סיפור חדש

[leo2002b]

סיפור חדש

התחלתי לכתוב את הסיפור הזה לפני שנה, נזכרתי בו לא מזמן, וסיימתי לכתוב אותו. הבעיה שלי היא שנתקעתי דווקא בשכתוב. אני חושב שיש הרבה מה לשפר, ואני אשמח אם תתנו הערות נקודתיות.

 

[leo2002b]

חלק I

הכת / אריה צ'רמניך עייף. כל כך עייף. השעה הייתה אחת בלילה, וכל-כך רציתי לישון. הייתי על האוטובוס בדרך חזרה ממסיבה של אחת מהבנות בכתה. פיהקתי. העיניים נעצמות, אבל אסור לישון, כי האוטובוס יגיע לבית שלי בעוד חמש דקות. רק חמש דקות. "על תישן," אמרתי לעצמי, אבל כבר שבוע שכמעט ולא ישנתי בלילות, והעיניים חזקות ממני. נתתי לעיניים להיסגר לרגע וניסיתי לפתוח אותן בחזרה, אבל לא הצלחתי. הרגשתי כל-כך טוב פתאום, שהייתי חייב לישון. - תתעורר, ילד. - מה? - תתעורר, תחנה אחרונה. פתחתי את העיניים וראיתי את נהג האוטובוס במרחק של כמה מטרים ממני. - איפה אנחנו? - בגבעת הגרזן. - כמה זמן ייקח להגיע מכאן לקריית אורנים? - עשר דקות באוטובוס. - לאיזה כיוון? - שמאלה בכביש... אני יורד מהאוטובוס, וכדאי שתרד יחד אתי. לילה טוב ילד. אמרתי תודה וירדתי מהאוטובוס. היה חשוך לגמרי, ושכחתי לשאול את הנהג מה השעה, אבל הוא נעלם. היה די נעים בחוץ, וכבר לא הייתי כל-כך עייף. היה די כיף לישון באוטובוס. עמדתי על דרך אפר, שהיו כמה פנסים קטנים בצדדיה. מלפנים היה פנס גדול יחסית, והלכתי לכיוונו. מוזר שאף פעם לא שמעתי על הגבעת הגרזן הזה, ושלא היה דבר מסביב חוץ מכביש ופנסים. היה שקט מדי. הסתבר שהפנס הגדול היה באמצע הכביש שמוביל לקריית אורנים. פניתי שמאלה, ומשם כבר ידעתי איך להגיע הביתה. שהגעתי הביתה, הלכתי על קצות האצבעות לחדר שלי, בלי להדליק את האור. שכבתי על המיטה, ונרדמתי מיד.

 

[leo2002b]

