סיפור המבול
כפי שהבטחתי בהודעה על עזיבתי (שנדחקה אי-שם למטה), הרי אתגר לחובבי תורת-וולהאוזן: סיפור המבול, כידוע לרבים, הוא דוגמה מצויינת לטענותיה של תורת וולהאוזן, המכונה "שיטת המקורות", ועל פיה התורה היא שילוב של כמה וכמה מקורות שונים (הספירה כרגע, עד כמה שאני מעודכן, עומדת על חמישה עשר-עשרים בערך: ארבעה מקורות עיקריים, עוד כמה תת-מקורות, וכן עורכים שונים), ששולבו במלאכת מחשבת בידי עורך אחד (כסיל או גאון, הדעות חלוקות). אם נחזור לסיפור המבול, הרי שעל פי שיטת המקורות ניתחו אנשי ביקורת המקרא סיפור זה בדקדקנות ושום-שכל, והראו ברורות שהסיפור יכול להתפצל לשני סיפורים נפרדים ומקבילים, המספרים על אותו אירוע (או "מיתוס") עצמו, בגרסאות שונות; החוקרים שייכו אחד מהם ל-J, המקור הג´אהוויסטי, ול-P, המקור הכהני. בשני הסיפורים יש הבדלים ניכרים: באחד נוח מביא לתיבה שנים-שנים, בשני שבעה-שבעה מהטהורות; באחד נוח מקים מזבח, בשני לא, ועוד ועוד. החשוב הוא שניתן באופן מושלם להפריד בין הסיפורים ולקבל שני סיפורים שלמים שונים, מאותו טקסט עצמו. ראיה ניצחת לכאורה לשיטת וולהאוזן. עכשיו, כבר שאלה אחת בולטת מתוך הדברים עצמם: כיצד ייתכן שעורך, מוכשר ככל שיהיה, יכול לקחת שני סיפורים ולשלב אותם לסיפור אחד באופן כה מושלם? נשים לב שעד ימי ביקורת המקרא איש לא שם לב שיש כאן שני סיפורים נפרדים. מהניתוח נראה, ששני המקורות כמעט שלא נערכו מחדש, אלא שולבו ´אז איז´ לסיפור שלם אחד. נסו דבר כזה בבית (אני ניסיתי, על הגירסאות השונות בין הבבלי לירושלמי על מותו של ר´ עקיבה) - הדבר קשה עד בלתי אפשרי. בכל אופן, זה די פנטסטי. אבל זו רק השאלה הקלה. השאלה האמיתית היא אחרת, והיא נוגעת לעובדות מהעולם הממשי. התיאוריה על הפרדת המקורות בסיפור המבול נכתבה במאה ה-19 (ואולי קצת לפני כן). מאז, נתגלו כמה וכמה ממצאים מעניינים בארם נהריים ובארצות שמיות נוספות, ואלפי לוחות טין ושאר ממצאים עתיקים נחשפו לחוקרים. והנה, נמצאה מקבילה בבלית לסיפור המבול; מה שמכונה "עלילות גלגמש". (עכשיו תגידו לי, הנה, המקרא הושפע ממיתוס בבלי. נו, באמת. ואולי שניהם הושפעו מהמציאות?) זהו סיפור מאוד דומה לסיפור המקראי על המבול, בכמה שינויים בלתי נמנעים - תיאולוגיים (למשל, שם דור המבול לא נענש על החמס אשר בכפיהם, כי אם בגלל שהערים שהקים האדם עשו רעש שהפריע למנוחת האלים), וסתם הבדליים טכניים (שם זו אניה ולא תיבה, לדוגמה). אלא שכאן העסק מסתבך. דיברנו על מאפיינים שונים שהיו רק במקור אחד ולא בשני וההיפך - אך כאן מופיעים המרכיבים משני הסיפורים! מה קורה כאן? האם תיאמו ביניהם J ו-P איזה חלק מהסיפור הבבלי לקחת, ואיזה לא? או שמא לפני המחבר הבבלי של עלילות גלגמש (בערך באלף השלישי לפני הספירה, אם אינני טועה) היו שני המקורות הללו, והוא עשה עבודה דומה לעורך של התורה? או שאולי נפל המגדל הרם, ובכל זאת יש לנו כאן רק כותב אחד, שכתב כך באופן מכוון - אם בגלל סגנון הסיפר המקראי, המחליף דברים, ואם בגלל סיבות עמוקות (כשיטתו של הרב ברויאר)? כמו שאמרתי, השאלה היא "לשיטוסכם". בטח אקרא את התגובות רק עוד הרבה זמן, אז תהנו לכם.
