אוקיי, הפעם הסיפור בתוך ההודעה
הרגע הזה הגיע. לילה. הוא התעורר כשזיעה קרה מכסה את מצחו. זו לא היתה השכמת פתע בשל חלום רע. הוא ידע שזה יגיע. לא שהוא תכנן את זה מראש, אבל משהו בתוכו תמיד סיפר לו שיום אחד זה יקרה. הוא שאל את עצמו מה עושים עכשיו ? מה אתה עושה עם עצמך באמצע הלילה כשיש לך מין תחושה כזו של רעב. יש כאלו שמשהו חפוז ממעמקי המקרר יכול לפתור להם את בעיית הרעב באמצע הלילה. ויש עוד יותר כאלו שיפשפשו בזכרון של הטלפון וימצאו שם ארוחה לילית מפתה במיוחד. בדרך כלל היא לא תהיה מפתה. סתם עוד ארוחת לילה קולנית שאולי תישאר איתם בבוקר. רק בשביל לא להישאר רעבים. אבל הוא ידע שלא לזה התכוון אותו קול שקרא לו מבפנים. הקול אמר לו שמשהו אבד לו והוא צריך ללכת ולמצוא אותו. זה נראה לו כל כך רחוק להגיע למקום שבו ימצא את אשר אבד לו. אבל הוא זכר ששמע פעם ממישהו חכם שמסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד קטן. אז למה בעצם לא להתחיל ללכת עכשיו ? הוא יצא החוצה אל הלילה. עם תיק קטן שבו הצליח לדחוס את המכשיר המוזר הזה שנקרא טלסקופ. המכשיר שחיבר אותו לעולמות רחוקים ודמיוניים. פתאום הוא שם לב שיש לו ללילה מן תכונה כזו שכאילו הזמן עומד בו מלכת. אז הוא פשוט עמד והתבונן אל תוך הלילה. אל תוך השמיים זרועי הכוכבים נזרק מבטו מבעד לעדשה של המכשיר המוזר. הוא ראה שם צורות וצבעים שלא שם לב אליהם מעולם. היה שם צבע אחד כזה בוהק מעל כולם... כאילו קורץ לו לבוא אליו. אז הוא אזר אומץ והתחיל ללכת אליו. והצבע שם לב שמישהו מתקרב אליו. זה זמן רב שהצבע לא הצליח להשפיע כך על אנשים. הוא כבר חשב שהאנשים שם למטה לא מסוגלים לראות אותו. אין שמח ממנו עכשיו. והאיש המתעורר שם לב למחזה המרהיב הזה של צבע שמח בשמיים. לא בכל יום זוכה אדם להתבונן עמוק אל תוך הצבעים המרכיבים אותו. והוא הרגיש גאה על כך שפגש בצבע שלו. הוא חייך אל הצבע בחזרה והמשיך ללכת. עוד צעד ועוד צעד. הוא חשב פתאום איזה כיף זה לצעוד בתוך שביל ולא לדעת לאן הוא מוביל אותך. מעבר לעיקול הקרוב של השביל הוא שם לב לאור מבעבע. הוא התקרב וראה אש בוערת. אשה מבוגרת מאד ישבה שם מחייכת אליו. זה נראה לו כאילו משחר ההיסטוריה היא יושבת שם ומחכה. קוראת לו בעיניה החכמות לבוא. אז הוא בא אליה. הוא שאל אותה אם היא יודעת היכן נמצא מה שאבד לו. אם היא מכירה את הצבע שחייך אליו. היא סיפרה לו שלפני המון שנים היו אנשים רבים הולכים כאן בדרך הזו. איש איש לגורלו אל עבר הצבע שחפץ בו ליבו. אבל משהו קרה פתאום ואנשים הפסיקו להגיע. היא לא ידעה למה. אולי היה המסלול קשה מדי עבור האנשים. אולי היו להם יותר מדי חפצים שצברו במשך השנים שהכבידו עליהם ללכת בשביל הזה. היא ידעה שהוא יגיע אליה. גם הוא ידע באותו הרגע שבו הביט בפניה עמוסות קמטי השיבה לראשונה. חכמת דפיו המצהיבים של ספר ההסטוריה ניכרה מבין עיניה. הוא ידע שהיא אכן ציפתה לבואו. "אני מכירה את כל הצבעים" היא אמרה. "מעולם לא איבדת דבר ולעולם גם לא תוכל לאבד. מה ששלך תמיד ישאר שלך ומה שאינו שלך לעולם לא תוכל לרכשו בעד שום הון שבעולם. יש את הזמן שחולף לו ומשכיח ממך את אשר שלך הוא. לעתים באמצעו של לילה אתה נזכר בחסרונו, מבלי לדעת מהו. מתעורר שטוף זיעה קרה וכמה אל הלא נודע. פעם כשהיו כאן מספיק אנשים, היו כרכרות הסעה שמסיעות אנשים אל המקומות שאליהם חשקה נפשם. אם תהיה פה מספיק זמן, אולי גם ההסעה שלך תגיע ותיקח אותך לאן שרק תבקש. כל שעליך לעשות הוא לבקש באמת ובתמים". "אדיר תתעורר..." קראה בקול ענת. "אתה מאחר". לאן אני מאחר חשבתי, מקשיב להגיגיה של האישה המבוגרת מתפוגגים לאיטם... אבל ענת המשיכה: "אדיר... אתה תפספס את ההסעה לעבודה. שוב אתה רוצה שיכעסו עליך?" חייכתי. "זה בסדר ענת..." וחשבתי, היום ההסעה שלי מגיעה למקום אחר...