חלק II

- קום, אריה. - לא רוצה. - קום אריה. אתה צריך ללכת לבית הספר! - מה? איזה יום היום? - יום ראשון. מה קרה, חמודי? אתה לא מרגיש טוב? - אני קצת מסוחרר. הגעתי אתמול מאוחר הביתה. - לא יכול להיות. ראיתי אותך נוחר בעשר. - אבל הייתי במסיבה אתמול עד שתיים עשרה! אחותי, יעל, הופיעה ליד אימי. היא הייתה בכתה י', גדולה ממני בשנה. אימא שלי התחילה להגיד משהו, אבל אחותי קטעה אותה. - אילו תירוצים אתה ממציא בשביל לא ללכת לביצפר! - חמודי, אולי יש לך חום? נראה לי שלא כדאי שתלך היום לבית הספר. - מה? אבל... - טוב חמודי, אני צריכה ללכת לעבודה. נדבר בצהריים. בואי סיגל, אני אסיע אותך. הן הלכו בלי לתת לי הזדמנות לדבר. יכול להיות שחלמתי? ניסיתי להיזכר בפרטים מהלילה הקודם. אולי לא באמת הייתי בגבעת הגרזן, למרות שההרגשה הייתה אמתית. מה שבטוח - הייתי במסיבה של מאיה מהכיתה. ואימא של אמרה שישנתי אתמול בעשר. לקחתי את הפלאפון וחייגתי לצחי. הוא ענה לאחר כמה רגעים. - היי אריה, מה המצב? - צחי, תגיד, עד מתי הייתה המסיבה של מאיה? - עד תשע, למה? - כי קרה לי משהו מוזר בדרך חזרה. אני אספר לך אחר-כך. - סבבה. אתה בא לביצפר? - נראה לי שכן. - טוב, אז אני אראה אותך שם. - בי. בפעם הראשונה בחיי, הלכתי לבית הספר - למרות שאימא שלי הרשתה לי להישאר בבית. השעה הייתה עשרה לשמונה, עשר דקות לפני תחילת הלימודים, והייתי צריך לרוץ את כל הדרך לבית הספר. הגעתי לכתה יחד עם הצלצול. למזלי ישבתי בסוף הכתה, והמורים לא שמו לב אלי באותו היום. ניסיתי לצייר את הכביש החשוך עם הפנס הגדול והאוטובוס, והראיתי את הציור לעידן, שישב לידי. הוא אמר שהציור נראה כמו מנהרה עם אור בקצה, וקופסת פלסטיק בצדה. אמרתי לו מה הציור אמור להיות, והוא התחיל להראות אותו לילדים שישבו לידנו. הוא שאל אותם מה הם חושבים שציירתי. לבסוף התעצבנתי, קימטתי את הציור וזרקתי אותו. אחרי שלוש שעות מייגעות של לימודים, הגיעה הפסקה גדולה של עשרים דקות, וסיפרתי לצחי על מה שאולי קרה לי אתמול ועל מה שקרה לי היום בבוקר. - ההרגשה הייתה ממש אמתית, וחוץ מזה, אני לא חושב שאפשר להירדם בתוך חלום. - אולי כל רצית להירדם באוטובוס, שחלמת שאתה נרדם בו? - אולי כן ואולי לא. אבל לא נוכל לדעת עד שלא נבדוק עם גבעת הגרזן קיימת. - אימא שלך אמרה שהיא ראתה אותך ישן בעשר בערב, לא? - על תהרוס, צחי... אתה בא אתי לחפש, או לא? - טוב אני אבוא, אבל אחרי ביצפר. - סבבה. יום הלימודים המשיך, וכל שעה הייתה גרועה יותר מזו שקדמה לה. לקראת סוף שעת הלימודים האחרונה, שמתי לב שאני בכלל לא עייף, כאילו ישנתי לילה שלם. אולי באמת ישנתי לילה שלם? אחרי בית הספר אני וצחי מיהרנו אל הכביש הראשי שמוביל לגבעת הגרזן. הכביש היה באורך של שני קילומטרים, והכבישים היחידים שהגיעו אליו היו בתחילתו ובסופו. כל שאר הכביש עבר מעל קריית אורנים, בדרך מדברית. הלכנו בערך חצי שעה עד לקטע שבו הכביש התפצל לצומת T, ואז הלכנו חזרה. לא מצאנו שביל, ובטח שלא כביש אפר. - אתה מרוצה? עכשיו אתה בטוח שחלמת? - כן. צחי, רוצה שאני אבוא אליך? - טוב, למה לא. למשך שלוש שעות של צפייה בטלוויזיה, משחקי קופסה וזלילת חטיפים, עזבתי את העולם הרגיל, ושכחתי לגמרי מגבעת הגזן. נזכרתי בה רק בדרך חזרה הביתה. החלטתי לעבור בפעם האחרונה בכביש הראשי. השעה הייתה שמונה בערב, והכביש היה די חשוך. רק אז הבחנתי בכך שהפנסים ממוקמים ברווח של מאה מטרים בין פנס לפנס. למרות גודלם, הכביש נראה חשוך מדי בלילה. הסתכלתי קדימה, והייתי בטוח שאני הוזה – מלפני הייתה פנייה ימינה, לכביש של גבעת הגרזן! הכביש היה בעצם כביש סלול ולא כביש אפר. אך נראה שסללו אותו לפני עשרות שנים. האור שיצא מהפנסים הקטנים שלצדי הכביש היה כה חלש, שכמעט ולא הגיע אל הקרקע. כך נראה, שהצבע הטבעי של הכביש היה צהוב. ראיתי את הכביש למרחק של כמה עשרות מטרים קדימה. אחרי המרחק הזה, החושך נראה מוחלט, לא טבעי אפילו – כמו ערפל שחור. הסקרנות שלי דחפה אותי קדימה – לדעת מה נמצא בסוך הכביש. אך חלק אחר בראשי דחף אותי אחורה. הרגשתי משהו רע בכביש הזה, משהו מבעיט. ידעתי שאף אחד לא יאמין לי שהכביש קיים. הייתי לבד, והתחלתי לרוץ חזרה לבית שלי. רצתי כמו מטורף, והסתכלתי אחורה כל כמה שניות, לבדא שאף אחד לא רודף אחרי.

