אמא של תומר וענבר
New member
סיפור הלידה של ענבר - ארוך
תהנו...
תהנו...
סיפור הלידה של ענבר - ארוך
- פותח הנושא אמא של תומר וענבר
- פורסם בתאריך
בבקשה... חלק א'
סיפור הלידה של ענבר הכל התחיל למעשה שבועיים לפני הלידה עצמה. קיבלתי צירים והגעתי למיון יולדות ב"מאיר". המוניטור הראה שאכן יש צירים, אבל לא היתה פתיחה משמעותית (בקושי 2 ס"מ) אבל בגלל לחץ דם גבוה, הוחלט להכניס אותי לחדר לידה ולזרז. הזירוז לא השפיע כלל, ובבוקר למחרת הוצאתי לאחר כבוד מחדר הלידה, ובעוד כולם מעודדים אותי שזה ממש קרוב ואוטוטו אני יולדת, התחשק לי לבכות שאני יוצאת מבי"ח עדיין בהריון... מאותו רגע הייתי במעקב בבי"ח כל שלושה ימים, שכלל מוניטור, אולטרהסאונד ובדיקה וגינלית. בכל פעם גם ביקשתי וביצעו בי סטריפינג. בעלי גם עשה כמיטב יכולתו מדי לילה על מנת לסיע לי ללדת, אבל הילדה עדיין לא רוצה. בבוקר הלידה (2.4) קמתי לי שמחה וטובת לב (וכבדה ומיואשת) והחלטתי להכין קצת אוכל, למקרה שאולי אלד (אנחנו כבר 4 ימים אחרי התל"מ...) עד 10:00 כבר סימתי להכין עוגת גבינה ופשטידת תירס, ובצהרים החלטתי לקפוץ לאיקאה (לא יזיק להסתובב קצת ברגל). יש לציין שזה היה אחד הימים החמים שהיו לאחרונה, אבל באיקאה היה דווקא נעים וגם קניתי כמה פיצ'פקעסים. בכ"ז הכובד הכריע ויצאתי משם לאחר שעה. אחה"צ נסעתי עם תומר לסבא שלי למפגש משפחתי כלשהוא, שבו כולם טרחו להבהיר לי את דעתם הנחרצת. חצים קבעו כי "את כבר מבושלת" או "הפנים שלך נפוחות" "רואים לפי הכתמים על הפנים שאת הולכת ללדת" "הבטן שלך לגמרי למטה" - נו, חוכמה גדולה, כבר עברתי את התאירך ב - 4 ימים...החצי השני קבע שהבטן עוד למעלה ואין לי למה לצפות. הביתה הגענו בערך ב- 22:00, שמנו את תומר לישון, ובעלי שוב ניסה "לסייע" לי בגרימת צירים. וכשסיימנו, הוא אף אמר "אני מרגיש שהפעם זה זה!" והפעם - הוא צדק. בסביבות 23:00 התחילו צירים. לאחר ה"טראומה" מלפני שבועיים, החלטתי לחכות שהצירים יהיו סדירים וחזקים כל 5 דקות. אז הם נהיו מאוד חזקים, אבל כל 8 דקות. בסביבות חצות החלטתי שאני לא עומדת יותר בכאבים, וחייבת אפידורל. היה ברור שהצירים האלה עושים משהו, למרות שהם לא כל 5 דקות. הזעקתי את ההורים שלי כדי שישמרו על תומר, ויצאנו לדרך. הגענו לבי"ח "מאיר" ב 00:45 (כבר התחלף התאריך - 3.4), כאשר בדרך אני פשוט מתפתלת מכאבים, והאמת - מאוד התפדחתי להגיע לבי"ח עם צירים כל 8 דקות, אבל עוצמת הכאב לא השאירה מקום לספק - זה זה.