כפי שהבטחתי בהודעה על עזיבתי (שנדחקה אי-שם למטה), הרי אתגר לחובבי תורת-וולהאוזן: סיפור המבול, כידוע לרבים, הוא דוגמה מצויינת לטענותיה של תורת וולהאוזן, המכונה "שיטת המקורות", ועל פיה התורה היא שילוב של כמה וכמה מקורות שונים (הספירה כרגע, עד כמה שאני מעודכן, עומדת על חמישה עשר-עשרים בערך: ארבעה מקורות עיקריים, עוד כמה תת-מקורות, וכן עורכים שונים), ששולבו במלאכת מחשבת בידי עורך אחד (כסיל או גאון, הדעות חלוקות). אם נחזור לסיפור המבול, הרי שעל פי שיטת המקורות ניתחו אנשי ביקורת המקרא סיפור זה בדקדקנות ושום-שכל, והראו ברורות שהסיפור יכול להתפצל לשני סיפורים נפרדים ומקבילים, המספרים על אותו אירוע (או "מיתוס") עצמו, בגרסאות שונות; החוקרים שייכו אחד מהם ל-J, המקור הג´אהוויסטי, ול-P, המקור הכהני. בשני הסיפורים יש הבדלים ניכרים: באחד נוח מביא לתיבה שנים-שנים, בשני שבעה-שבעה מהטהורות; באחד נוח מקים מזבח, בשני לא, ועוד ועוד. החשוב הוא שניתן באופן מושלם להפריד בין הסיפורים ולקבל שני סיפורים שלמים שונים, מאותו טקסט עצמו. ראיה ניצחת לכאורה לשיטת וולהאוזן. עכשיו, כבר שאלה אחת בולטת מתוך הדברים עצמם: כיצד ייתכן שעורך, מוכשר ככל שיהיה, יכול לקחת שני סיפורים ולשלב אותם לסיפור אחד באופן כה מושלם? נשים לב שעד ימי ביקורת המקרא איש לא שם לב שיש כאן שני סיפורים נפרדים. מהניתוח נראה, ששני המקורות כמעט שלא נערכו מחדש, אלא שולבו ´אז איז´ לסיפור שלם אחד. נסו דבר כזה בבית (אני ניסיתי, על הגירסאות השונות בין הבבלי לירושלמי על מותו של ר´ עקיבה) - הדבר קשה עד בלתי אפשרי. בכל אופן, זה די פנטסטי. אבל זו רק השאלה הקלה. השאלה האמיתית היא אחרת, והיא נוגעת לעובדות מהעולם הממשי. התיאוריה על הפרדת המקורות בסיפור המבול נכתבה במאה ה-19 (ואולי קצת לפני כן). מאז, נתגלו כמה וכמה ממצאים מעניינים בארם נהריים ובארצות שמיות נוספות, ואלפי לוחות טין ושאר ממצאים עתיקים נחשפו לחוקרים. והנה, נמצאה מקבילה בבלית לסיפור המבול; מה שמכונה "עלילות גלגמש". (עכשיו תגידו לי, הנה, המקרא הושפע ממיתוס בבלי. נו, באמת. ואולי שניהם הושפעו מהמציאות?) זהו סיפור מאוד דומה לסיפור המקראי על המבול, בכמה שינויים בלתי נמנעים - תיאולוגיים (למשל, שם דור המבול לא נענש על החמס אשר בכפיהם, כי אם בגלל שהערים שהקים האדם עשו רעש שהפריע למנוחת האלים), וסתם הבדליים טכניים (שם זו אניה ולא תיבה, לדוגמה). אלא שכאן העסק מסתבך. דיברנו על מאפיינים שונים שהיו רק במקור אחד ולא בשני וההיפך - אך כאן מופיעים המרכיבים משני הסיפורים! מה קורה כאן? האם תיאמו ביניהם J ו-P איזה חלק מהסיפור הבבלי לקחת, ואיזה לא? או שמא לפני המחבר הבבלי של עלילות גלגמש (בערך באלף השלישי לפני הספירה, אם אינני טועה) היו שני המקורות הללו, והוא עשה עבודה דומה לעורך של התורה? או שאולי נפל המגדל הרם, ובכל זאת יש לנו כאן רק כותב אחד, שכתב כך באופן מכוון - אם בגלל סגנון הסיפר המקראי, המחליף דברים, ואם בגלל סיבות עמוקות (כשיטתו של הרב ברויאר)? כמו שאמרתי, השאלה היא "לשיטוסכם". בטח אקרא את התגובות רק עוד הרבה זמן, אז תהנו לכם.