 

[גרומיט]

טוב, קראתי עד כה וזה מספיק

הבעיה הגדולה ביותר של הסיפור שלך היא שהוא בעצם לא סיפור. לא קורה בו כלום. קח למשל את הפתיחה - החלק הראשון שהעלית כאן - זה סיפור של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, הלכתי לבית הספר". יופי לך, אבל למה זה צריך לעניין את הקוראים? הם רוצים שתסקרן אותם, שתפתיע אותם, שתגיד להם משהו שהם לא יודעים. הסיפור שלך לא עושה את זה בשום מקום בשלושת החלקים שקראתי. מה עוד? ובכן, הדיאלוגים - שוב בעיה דומה: לא קורה בהם כלום, והלא כלום הזה דורש הרבה יותר מדי מלים. הדמויות מדברות ומברברות, והדברים שהן אומרות לא מביעים כלום. מה, למשל, הטעם בדיאלוג הזה: "צחי, רוצה שאני אבוא אליך?" "טוב, למה לא". דיאלוג של "טוב, למה לא", הוא לא דיאלוג, אלא אם חוסר האכפתיות הזאת נמצאת שם כדי לאפיין את חוסר האכפתיות של הגיבור - וגם אז אפשר למצוא דרכים פחות סתמיות מזה. גם אם שאר הדיאלוגים שהכנסת לסיפור מנוסחים אחרת, לא ראיתי בהם אחד שאינו, בבסיסו, דיאלוג "למה לא". יש עוד הרבה בעיות אחרות, אבל שתי אלה מהותיות מכדי שאתחיל אפילו להתייחס לאחרות. צר לי

 

[leo2002b]

תודה

אני אקח את התגובה לתשומת לבי. בקשר לבעיה העיקרית של הסיפור - ניסיתי להעריך אותו במכוון, בשביל לשמור על ההרגשה של מתח וחוסר ידיעה. כנראה שהערכתי אותו יותר מדי, או שלא העברתי את המתח כמו שצריך. באמת יש קטעים מיותרים ואני אמחק אותם מהסיפור. בקשר לדיאלוגים: כמעט לכל דיאלוג יש מטרה מסויימת, והמטרה הכללית היא להוביל למסקנה שבסוף הסיפור. אני אצטרך לחשוב על דרך לשנות אותם. ודרך אגב, ציפיתי לתגובה כזו, אז לא צריך להיות לך צר

 

[leo2002b]

