TheWindCriesMary
New member
סיפור הלידה של דריה שלנו
היא פה, והיא נפלאה ואני מאוהבת
! וככה היא הגיעה:
שבוע 40 חולף לו, אין צירים או ירידת מים או כל סימן אחר שהיא בדרך. כל הלקוחות יודעים שאני בדרך לחל"ד, כל העבודה עברה ליתר המחלקה שלי וכל יום צועקים עלי במשרד "מה את עושה פה? לכי ללדת!" ומריצים התערבויות על מתי זה כבר יקרה.
ואני? משתוקקת כבר להכיר אותה, אבל מתענגת על רגעי ההריון האחרונים, על כל בעיטה שלא זכיתי להרגיש בהריון הקודם שהסתיים כ"כ מוקדם.
בשבוע 41 בדיוק הולכת למעקב הריון באיכילוב, מתכננת דווקא לא להגיע למשרד אחר כך אלא לעשות יום כיף עם אמא שלי ומרוצה לגלות שאין תור בכלל (אחרי ש-3 ימים קודם ייבשו אותי כמעט 4 שעות).
מתקתקים מוניטור, אני נכנסת לרופא והוא משתהה ומשתהה לי על הבטן. "משהו לא בסדר?" אני שואלת, והוא עונה שיש מיעוט מים וקורא לרופא נוסף שמאושש את האבחנה. שניהם ממליצים על זירוז. אני יוצאת החוצה קצת מבוהלת, מתקשרת לרופא המעקב שלי והוא ברוגע הקבוע שלו שואל אם המוניטורים תקינים ויש תנועות ואומר שאפשר לחכות עוד יום. התייעצות מהירה עם בן הזוג מניבה את התובנה שסביר להניח שהיא לא תצא לבד גם למחרת ועדיף ללכת על זירוז. כשאני מבינה שאחרי הזירוז אני חייבת להתאשפז, אני מבקשת כמה שעות ללכת הביתה להתארגן.
בדרך אני מתקשרת להודיע בעבודה, מעדכנת את אמא שלי ומתקשרת למיילדת שיילדה שתי חברות טובות, כדי לבדוק אם היא במקרה אמורה להיות במשמרת (היא אכן הייתה במשמרת באותו לילה, אבל לא זכיתי לפגוש אותה). בבית אני נפגשת עם בן הזוג, מסיימת לארוז תיק, אנחנו שותים יחד קפה עם מוזיקה ברקע, נהנים מרגעי נחת אחרונים ועולים על מונית לאיכילוב.
נקלטים במיון ועוברים שוב "שרשרת חיול" - מוניטור, אולטרסאונד - והפעם אנחנו פוגשים את לילי, המיילדת המתוקה שהעבירה לנו את קורס ההכנה ללידה. היא זוכרת אותנו ומקבלת אותנו בחיוכים ואיחולי הצלחה. רופאה נוספת עושה לי US ואומרת שיש עוד פחות מים משהרופא הראשון חשב, ושלושת הרופאים פוצחים בדיון על שיטת הזירוז - פרופס (פרוסטגלנדינים בהחדרה נרתיקית) או בלון ופיטוצין. האחרונה פחות נעימה ומחייבת הישארות בחדר לידה, עם מוניטור רציף, מה שנראה להם נכון לאור מיעוט המים.
מעלים אותי לחדר לידה, שם בודקת אותי עוד סוללת רופאים שהבכיר מביניהם מחליט על פרופס, כי אפשר להוציא אותו להאט את התהליך אם משהו משתבש. הבעיה - הדופק של העוברית גבוה מדי, וצריך לחכות שהוא יירד. זה לוקח 3 שעות בהן אנחנו קוראים, מפטפטים, שומעים מוזיקה ומוצצים סוכריות רסקיו כאילו אין מחר
ב-19:00 מוכנס הפרופס (קצת כואב, לא נורא בהשוואה להמשך), אני נשארת מחוברת למוניטור עוד שעה ואז מעבירים אותי למחלקת יולדות עם עוד 3 נשים שמחכות ללידה. תוך שעתיים מתפתחים צירים חלשים, אבל אני מצליחה להרדם (למרות שכל שעה בערך נכנסים לחבר מישהי למוניטור או מודדים ל"ד ומדליקים אור, כך שאני ישנה די חרא).