סיפור הלידה של ענבר הכל התחיל למעשה שבועיים לפני הלידה עצמה. קיבלתי צירים והגעתי למיון יולדות ב"מאיר". המוניטור הראה שאכן יש צירים, אבל לא היתה פתיחה משמעותית (בקושי 2 ס"מ) אבל בגלל לחץ דם גבוה, הוחלט להכניס אותי לחדר לידה ולזרז. הזירוז לא השפיע כלל, ובבוקר למחרת הוצאתי לאחר כבוד מחדר הלידה, ובעוד כולם מעודדים אותי שזה ממש קרוב ואוטוטו אני יולדת, התחשק לי לבכות שאני יוצאת מבי"ח עדיין בהריון... מאותו רגע הייתי במעקב בבי"ח כל שלושה ימים, שכלל מוניטור, אולטרהסאונד ובדיקה וגינלית. בכל פעם גם ביקשתי וביצעו בי סטריפינג. בעלי גם עשה כמיטב יכולתו מדי לילה על מנת לסיע לי ללדת, אבל הילדה עדיין לא רוצה. בבוקר הלידה (2.4) קמתי לי שמחה וטובת לב (וכבדה ומיואשת) והחלטתי להכין קצת אוכל, למקרה שאולי אלד (אנחנו כבר 4 ימים אחרי התל"מ...) עד 10:00 כבר סימתי להכין עוגת גבינה ופשטידת תירס, ובצהרים החלטתי לקפוץ לאיקאה (לא יזיק להסתובב קצת ברגל). יש לציין שזה היה אחד הימים החמים שהיו לאחרונה, אבל באיקאה היה דווקא נעים וגם קניתי כמה פיצ'פקעסים. בכ"ז הכובד הכריע ויצאתי משם לאחר שעה. אחה"צ נסעתי עם תומר לסבא שלי למפגש משפחתי כלשהוא, שבו כולם טרחו להבהיר לי את דעתם הנחרצת. חצים קבעו כי "את כבר מבושלת" או "הפנים שלך נפוחות" "רואים לפי הכתמים על הפנים שאת הולכת ללדת" "הבטן שלך לגמרי למטה" - נו, חוכמה גדולה, כבר עברתי את התאירך ב - 4 ימים...החצי השני קבע שהבטן עוד למעלה ואין לי למה לצפות. הביתה הגענו בערך ב- 22:00, שמנו את תומר לישון, ובעלי שוב ניסה "לסייע" לי בגרימת צירים. וכשסיימנו, הוא אף אמר "אני מרגיש שהפעם זה זה!" והפעם - הוא צדק. בסביבות 23:00 התחילו צירים. לאחר ה"טראומה" מלפני שבועיים, החלטתי לחכות שהצירים יהיו סדירים וחזקים כל 5 דקות. אז הם נהיו מאוד חזקים, אבל כל 8 דקות. בסביבות חצות החלטתי שאני לא עומדת יותר בכאבים, וחייבת אפידורל. היה ברור שהצירים האלה עושים משהו, למרות שהם לא כל 5 דקות. הזעקתי את ההורים שלי כדי שישמרו על תומר, ויצאנו לדרך. הגענו לבי"ח "מאיר" ב 00:45 (כבר התחלף התאריך - 3.4), כאשר בדרך אני פשוט מתפתלת מכאבים, והאמת - מאוד התפדחתי להגיע לבי"ח עם צירים כל 8 דקות, אבל עוצמת הכאב לא השאירה מקום לספק - זה זה.