חלק III

ראיתי מרחוק את המכונית של ההורים שלי, ואת האורות הדולקים בבית. אבל עדיין חשבתי על הכביש. אולי הוא קיים רק בלילה? הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לבדוק במפת האזור עם קיים מקום בשם גבעת הגרזן. כצפוי, לא מצאתי את המקום, ולא את הכביש. המשפחה שלי ישבה לאכול ארוחת ערב. - חמודי, איך היה היום בבית הספר? - בסדר. הלכתי לצחי אחר-כך. - נהנית אצלו? - כן. נהניתי מאוד. - ומה בקשר לחלום? אתה עדיין זוכר אותו? - כמעט שכחתי אותו. הוא באמת ממש בלבל אותי. בזמן שסיימתי לאכול השעה הייתה תשע בערב. הדלקתי את הטלוויזיה וזיפזפתי בין הערוצים, עד שהתעייפתי. לא יכולתי לראות משהו ברצינות. ביום שלמחרת, קמתי עשר דקות אחרי שהשעון המעורר שלי צלצל. אכלתי ארוחת בוקר חפוזה, ומיהרתי לבית הספר. הצלחתי להגיע לבית הספר בחמישה לשמונה, אך הכתה הייתה ריקה. גם המגרש היה ריק, ואף אחד לא הגיע גם בשמונה ועשרה. הלכתי לכיוון המזכירות, וראיתי בדרך, על לוח המודעות, את המודעה של הטיול למוזיאון. שכחתי לגמרי מהטיול הזה, ושהייתי צריך להגיע היום בתשע לבית הספר. שמחתי שכך התגלגלו העניינים, מפני שהכביש לגבעת הגרזן עלה בראשי. הייתה לי הזדמנות לבדוק אם הכביש אכן קיים רק בלילה. נראה שהכביש לגבעת הגרזן לא היה קיים, והבנתי שההשערה שלי נכונה. הלכתי חזרה, לכיוון בית הספר, כשראיתי מודעה קטנה שהייתה תלויה על אחד העמודים, במקום שבו בלילה, התחיל הכביש לגבעת הגרזן. קראתי את המודעה, שהייתה מודפסת בשחור, על דף צהוב: היום, יום שני, בחצות הלילה. הפגישה תתקיים ליד תחנת האוטובוס. בבקשה לא לאחר. בהתחלה רציתי לקחת את המודעה אתי. אבל במהרה הבנתי שייתכן וחלק מאלו שצריכים להגיע לפגישה, לא יגיעו אם לא יראו את המודעה. לבסוף תלשתי חלק ריק מהדף. חזרתי לבית הספר כמה דקות לפני השעה תשע, וכמעט כל הילדים כבר היו בכתה. סיפרתי לצחי על כל מה שקרה לי מאתמול בערב, והראיתי לו את הנייר שתלשתי. - זה עדיין לא מוכיח שום דבר. - בוא אתי היום בלילה. פעם אחרונה לפני שנוותר. ילדה ירוקת עיניים בשם ג'ני הצטרפה לשיחתנו. - על מה את מדברים? - יש היום פגישה סודית, ואנחנו הולכים הולכים לראות אותה. רוצה לבוא? - לא, אבל תספרו לי איך היה, טוב? עם המלים האלה ג'ני התרחקה ממנו. הביקור במוזאון עבר די מהר, במיוחד בגלל שביליתי את רובו בחלימה בהקיץ. קבעתי עם צחי שניפגש ברבע לשתיים עשרה בלילה, בתחילת הכביש הראשי. כל אחד היה צריך להביא פנס. חזרתי הביתה, וראיתי טלוויזיה עד שמונה בערב. לא התחשק לי לעשות כל דבר אחר. בשמונה כיביתי את הטלוויזיה, ושמתי את אחד מהשעונים המעוררים שלי, אחד שקט יחסית, לשעה אחת עשרה ושלושים. למרות שבדרך כלל, איני מצליח להירדם כשמצפה לי משהו מלחיץ, נרדמתי הפעם בקלות יחסית. צלצול. צלצול. צלצול. הושטתי יד וכיביתי מהר את השעון המעורר, פתחתי מגירה, והוצאתי ממנה פנס. יצאתי מהבית בשקט ככל שיכולתי. הלכתי בערך מאה מטרים, ואז התחלתי לרוץ. צחי עמד בתחילת הכביש. הוא החזיק בידו פנס. - צחי, אתה מרגיש טוב? אתה