל כך קיימת.
שלשום חזרנו הביתה. עדיין מתקשה להאמין שהיא קיימת ושלנו.