מתעוררת בערך ב-7 והצירים מתחזקים, אבל עדיין נסבלים. רופא בודק אותי ואומר שהפתיחה רק 1 ס"מ. אני מעדכנת את בן הזוג שאני מתמודדת ושינמנם עוד קצת ויצבור כוחות. עד שבן הזוג מגיע (בסביבות 11) הצירים מתחזקים מאוד ומגיעים כל 3-4 דקות. אני מנסה כל דרך אפשרית להקל עליהם - מקלחת כדור, שכיבה, עמידה והרבה קולות רקע (אם מישהי שאושפזה איתי בחדר קוראת - סליחה על הקונצרט
). בן הזוג קורא לאחות שבודקת פתיחה ומכריזה שאני עדיין על 1 ס"מ. אני מתחננת לעירוי נוזלים כדי שכשנגיע לפתיחה של 3-4 כבר יוכלו לתת לי אפידורל, אבל היא מסרבת בטענה שזו החלטה של הצוות בחדר הלידה. בקיצור - שום הקלה לא נראית באופק ואני בוכה לבן הזוג שאני כבר לא יכולה. אני מותשת, מרגישה שאני כמעט מתעלפת מעייפות בין ציר לציר ולא מבינה איך אני אמורה להגיע עם כוחות ללדת.
ב-13:30 הצירים מגיעים כל דקה-שתיים ועכשיו שום דבר כבר לא מקל עליהם. אני מרגישה לחץ עצום, כאילו משהו רוצה לצאת מהגוף שלי. האחות מגיעה שוב, אבל היא עדיין סקפטית "לפני שעה וחצי בדקתי אותך, אין סיכוי שהלידה התקדמה". כשאני אומרת לה שאני מרגישה שאני חייבת ללחוץ, היא בודקת פתיחה ואומרת "רגע, נראה לי שאת בפתיחה מלאה". היא קוראת למיילדת שאומרת שאני אכן בפתיחה מלאה וכבר מרגישים את הראש. האחות שואלת את המיילדת מה היא רוצה לעשות, האם יש זמן להעביר אותי לחדר לידה או שיילדו אותי שם על המיטה, והמיילדת עונה לה את התשובה שאתן הכי לא רוצות לשמוע באותו רגע - "אני לא יודעת מה לעשות!".
מחליטים להעביר אותי ככה, על מיטת האשפוז, כי אין זמן לאלונקה. כמו בכל הקומדיות, המיטה הנמוכה והרחבה נתקעת בכל פינה אפשרית, לידת מסדרון נראית יותר ויותר ריאלית ואני מבינה שאפידורל כבר לא יהיה פה. מכניסים אותי לחדר לידה ושם אני פוגשת את שרון, המיילדת המקסימה והמרגיעה שלי. היא אומרת שכבר אפשר ללחוץ, זורמת איתי כשאני אומרת שאני לא רוצה לפקוע את שק השפיר (כ"כ כאב לי, לא הייתי מסוגלת לחשוב על עוד התערבות, אבל עד מהרה הוא פקע לבד) ושולחת את בן הזוג להביא את השמן שנשאר בחדר.
אגב, בשלב הזה, כשהבנתי עד כמה הלידה קרובה וראיתי עד כמה שרון מדהימה, שיחררתי את בן הזוג. ידעתי שזה קשה לו והרגשתי שאני יכולה לעשות את זה.