לא הולך להירדם? - אני מרגיש בסדר. הלכתי לישון מוקדם. כיוונו ביחד את הפנסים לעבר הכביש, והתקדמנו באטיות לעבר הפנס, שעליו הייתה המודעה. המודעה עדיין הייתה במקומה, ומאחורי הפנס, ראינו את הכביש לגבעת הגרזן. הפעם לא היססתי, והלכתי קדימה. לאחר כמה דקות הגעתי לתחנת האוטובוס. התחלתי לשמוע קולות, כיביתי את הפנס, ורצתי להסתתר מאחורי אחד השיחים בצידי הכביש. רק אז שמתי לב שצחי לא לידי, אבל לא ידעתי איפה הוא היה. כעשרה פנסים נדלקו במרחק של כעשרים מטרים ממני, ליד תחנת האוטובוס. תשעה נערים עמדו במעגל, והאירו עם פנסיהם למרכזו. אחד מהנערים, שגבו היה מופנה אלי, צעד קדימה, למרכז המעגל. הוא היה גבוה משאר הנערים, ושערו היה שחור וארוך. התכנסנו כאן הלילה, בשביל לצרף חבר חדש לקבוצתנו. בואו נברך את אריה, החבר החדש בקבוצה! חברי המעגל שהיו עם גם אלי, הסתובבו, וכל חברי המעגל כיוונו את פנסיהם לכיוון שבו אני הסתתרתי. - צא החוצה, אריה! קמתי והלכתי לעבר המעגל, שבו היה מקום אחד פנוי בשבילי. חברי הקבוצה נראו כבני גילי, חוץ מהנער עם השער השחור והארוך, שנראה גדול ממני בכמה שנים. חברי הקבוצה דיברו בקול אחד. - ברוך הבא, אריה. והילד עם השער השחור המשיך. - אני יודע שאינך מבין מה קורה פה, אבל על תדאג. הכל יובהר לך בקרוב. עכשיו, אתה חבר רשמי של קבוצתנו, ששמה הסודי הוא: "מסדר הגרזן." יש עוד רבים בקבוצה שלנו – מבוגרים וגם כן צעירים. ובקשר לבנות – אתה לא צריך לדאוג. ישנה קבוצה של בנות בעלת מספר שווה לשלנו. הנער עם השער השחור הסתובב וסימן לי שאני אבוא אחריו. הלכנו בחושך בערך חמש דקות, כששער הנערים מאחורינו, מאירים לנו את הדרך עם פנסיהם. חשבתי שעוד מאט אני אבין מה קורה פה. ראיתי באופק מעגל יתדות. לפיד בוער היה תלוי על כל אחד מהם. בתוך המעגל עמדו ללא תזוזה אנשים לבושים בגלימות שחורות שכיסו את כל גופם. משום מה, המראה לא הפחיד אותי. להפך, הרגשתי רגוע מאוד, רגוע יותר מבדרך כלל. הם נראו כמו דמויות בתמונת קרטון, ואני עמדתי להפוך לאחת מהן. הנער עצר מעט לפני המעגל. התקרבתי אליו והוא - עכשיו הגיע הזמן בשבילך להכיר את ראשי הקבוצה. הנה הם – עומדים במעגל; מחכים רק לך. ראשי הכת: הכירו את אריה! שתיים מהדמויות בגלימה, שהיו הקרובות ביותר עלינו, הסתובבו והביטו בי בציפייה. לאחר מספר רגעים הבנתי שהם מחכים שאכנס לתוך המעגל, והתקדמתי לעברם. עברתי ביניהם, ועצרתי רק כשהגעתי למרכז. עכשיו אני הבטתי בציפייה בדמויות, שנראה שהתלחשו ביניהן. במהרה הלחישות הפכו למלים, שחזרו על עצמן שוב ושוב. בהתחלה הבחנתי בראשון שאמר את המלים בקול, אך לאחר מכן הכל התערבל סביבי, וכמעט שלא ראיתי כלום. - תשכב אריה. תשכב אריה. תשכב אריה... נהיה אתך בקשר בזמן הקרוב, אבל עכשיו אתה צריך לשכב. לילה טוב אריה. לא רציתי לשכב. אפילו לא חשבתי על שכיבה. אבל נראה שהמלים שלהם שלטו בי. במהרה מצאתי שכבתי על האדמה, שלמרבה הפלא, לא הרגשתי אותה כלל. עצמתי את עיניי, ופתחתי אותן לאחר כמה רגעים. הייתי בחדר שלי. הכל היה חלום. ממתי אני ישן?