בבקשה
סיפור הלידה של ענבר הכל התחיל למעשה שבועיים לפני הלידה עצמה. קיבלתי צירים והגעתי למיון יולדות ב"מאיר". המוניטור הראה שאכן יש צירים, אבל לא היתה פתיחה משמעותית (בקושי 2 ס"מ) אבל בגלל לחץ דם גבוה, הוחלט להכניס אותי לחדר לידה ולזרז. הזירוז לא השפיע כלל, ובבוקר למחרת הוצאתי לאחר כבוד מחדר הלידה, ובעוד כולם מעודדים אותי שזה ממש קרוב ואוטוטו אני יולדת, התחשק לי לבכות שאני יוצאת מבי"ח עדיין בהריון... מאותו רגע הייתי במעקב בבי"ח כל שלושה ימים, שכלל מוניטור, אולטרהסאונד ובדיקה וגינלית. בכל פעם גם ביקשתי וביצעו בי סטריפינג. בעלי גם עשה כמיטב יכולתו מדי לילה על מנת לסיע לי ללדת, אבל הילדה עדיין לא רוצה. בבוקר הלידה (2.4) קמתי לי שמחה וטובת לב (וכבדה ומיואשת) והחלטתי להכין קצת אוכל, למקרה שאולי אלד (אנחנו כבר 4 ימים אחרי התל"מ...) עד 10:00 כבר סימתי להכין עוגת גבינה ופשטידת תירס, ובצהרים החלטתי לקפוץ לאיקאה (לא יזיק להסתובב קצת ברגל). יש לציין שזה היה אחד הימים החמים שהיו לאחרונה, אבל באיקאה היה דווקא נעים וגם קניתי כמה פיצ'פקעסים. בכ"ז הכובד הכריע ויצאתי משם לאחר שעה. אחה"צ נסעתי עם תומר לסבא שלי למפגש משפחתי כלשהוא, שבו כולם טרחו להבהיר לי את דעתם הנחרצת. חצים קבעו כי "את כבר מבושלת" או "הפנים שלך נפוחות" "רואים לפי הכתמים על הפנים שאת הולכת ללדת" "הבטן שלך לגמרי למטה" - נו, חוכמה גדולה, כבר עברתי את התאירך ב - 4 ימים...החצי השני קבע שהבטן עוד למעלה ואין לי למה לצפות. הביתה הגענו בערך ב- 22:00, שמנו את תומר לישון, ובעלי שוב ניסה "לסייע" לי בגרימת צירים. וכשסיימנו, הוא אף אמר "אני מרגיש שהפעם זה זה!" והפעם - הוא צדק. בסביבות 23:00 התחילו צירים. לאחר ה"טראומה" מלפני שבועיים, החלטתי לחכות שהצירים יהיו סדירים וחזקים כל 5 דקות. אז הם נהיו מאוד חזקים, אבל כל 8 דקות. בסביבות חצות החלטתי שאני לא עומדת יותר בכאבים, וחייבת אפידורל. היה ברור שהצירים האלה עושים משהו, למרות שהם לא כל 5 דקות. הזעקתי את ההורים שלי כדי שישמרו על תומר, ויצאנו לדרך. הגענו לבי"ח "מאיר" ב 00:45 (כבר התחלף התאריך - 3.4), כאשר בדרך אני פשוט מתפתלת מכאבים, והאמת - מאוד התפדחתי להגיע לבי"ח עם צירים כל 8 דקות, אבל עוצמת הכאב לא השאירה מקום לספק - זה זה. במיון יולדות קיבלה אותי רינה (שגם קיבלה אותי ללידה של תומר) שאמרה לי שאני אאלץ לחכות כי המוניטור מלא...אבל אחרי שהיא ראתה אותי מקבלת ציר אחד, היא פינתה לי מהר חדר, והכניסה אותי למוניטור. היא לא חיכתה אפילו את ה- 20 דקות המינימליות - אחרי 10 דקות כבר הועברתי לחדר לידה עם פתיחה של 4 ס"מ ומחיקה מלאה. אפילו חוקן/נר לא עשו לי - רינה החמודה הבהילה אותי לחדר לידה כדי שאספיק לקבל אפידורל. בחדר מספר 8 קיבלה אותי האחות המילדת המקסימה והנהדרת - ענת. השעה היתה 1:00. שאלה את כל השאלות הרלוונטיות, שמה לי ברנולה לאינפוזיה, ובדקה את הפתיחה. זה היה בסה"כ מספר דקות אחרי הדיקה של רינה, והנה אני בפתיחה של 5 ס"מ. שוב ביקשתי אפידורל, וענת הסבירה לי שקודם צריך לסיים את העירוי, ושהרופא צריך לבדוק אותי ולאשר. הגיע ד"ר שכטר - בחור צעיר ונחמד, שאל שאלות, עשה בדיקה מהירה. סה"כ 20 דקות אחרי שנכנסתי לחדר לידה - והפתיחה היא 6 