Halfwaythere
New member
סיפור הניצחון הקטן שלי
אז לפני שבוע ילדתי. לא היתה לידה קלה. היו ירידות דופק וחששות רבים לאורך כל הדרך. אבל, בסוף בסוף, אני מרגישה שניצחתי. ניצחתי את כל השנה האחרונה הקשה שהיתה לי, את ההפלה שלא נגמרה, את האשפוז, את החרדות והלחצים. זכיתי וזה הרבה גם בזכות הפורום הזה והפורום השכן. ואמנם לא הייתי תמיד פעילה, אבל מצאתי פה פה ומילים לדברים שאף אחד אחר לא יכול להבין, וזה נתן לי הרבה כוחות להתאושש ולהסתכל קדימה.
ההריון הזה בא אחרי הפלה. בעצם, גם הקודם לו, שתי הפלות בשליש הראשון, ושני הריונות שנמשכו מעל לשנה. ההפלה הראשונה היתה טבעית, לפני שהגעתי לבדיקת דופק (שבוע 8). חשבתי שתרמתי את חלקי לסטטיסטיקה, נכנסתי להריון תקין ברגע שיכולתי, והמשכתי הלאה, ללא יותר מידי חרדות ילדתי בן בריא.
ההריון הבא בא אחרי שחיכיתי לו מאוד. בדיקת הדופק היתה תקינה אם כי העובר היה מעט קטן. בשבוע 9 הלכתי למוקד, כי רציתי לראות שהכל בסדר לפני טיסה מתוכננת. לא באתי בשעות המיון ולכן המצאתי כאבי בטן כדי שיסכימו לי להכנס לרופאה. אותה רופאה שאלה אותי את שותה מספיק? וכשאמרתי שלא, אמרה אם את מפילה עכשיו את יכולה להאשים רק את עצמך. לא את אמא שלך לא אותי לא אף אחד. ואז היה אולטרסאונד, ואז לא היה דופק והופניתי למיון. נסעתי לבד, עם בעל בחול וחשבתי שאני גיבורה גדולה כי כבר עברתי הפלה אחת ושתי לידות וקטן עלי.
אז הציעו לי ציטוטק או גרידה, ובגלל הטיסה הצפויה בחרתי הציטוטק, ואמרתי לבעל שאין לו מה למהר לחזור כי עד שיחזור בטח אהיה גם ככה אחרי.
הזמנתי את ההורים לעזור לי אחרי הצהריים, אבל שיחזרתי אותם בערב, והלכתי לישון. בלילה התחילו דימומים מסיביים, כל הלילה טיילתי חצי מתוך שינה לשירותים ותוך כדי מצאתי את עצמי כמה פעמים על הרצפה. רק לפנות בוקר הבנתי שהכאב מאחורי הראש והשינה על הרצפה היו התעלפויות, התקשרתי להורים ונסענו לבית חולים. שם הסתבר שאיבדתי המון דם, וההמוגלובין ירד מ12 ל7 תוך 24 שעות. העובר היה תקוע בצוואר הרחם, הוציאו אותו ונישאתי לאשפוז כמה ימים כדי להתחזק. ההפלה הסתיימה רק חודשיים אחר כך בהיסטרוסקופיה ניתוחית אחרי שאריות וכדורי מיטרוגין.
כל הסיפור הזה שבר אותי. איבדתי את האמון בגוף שלי, בבריאות שלי ואת האמונה הכללית שיש לי בדרך כלל שיהיה בסדר.
בשנה הזאת עברתי עוד כמה דברים שטלטלו אותי, והפכו אותי לחוצה עצבניתו וחרדתית. זה יצא הרבה על הבעל ועל הילדים וזה כואב לי מאוד. אחרי כל זה אני מרגישה שניצחתי. שעמדתי בזה, שזה לא שבר אותי.