אני לוחצת ולוחצת, שרון קוראת לעוד מיילדת שתעזור לי להחזיק את הרגליים כי כבר לא נותרו בי כוחות. שרון מסתכלת לי בעיניים ואומרת "העוברית מורידה דופק בלחיצות. אם הראש לא יוצא בלחיצה הבאה אני אצטרך לחתוך אותך כדי להוציא אותה מהר יותר. אבל את אלופה, אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה".
בלחיצה הבאה הראש בחוץ. שרון שופכת המון המון שמן ואומרת שעכשיו הזמן ללחיצה אחת אחרונה וארוכה, כדי להוציא אותה. אני צורחת את נשמתי (נראה לי שבן הזוג התעלף במסדרון באותו רגע) ותוך כמה שניות אני מרגישה הקלה עצומה, ודריה שלי עלי. אני מרגישה את הרגליים הקטנות שבעטו בי מהצד השני של הבטן והלב מתמלא באושר. מסתבר שהנצח נטול האפידורל הזה נמשך רק 25 דקות, מרגע שהאחות בדקה אותי ועד שדריה נולדה
בן הזוג נכנס ואחריו הסבתות. אנחנו מבלים קצת ביחד עד שבאים לתפור אותי - למרות הנסיונות של שרון יש קרע והתפירה לוקחת שעה וחצי-שעתיים. אחרי עוד שעה של התאוששות אני חשה עצמי גיבורה ומבקשת להתקלח, מה שכמעט נגמר בצניחה לרצפה
למעשה, רק למחרת בבוקר הצלחתי לקום (בקושי) לשירותים והמקלחת חיכתה לערב.
ועכשיו אנחנו בבית, עדיין מתרגלים ליצור הקטנטן והמושלם (והרגוע! בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי שהיא תהיה כ"כ רגועה!) שהצטרף למשפחה שלנו, ומאושרים המון.
אני לא יודעת איך החיים היו נראים אם ההריון הראשון היה מסתיים במועד. תמיד טענתי ש"הכל לטובה" לא תופס כאן, כי איזו טובה יכולה להיות משברון לב, מאובדן, מהריון שנגמר?
אני עדיין לא מאמינה בזה, אבל יודעת שהדרך שעברנו הביאה לי את דריה, ואני אסירת תודה עליה; והיא גם הביאה איתה בשלות ובגרות שלא היו לנו בהריון הראשון ויכולת להעריך כל רגע מהדרך.
מאחלת לכולכן סופים שמחים, ידיים מלאות ורק דמעות אושר. תודה שליוויתם אותי במסע הזה
היא פה, והיא נפלאה ואני מאוהבת
שבוע 40 חולף לו, אין צירים או ירידת מים או כל סימן אחר שהיא בדרך. כל הלקוחות יודעים שאני בדרך לחל"ד, כל העבודה עברה ליתר המחלקה שלי וכל יום צועקים עלי במשרד "מה את עושה פה? לכי ללדת!" ומריצים התערבויות על מתי זה כבר יקרה.
ואני? משתוקקת כבר להכיר אותה, אבל מתענגת על רגעי ההריון האחרונים, על כל בעיטה שלא זכיתי להרגיש בהריון הקודם שהסתיים כ"כ מוקדם.
בשבוע 41 בדיוק הולכת למעקב הריון באיכילוב, מתכננת דווקא לא להגיע למשרד אחר כך אלא לעשות יום כיף עם אמא שלי ומרוצה לגלות שאין תור בכלל (אחרי ש-3 ימים קודם ייבשו אותי כמעט 4 שעות).
מתקתקים מוניטור, אני נכנסת לרופא והוא משתהה ומשתהה לי על הבטן. "משהו לא בסדר?" אני שואלת, והוא עונה שיש מיעוט מים וקורא לרופא נוסף שמאושש את האבחנה. שניהם ממליצים על זירוז. אני יוצאת החוצה קצת מבוהלת, מתקשרת לרופא המעקב שלי והוא ברוגע הקבוע שלו שואל אם המוניטורים תקינים ויש תנועות ואומר שאפשר לחכות עוד יום. התייעצות מהירה עם בן הזוג מניבה את התובנה שסביר להניח שהיא לא תצא לבד גם למחרת ועדיף ללכת על זירוז. כשאני מבינה שאחרי הזירוז אני חייבת להתאשפז, אני מבקשת כמה שעות ללכת הביתה להתארגן.