ס"מ. ענת מסתכלת עלי במבט עגום, ואני מבינה שאפידורל אני כבר לא אקבל כנראה, ואני נקרעת מכאבים. ענת מבטיחה שכשתגיע המרדימה היא תגיד לה שאני בפתיחה של 6 ס"מ, כדי שתתן לי את האפידורל, אבל 2 צירים אח"כ אני כבר בפתיחה של 8 ס"מ ומבטלים לי את המרדימה. אני מודיעה לענת שיש לי שמן ומתחננת שלא תחתוך אותי. היא מבטיחה להשתדל, אבל לא תדע עד שהראש לא ילחץ על הפרינאום. בשלב זה אני מבינה שאני הולכת לעבור את הכל בלייב, ואני פשוט נחרדת, אבל זורמת...ענת עושה לי רפלקסולוגיה על מנת להקל את הכאבים, האמת - זה לא עוזר, אבל זה מאוד כיף.... בשלב זה, כשכבר ברור שאין אפידורל, ענת רוצה לפקוע לי את המים כדי לזרז עוד יותר את העניינם ולגמור עם זה, אבל היא לא מוצאת שלפוחית של מים. עוד כמה דקות עוברות, אני בפתיחה של 9 ס"מ (השעה בערך 2:00) וענת מוצאת שלפוחית לפקוע. קצת מים יורדים (השאר כלואים מאחורי הילדה, אבל על זה בהמשך...) ואנחנו מגיעים מהר למאוד לפתיחה של 10 ס"מ. הצירים צפופים - כמעט אין הפסקה בין ציר לציר - וכואבים נורא נורא. בא לי לבכות, בא לי למות. אוקי, ענת מאשרת לי ללחוץ. לחיצה ראשונה - ענת רואה את הראש. הכאבים איומים ונוראים! לחיצה שניה - ענת אומרת לי ללחוץ כאילו יש לי קקי, וכך אני עושה, ומרגישה באמת שיש לי קקי, אבל אחרי שניה קולטת שאני בעצת מרגישה את הראש של הילדה עובר בתוכי כלפי חוץ - תחושה מדהימה! ומרגשת! והנה הראש שלה כבר כמעט בחוץ! ענת מבקשת ממני להפסיק ללחוץ, מבקשת ממני להרגיש את הראש שלה (לא האמנתי שאני כבר נוגעת לה בראש!), מבקשת מבעלי שישפוך את השמן על הפרינאום והראש של התינוקת, ובעדינות משחררת את הראש שלה (יש!!!היא לא חותכת!!), עושה את הסיבוב של הכתף, ומבקשת ממני לחיצה נוספת. לחיצה שלישית ואחרונה - השעה 2:28 - הילדה יוצאת בשפריץ "כמו פקק של שמפניה" (כך תיאר בעלי) וכל המים שהיו כלואים מאחוריה יוצאים גם הם בשפריץ אדיר על ענת המילדת.....האמת - היה קצת מצחיק (בעלי התאפק לא לצחוק...) ואיזו הקלה! שלב הלחיצות היה 10 הדקות הכי כואבות שעברתי בחיים שלי! הרגשתי שהילדה פשוט קורעת לי את הצורה, לא האמנתי שאח"כ בדקו אותי והסתבר שיש רק חתך ספונטני קטן אחד בפנים השפתיים. ענת הניחה את הילדה עלי למשך דקות ארוכות, בזמן שהיא מנקה אותי ומכינה את פינת השקילה. אני והילדה הבוכיה מתוודעות זו לזו, ולאחר מכן ענת לוקחת אותה לשקילה (3710), לניקוי קל ועיטוף, ומעבירה אותה לבעלי. לאחר הוצאת השיליה, תפירת החתך הקטן (זריקת ההרדמה נורא שורפת!) והטלפונים המתבקשים (אף אחד לא האמין שאני כבר משמיעה לו את הבכי שלה), אני לוקחת ומניקה אותה שעה ארוכה. בסביבות 4:00 לוקחים לי אותה לתינוקיה בליווי בעלי, ואני עוברת למחלקה להתאושש. אני לא מאמינה שאני כבר אחרי, שזה היה כ"כ מהיר. הלידה של תומר היתה ארוכה הרבה יותר (11 שעות, אבל רק 20 דקות לחיצות) אבל כואבת הרבה פחות (בזכות האפידורל, רוב הלידה ישנתי). מסקנתי העיקרית מהלידה: עדיף לידה ארוכה עם אפידורל מאשר לידה קצרה בלי, למרות שסה"כ לא היה נורא (אם הצלחתי לעבור את זה בלי להתעלף...), ואני מאוד שמחה שיצא לי ממש להרגיש פיזית את הילדה יוצאת (את תומר לא הרגשתי בגלל האפידורל). לידה קצרה, סיפור ארוך, ותודה לכ מי ששרד עד לכאן!