אני לא אותו אדם, גם לא אוכל לחזור להיות, כבר לא תמימה, כבר לא בטוחה בדברים שיסתדרו. חרדתית עם ילד שלי שייוצר משהייתי אי פעם. אבל יש גם אושר חדש בלב שמזמן כבר לא היה, וכשנותנים לי לישון, אני ישנה פתאום הרבה יותר טוב
אז לפני שבוע ילדתי. לא היתה לידה קלה. היו ירידות דופק וחששות רבים לאורך כל הדרך. אבל, בסוף בסוף, אני מרגישה שניצחתי. ניצחתי את כל השנה האחרונה הקשה שהיתה לי, את ההפלה שלא נגמרה, את האשפוז, את החרדות והלחצים. זכיתי וזה הרבה גם בזכות הפורום הזה והפורום השכן. ואמנם לא הייתי תמיד פעילה, אבל מצאתי פה פה ומילים לדברים שאף אחד אחר לא יכול להבין, וזה נתן לי הרבה כוחות להתאושש ולהסתכל קדימה.
ההריון הזה בא אחרי הפלה. בעצם, גם הקודם לו, שתי הפלות בשליש הראשון, ושני הריונות שנמשכו מעל לשנה. ההפלה הראשונה היתה טבעית, לפני שהגעתי לבדיקת דופק (שבוע 8). חשבתי שתרמתי את חלקי לסטטיסטיקה, נכנסתי להריון תקין ברגע שיכולתי, והמשכתי הלאה, ללא יותר מידי חרדות ילדתי בן בריא.
ההריון הבא בא אחרי שחיכיתי לו מאוד. בדיקת הדופק היתה תקינה אם כי העובר היה מעט קטן. בשבוע 9 הלכתי למוקד, כי רציתי לראות שהכל בסדר לפני טיסה מתוכננת. לא באתי בשעות המיון ולכן המצאתי כאבי בטן כדי שיסכימו לי להכנס לרופאה. אותה רופאה שאלה אותי את שותה מספיק? וכשאמרתי שלא, אמרה אם את מפילה עכשיו את יכולה להאשים רק את עצמך. לא את אמא שלך לא אותי לא אף אחד. ואז היה אולטרסאונד, ואז לא היה דופק והופניתי למיון. נסעתי לבד, עם בעל בחול וחשבתי שאני גיבורה גדולה כי כבר עברתי הפלה אחת ושתי לידות וקטן עלי.
אז הציעו לי ציטוטק או גרידה, ובגלל הטיסה הצפויה בחרתי הציטוטק, ואמרתי לבעל שאין לו מה למהר לחזור כי עד שיחזור בטח אהיה גם ככה אחרי.
הזמנתי את ההורים לעזור לי אחרי הצהריים, אבל שיחזרתי אותם בערב, והלכתי לישון. בלילה התחילו דימומים מסיביים, כל הלילה טיילתי חצי מתוך שינה לשירותים ותוך כדי מצאתי את עצמי כמה פעמים על הרצפה. רק לפנות בוקר הבנתי שהכאב מאחורי הראש והשינה על הרצפה היו התעלפויות, התקשרתי להורים ונסענו לבית חולים. שם הסתבר שאיבדתי המון דם, וההמוגלובין ירד מ12 ל7 תוך 24 שעות. העובר היה תקוע בצוואר הרחם, הוציאו אותו ונישאתי לאשפוז כמה ימים כדי להתחזק. ההפלה הסתיימה רק חודשיים אחר כך בהיסטרוסקופיה ניתוחית אחרי שאריות וכדורי מיטרוגין.
כל הסיפור הזה שבר אותי. איבדתי את האמון בגוף שלי, בבריאות שלי ואת האמונה הכללית שיש לי בדרך כלל שיהיה בסדר.
בשנה הזאת עברתי עוד כמה דברים שטלטלו אותי, והפכו אותי לחוצה עצבניתו וחרדתית. זה יצא הרבה על הבעל ועל הילדים וזה כואב לי מאוד. אחרי כל זה אני מרגישה שניצחתי. שעמדתי בזה, שזה לא שבר אותי.
אני לא אותו אדם, גם לא אוכל לחזור להיות, כבר לא תמימה, כבר לא בטוחה בדברים שיסתדרו. חרדתית עם ילד שלי שייוצר משהייתי אי פעם. אבל יש גם אושר חדש בלב שמזמן כבר לא היה, וכשנותנים לי לישון, אני ישנה פתאום הרבה יותר טוב