 

[leo2002b]

חלק IV ואחרון

נראה שמשום מקום, יצא אדם בגלימה כחולה, בעל זקן אפור וארוך, ונכנס לחדר שלי. - בוקר טוב אריה. אני מניח שאתה רוצה תשובות על הרבה שאלות. הוא חייך. עיניו היו אפורות, אך הייתה בהן שמחה וטוב לב. - מי אתה? - אני הוא השומר. - על מי אתה שומר? - אני שומר עליך, ועל כל שאר הנערים, שהכת מנסה להשתלט עליהם. הם כבר שולטים על די והותר, והגיע הזמן לעצור אותם. אתה יכול לעזור לי. - איך אני יכול לעזור? - התחל מכך שתתנגד לרוע. החלומות שלך, אריה, הם אמתיים. גבעת הגרזן אכן קיימת. ואתה חבר במסדר הגרזן. - איך אתה יודע את כל זה? - כבר זמן רב שאני צופה מרחוק במסדר הגרזן. רואה איך הם משתלטים על גברים ונשים, נערים ונערות. הם זוממים להשתלט על כל השכונה הקטנה הזו, ואז איש אינו יודע מה הם יעשו. להתראות אריה, ותזכור: תתנגד לרוע. הקוסם יצא בזריזות מהחדר. קפצתי מהמטה ויצאתי אחריו, אבל הוא נעלם. ראיתי את אימא שלי בסלון, מכינה כריכים לבית הספר. חזרתי לחדר והסתכלתי בשעון. השעה הייתה שבע וחמש דקות. הרמתי את הפלאפון מהשולחן וחייגתי לצחי. הוא ענה תוך חצי דקה, בערך, בקול מנומנם. - מה אריה? - בוקר טוב. אתה זוכר מה קרה אתמול? - אני זוכר מה קרה אתמול. חיכיתי לך כל הלילה ואתה לא הגעת! - בטח שפגשתי אותך! נעלמת אחרי שמצאתי את הכביש, ולא ידעתי איפה אתה. - על מה אתה מדבר?! תזכור את הלילה הזה טוב, כי אני לא הולך לדבר אתך יותר! צחי ניתק. בהתחלה לא הבנתי למה הוא אמר את מה שהוא אמר, אבל לאחר מכן נזכרתי בדברי השומר: "הם כבר שולטים על די והותר, והגיע הזמן לעצור אותם." אולי הם שולטים על צחי, ואולי על כל בית הספר. אולי הם שולטים אפילו על המשפחה שלי! אימא שלי נכנסה לחדר, והייתה מעט מופתעת שכבר קמתי. לא קמתי לבד בדרך כלל. - בוקר טוב חמודי. - בוקר טוב אימא. תגידי, את זוכרת מתי חזרתי אתמול הביתה? - אתה עוד פעם מתחיל? אני ראיתי אותך ישן בעשר, בדיוק כמו פעם שעברה. תגיד, אולי קורא אתך משהו? אולי אתה חולה? - אני בסדר, את לא צריכה לדאוג לי. תודה שבאת להעיר אותי. חייכתי, וחיכיתי שאימא שלי תצא מהבית. לא ידעתי מה לעשות. הם לא שלטו בכולם, ידעתי את זה. אולי הם לא שולטים בכל הכתה שלי, אולי לא בג'ני. הלכתי לבית הספר. נראה שיהיה עוד יום רגיל, חוץ מהעובדה שצחי לא הולך לדבר אתי. היום באמת התחיל כרגיל. השיעור הראשון נראה כאין סופי, ותוך זמן קצר, הראש