סיפור הלידה של ענבר הכל התחיל למעשה שבועיים לפני הלידה עצמה. קיבלתי צירים והגעתי למיון יולדות ב"מאיר". המוניטור הראה שאכן יש צירים, אבל לא היתה פתיחה משמעותית (בקושי 2 ס"מ) אבל בגלל לחץ דם גבוה, הוחלט להכניס אותי לחדר לידה ולזרז. הזירוז לא השפיע כלל, ובבוקר למחרת הוצאתי לאחר כבוד מחדר הלידה, ובעוד כולם מעודדים אותי שזה ממש קרוב ואוטוטו אני יולדת, התחשק לי לבכות שאני יוצאת מבי"ח עדיין בהריון... מאותו רגע הייתי במעקב בבי"ח כל שלושה ימים, שכלל מוניטור, אולטרהסאונד ובדיקה וגינלית. בכל פעם גם ביקשתי וביצעו בי סטריפינג. בעלי גם עשה כמיטב יכולתו מדי לילה על מנת לסיע לי ללדת, אבל הילדה עדיין לא רוצה. בבוקר הלידה (2.4) קמתי לי שמחה וטובת לב (וכבדה ומיואשת) והחלטתי להכין קצת אוכל, למקרה שאולי אלד (אנחנו כבר 4 ימים אחרי התל"מ...) עד 10:00 כבר סימתי להכין עוגת גבינה ופשטידת תירס, ובצהרים החלטתי לקפוץ לאיקאה (לא יזיק להסתובב קצת ברגל). יש לציין שזה היה אחד הימים החמים שהיו לאחרונה, אבל באיקאה היה דווקא נעים וגם קניתי כמה פיצ'פקעסים. בכ"ז הכובד הכריע ויצאתי משם לאחר שעה. אחה"צ נסעתי עם תומר לסבא שלי למפגש משפחתי כלשהוא, שבו כולם טרחו להבהיר לי את דעתם הנחרצת. חצים קבעו כי "את כבר מבושלת" או "הפנים שלך נפוחות" "רואים לפי הכתמים על הפנים שאת הולכת ללדת" "הבטן שלך לגמרי למטה" - נו, חוכמה גדולה, כבר עברתי את התאירך ב - 4 ימים...החצי השני קבע שהבטן עוד למעלה ואין לי למה לצפות. הביתה הגענו בערך ב- 22:00, שמנו את תומר לישון, ובעלי שוב ניסה "לסייע" לי בגרימת צירים. וכשסיימנו, הוא אף אמר "אני מרגיש שהפעם זה זה!" והפעם - הוא צדק. בסביבות 23:00 התחילו צירים. לאחר ה"טראומה" מלפני שבועיים, החלטתי לחכות שהצירים יהיו סדירים וחזקים כל 5 דקות. אז הם נהיו מאוד חזקים, אבל כל 8 דקות. בסביבות חצות החלטתי שאני לא עומדת יותר בכאבים, וחייבת אפידורל. היה ברור שהצירים האלה עושים משהו, למרות שהם לא כל 5 דקות. הזעקתי את ההורים שלי כדי שישמרו על תומר, ויצאנו לדרך. הגענו לבי"ח "מאיר" ב 00:45 (כבר התחלף התאריך - 3.4), כאשר בדרך אני פשוט מתפתלת מכאבים, והאמת - מאוד התפדחתי להגיע לבי"ח עם צירים כל 8 דקות, אבל עוצמת הכאב לא השאירה מקום לספק - זה זה. במיון יולדות קיבלה אותי רינה (שגם קיבלה אותי ללידה של תומר) שאמרה לי שאני אאלץ לחכות כי המוניטור מלא...