בדרך אני מתקשרת להודיע בעבודה, מעדכנת את אמא שלי ומתקשרת למיילדת שיילדה שתי חברות טובות, כדי לבדוק אם היא במקרה אמורה להיות במשמרת (היא אכן הייתה במשמרת באותו לילה, אבל לא זכיתי לפגוש אותה). בבית אני נפגשת עם בן הזוג, מסיימת לארוז תיק, אנחנו שותים יחד קפה עם מוזיקה ברקע, נהנים מרגעי נחת אחרונים ועולים על מונית לאיכילוב.
נקלטים במיון ועוברים שוב "שרשרת חיול" - מוניטור, אולטרסאונד - והפעם אנחנו פוגשים את לילי, המיילדת המתוקה שהעבירה לנו את קורס ההכנה ללידה. היא זוכרת אותנו ומקבלת אותנו בחיוכים ואיחולי הצלחה. רופאה נוספת עושה לי US ואומרת שיש עוד פחות מים משהרופא הראשון חשב, ושלושת הרופאים פוצחים בדיון על שיטת הזירוז - פרופס (פרוסטגלנדינים בהחדרה נרתיקית) או בלון ופיטוצין. האחרונה פחות נעימה ומחייבת הישארות בחדר לידה, עם מוניטור רציף, מה שנראה להם נכון לאור מיעוט המים.
מעלים אותי לחדר לידה, שם בודקת אותי עוד סוללת רופאים שהבכיר מביניהם מחליט על פרופס, כי אפשר להוציא אותו להאט את התהליך אם משהו משתבש. הבעיה - הדופק של העוברית גבוה מדי, וצריך לחכות שהוא יירד. זה לוקח 3 שעות בהן אנחנו קוראים, מפטפטים, שומעים מוזיקה ומוצצים סוכריות רסקיו כאילו אין מחר
ב-19:00 מוכנס הפרופס (קצת כואב, לא נורא בהשוואה להמשך), אני נשארת מחוברת למוניטור עוד שעה ואז מעבירים אותי למחלקת יולדות עם עוד 3 נשים שמחכות ללידה. תוך שעתיים מתפתחים צירים חלשים, אבל אני מצליחה להרדם (למרות שכל שעה בערך נכנסים לחבר מישהי למוניטור או מודדים ל"ד ומדליקים אור, כך שאני ישנה די חרא).
מתעוררת בערך ב-7 והצירים מתחזקים, אבל עדיין נסבלים. רופא בודק אותי ואומר שהפתיחה רק 1 ס"מ. אני מעדכנת את בן הזוג שאני מתמודדת ושינמנם עוד קצת ויצבור כוחות. עד שבן הזוג מגיע (בסביבות 11) הצירים מתחזקים מאוד ומגיעים כל 3-4 דקות. אני מנסה כל דרך אפשרית להקל עליהם - מקלחת כדור, שכיבה, עמידה והרבה קולות רקע (אם מישהי שאושפזה איתי בחדר קוראת - סליחה על הקונצרט
ב-13:30 הצירים מגיעים כל דקה-שתיים ועכשיו שום דבר כבר לא מקל עליהם. אני מרגישה לחץ עצום, כאילו משהו רוצה לצאת מהגוף שלי. האחות מגיעה שוב, אבל היא עדיין סקפטית "לפני שעה וחצי בדקתי אותך, אין סיכוי שהלידה התקדמה". כשאני אומרת לה שאני מרגישה שאני חייבת ללחוץ, היא בודקת פתיחה ואומרת "רגע, נראה לי שאת בפתיחה מלאה". היא קוראת למיילדת שאומרת שאני אכן בפתיחה מלאה וכבר מרגישים את הראש. האחות שואלת את המיילדת מה היא רוצה לעשות, האם יש זמן להעביר אותי לחדר לידה או שיילדו אותי שם על המיטה, והמיילדת עונה לה את התשובה שאתן הכי לא רוצות לשמוע באותו רגע - "אני לא יודעת מה לעשות!".