שלי היה מונח על השולחן. הסתכלתי מחוץ לחלון, שהיה בקומת הקרקע, ומצמצתי בעיני בחוסר אמון. דמות אפלה, בגלימה שחורה, הסתכלה היישר מעדן החלון, היישר לכיווני. המורה המשיך לדבר, והכתה המשיכה להקשיב לו, בזמן שהדמות עמדה מחוץ לכתה. רציתי לברוח, אך הבנתי שאני מוגן יותר בתוך הכיתה, כשכל התלמידים מסביב. התחלתי לחשוב על תכנית בריחה, כשראיתי את השומר מתגנב מאוחרי הדמות. מטה עץ הונף באוויר, והדמות השחורה נפלה לקרקע. אך שחוש דמויות נוספות התגנבו מאחורי השומר, בידיה של אחת מהן הייתה חרב מעוקלת, שעליה חרוטים סימנים שלא ראיתי מימי. השומר הבחין בדמויות, והצליח להדוף את החרב. בזמן ששתי הדמויות האחרות העסיקו את השומר, הדמות עם החרב מיהרה לעבר החלון הפתוח של הכיתה, לעבר מקומה של ג'ני. ידעתי שבעוד מספר רגעים, היא עומדת להניף את החרב, ולכן קפצתי ממקומי. ריכוזי המלא היה בדמות, ולא שמתי לב לדבר שקורא בכיתה. רצתי לעבר ג'ני, והדפתי אותה במהירות, בדיוק בזמן בשביל לחטוף את המכה בעצמי, ישר בחזה. אני גוסס, ידעתי, ונשארו שניות ספורות לחיות. נפלתי על השולחן, וראיתי את ילדי הכיתה הנאספים לידי, לפני שעצמתי את עיני. הדבר האחרון ששמעתי היה: "אריה, קרה לך משהוא?" התעוררתי על מיתה במקום שנראה כמו בית חולים. שמעתי לרגע את קולה של אימא שלי, ולאחר מכן, קול של אדם שלא הכרתי. - אני חושש שלבנך יש מחלה נדירה ביותר. במחלה הזו, חלומותיו של האדם מתערבבים במציאות. לאדם החולם, נראה שיש סדר רציף לאירועים שקוראים סביבו, בחלומות ומחוץ להם.זהו בעצם מקרה מיוחד של סכיזופרניה, מחלה שבוודאי שמעת עליה. - תוכלו לעזור לו? - אני מקווה שכן. איננו יודעים מהיכן המחלה הזו מגיע, ומתי היא נגמרת. למעשה, הבן שלך הוא החולה הראשון בבית החולים הזה, שקיימת אצלו המחלה. קרוב לוודאי שמקומות שמתמחים בעניין יוכלו לעזור לו יותר. אך כמו אצל חולי סכיזופרניה, הדבר החשוב ביותר הוא שבנך יוכל להבחין בין מה שקורא במציאות, לבין מה שקורא בראשו. החולים משתמשים לעתים קרובות בפרטים הקיימים במציאות: מקומות, כתובות, ומודעות, למשל. את כל השאר מוחם משלים, ובמקרה של בנך, מוחו השלים את רוב הפרטים מתוך שינה, חוץ מבמקרה בבית הספר. אבל כמו שאמרתי, אני לא מבין בכך הרבה... הפסקתי לשמוע את מה שהם אמרו, בגלל שהשומר נכנס לחדר. - אתה תהיה בסדר אריה. בקרוב תוכל להמשיך לעזור לי להילחם בכת הגרזן. - כן, בקרוב...