אבל אחרי שהיא ראתה אותי מקבלת ציר אחד, היא פינתה לי מהר חדר, והכניסה אותי למוניטור. היא לא חיכתה אפילו את ה- 20 דקות המינימליות - אחרי 10 דקות כבר הועברתי לחדר לידה עם פתיחה של 4 ס"מ ומחיקה מלאה. אפילו חוקן/נר לא עשו לי - רינה החמודה הבהילה אותי לחדר לידה כדי שאספיק לקבל אפידורל. בחדר מספר 8 קיבלה אותי האחות המילדת המקסימה והנהדרת - ענת. השעה היתה 1:00. שאלה את כל השאלות הרלוונטיות, שמה לי ברנולה לאינפוזיה, ובדקה את הפתיחה. זה היה בסה"כ מספר דקות אחרי הדיקה של רינה, והנה אני בפתיחה של 5 ס"מ. שוב ביקשתי אפידורל, וענת הסבירה לי שקודם צריך לסיים את העירוי, ושהרופא צריך לבדוק אותי ולאשר. הגיע ד"ר שכטר - בחור צעיר ונחמד, שאל שאלות, עשה בדיקה מהירה. סה"כ 20 דקות אחרי שנכנסתי לחדר לידה - והפתיחה היא 6 ס"מ. ענת מסתכלת עלי במבט עגום, ואני מבינה שאפידורל אני כבר לא אקבל כנראה, ואני נקרעת מכאבים. ענת מבטיחה שכשתגיע המרדימה היא תגיד לה שאני בפתיחה של 6 ס"מ, כדי שתתן לי את האפידורל, אבל 2 צירים אח"כ אני כבר בפתיחה של 8 ס"מ ומבטלים לי את המרדימה. אני מודיעה לענת שיש לי שמן ומתחננת שלא תחתוך אותי. היא מבטיחה להשתדל, אבל לא תדע עד שהראש לא ילחץ על הפרינאום. בשלב זה אני מבינה שאני הולכת לעבור את הכל בלייב, ואני פשוט נחרדת, אבל זורמת...ענת עושה לי רפלקסולוגיה על מנת להקל את הכאבים, האמת - זה לא עוזר, אבל זה מאוד כיף.... בשלב זה, כשכבר ברור שאין אפידורל, ענת רוצה לפקוע לי את המים כדי לזרז עוד יותר את העניינם ולגמור עם זה, אבל היא לא מוצאת שלפוחית של מים. עוד כמה דקות עוברות, אני בפתיחה של 9 ס"מ (השעה בערך 2:00) וענת מוצאת שלפוחית לפקוע. קצת מים יורדים (השאר כלואים מאחורי הילדה, אבל על זה בהמשך...) ואנחנו מגיעים מהר למאוד לפתיחה של 10 ס"מ. הצירים צפופים - כמעט אין הפסקה בין ציר לציר - וכואבים נורא נורא. בא לי לבכות, בא לי למות. אוקי, ענת מאשרת לי ללחוץ. לחיצה ראשונה - ענת רואה את הראש. הכאבים איומים ונוראים! לחיצה שניה - ענת אומרת לי ללחוץ כאילו יש לי קקי, וכך אני עושה, ומרגישה באמת שיש לי קקי, אבל אחרי שניה קולטת שאני בעצת מרגישה את הראש של הילדה עובר בתוכי כלפי חוץ - תחושה מדהימה! ומרגשת! והנה הראש שלה כבר כמעט בחוץ! ענת מבקשת ממני להפסיק ללחוץ, מבקשת ממני להרגיש את הראש שלה (לא האמנתי שאני כבר נוגעת לה בראש!), מבקשת מבעלי שישפוך את השמן על הפרינאום והראש של התינוקת, ובעדינות משחררת את הראש שלה (יש!!!