מחליטים להעביר אותי ככה, על מיטת האשפוז, כי אין זמן לאלונקה. כמו בכל הקומדיות, המיטה הנמוכה והרחבה נתקעת בכל פינה אפשרית, לידת מסדרון נראית יותר ויותר ריאלית ואני מבינה שאפידורל כבר לא יהיה פה. מכניסים אותי לחדר לידה ושם אני פוגשת את שרון, המיילדת המקסימה והמרגיעה שלי. היא אומרת שכבר אפשר ללחוץ, זורמת איתי כשאני אומרת שאני לא רוצה לפקוע את שק השפיר (כ"כ כאב לי, לא הייתי מסוגלת לחשוב על עוד התערבות, אבל עד מהרה הוא פקע לבד) ושולחת את בן הזוג להביא את השמן שנשאר בחדר.
אגב, בשלב הזה, כשהבנתי עד כמה הלידה קרובה וראיתי עד כמה שרון מדהימה, שיחררתי את בן הזוג. ידעתי שזה קשה לו והרגשתי שאני יכולה לעשות את זה.
אני לוחצת ולוחצת, שרון קוראת לעוד מיילדת שתעזור לי להחזיק את הרגליים כי כבר לא נותרו בי כוחות. שרון מסתכלת לי בעיניים ואומרת "העוברית מורידה דופק בלחיצות. אם הראש לא יוצא בלחיצה הבאה אני אצטרך לחתוך אותך כדי להוציא אותה מהר יותר. אבל את אלופה, אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה".
בלחיצה הבאה הראש בחוץ. שרון שופכת המון המון שמן ואומרת שעכשיו הזמן ללחיצה אחת אחרונה וארוכה, כדי להוציא אותה. אני צורחת את נשמתי (נראה לי שבן הזוג התעלף במסדרון באותו רגע) ותוך כמה שניות אני מרגישה הקלה עצומה, ודריה שלי עלי. אני מרגישה את הרגליים הקטנות שבעטו בי מהצד השני של הבטן והלב מתמלא באושר. מסתבר שהנצח נטול האפידורל הזה נמשך רק 25 דקות, מרגע שהאחות בדקה אותי ועד שדריה נולדה
בן הזוג נכנס ואחריו הסבתות. אנחנו מבלים קצת ביחד עד שבאים לתפור אותי - למרות הנסיונות של שרון יש קרע והתפירה לוקחת שעה וחצי-שעתיים. אחרי עוד שעה של התאוששות אני חשה עצמי גיבורה ומבקשת להתקלח, מה שכמעט נגמר בצניחה לרצפה
ועכשיו אנחנו בבית, עדיין מתרגלים ליצור הקטנטן והמושלם (והרגוע! בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי שהיא תהיה כ"כ רגועה!) שהצטרף למשפחה שלנו, ומאושרים המון.
אני לא יודעת איך החיים היו נראים אם ההריון הראשון היה מסתיים במועד. תמיד טענתי ש"הכל לטובה" לא תופס כאן, כי איזו טובה יכולה להיות משברון לב, מאובדן, מהריון שנגמר?
אני עדיין לא מאמינה בזה, אבל יודעת שהדרך שעברנו הביאה לי את דריה, ואני אסירת תודה עליה; והיא גם הביאה איתה בשלות ובגרות שלא היו לנו בהריון הראשון ויכולת להעריך כל רגע מהדרך.
מאחלת לכולכן סופים שמחים, ידיים מלאות ורק דמעות אושר. תודה שליוויתם אותי במסע הזה