היא לא חותכת!!), עושה את הסיבוב של הכתף, ומבקשת ממני לחיצה נוספת. לחיצה שלישית ואחרונה - השעה 2:28 - הילדה יוצאת בשפריץ "כמו פקק של שמפניה" (כך תיאר בעלי) וכל המים שהיו כלואים מאחוריה יוצאים גם הם בשפריץ אדיר על ענת המילדת.....האמת - היה קצת מצחיק (בעלי התאפק לא לצחוק...) ואיזו הקלה! שלב הלחיצות היה 10 הדקות הכי כואבות שעברתי בחיים שלי! הרגשתי שהילדה פשוט קורעת לי את הצורה, לא האמנתי שאח"כ בדקו אותי והסתבר שיש רק חתך ספונטני קטן אחד בפנים השפתיים. ענת הניחה את הילדה עלי למשך דקות ארוכות, בזמן שהיא מנקה אותי ומכינה את פינת השקילה. אני והילדה הבוכיה מתוודעות זו לזו, ולאחר מכן ענת לוקחת אותה לשקילה (3710), לניקוי קל ועיטוף, ומעבירה אותה לבעלי. לאחר הוצאת השיליה, תפירת החתך הקטן (זריקת ההרדמה נורא שורפת!) והטלפונים המתבקשים (אף אחד לא האמין שאני כבר משמיעה לו את הבכי שלה), אני לוקחת ומניקה אותה שעה ארוכה. בסביבות 4:00 לוקחים לי אותה לתינוקיה בליווי בעלי, ואני עוברת למחלקה להתאושש. אני לא מאמינה שאני כבר אחרי, שזה היה כ"כ מהיר. הלידה של תומר היתה ארוכה הרבה יותר (11 שעות, אבל רק 20 דקות לחיצות) אבל כואבת הרבה פחות (בזכות האפידורל, רוב הלידה ישנתי). מסקנתי העיקרית מהלידה: עדיף לידה ארוכה עם אפידורל מאשר לידה קצרה בלי, למרות שסה"כ לא היה נורא (אם הצלחתי לעבור את זה בלי להתעלף...), ואני מאוד שמחה שיצא לי ממש להרגיש פיזית את הילדה יוצאת (את תומר לא הרגשתי בגלל האפידורל). לידה קצרה, סיפור ארוך, ותודה לכ מי ששרד עד לכאן!
חגית של אורן
New member
וואוו - כל הכבוד ../images/Emo45.gif
מזכיר לי את הלידה שלי עם אורן. ואכן כאבים נוראיים. כל הכבוד ושתהנו מענבר, אחות לתומר
מזכיר לי את הלידה שלי עם אורן. ואכן כאבים נוראיים. כל הכבוד ושתהנו מענבר, אחות לתומר
אמא של תומר וענבר
New member
רציתי, אבל התפוז התחרפן
עכשיו שסוף סוף הוא עלה לי שוב, אני שמה גם שם. וענת מדהימה מדהימה, הלואי על כולם כזו מילדת! וסליחה על הטרטור עם ה word - יש לי גרסה נורא ישנה.
עכשיו שסוף סוף הוא עלה לי שוב, אני שמה גם שם. וענת מדהימה מדהימה, הלואי על כולם כזו מילדת! וסליחה על הטרטור עם ה word - יש לי גרסה נורא ישנה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.