סיפור יומי "שוב יום אחד לפני מיתתך"
בס"ד
סיפור זה הועתק מקלטת "אני משתדל, בלי נדר"(מס' 330#)- הרצאה של רבי אמנון יצחק שליט"א.
(הערה: מפאת אורכו הסיפור חולק למס' חלקים. איתכם הסליחה על הטירחה!)
חלק ראשון
``שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו אני כבר לא אהיה אתכם, אני נמצא כעת רחוק ממך מאד, בעולם אחר, אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך. רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים, היה כ``כ כיף לראות את כל החבר`ה שבאו לבקר אותי והשמחה היתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: `או.קיי יהודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?` השבתי לך אז בחיוך רפה שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי: `נחיה ונראה`, האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המילים שאמרתי אז? נחיה ונראה? אני ערן כ``כ הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות, כל המתח של שלושה חודשים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה התנקז לו ליום אחד, יום שהתחיל בתקוה ובתפילה נואשת להצלה והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה. את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו אני לא מאחל לאף אדם בעולם, אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את היום שבו ישבו אבא, אמא ואני בחדר ההמתנה של פרופ` שטיינברג וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי איזה בעיה רפואית ולכאבים בגב שהציקו לי בחצי שנה האחרונה יש סיבה, אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל. הפרופ` יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה, סקר בעיניו את אבא ואת אמא, התעכב עלי במבט מוזר למשך שניות ארוכות, פניו היו קפואות ולא גילו דבר, הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו, בלעדי, התפלאתי. אך הוא אמר כבר אקרא גם לך אודי. נשארתי לבד בחדר ההמתנה ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים, לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האויר, `זה לא יכול להיות דוקטור, יש כאן טעות, זה לא יתכן, אתם חייבים לבדוק שוב`. הלב שלי עצר מלכת, כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח קרא גם לי הרופא פנימה. אמא ישבה על הכסא רועדת ואבא עמד לידה חיוור כמעט כמו הקיר שמאחוריו. הפרופ` ביקש ממני לשבת. אודי, אני מצטער מאד אבל יש לך גידול סרטני בגב. זו היתה תחילתו של הסיוט, מדובר היה בגידול מסוג קטלני ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי, הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקוה וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאני אבריא, אבל אני לא הייתי תמים והצלחתי לקלוט את חומרת המצב. בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים, הקרנות, דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותרפיים, אני לא יודע מה הם עש ו לסרטן אבל אותי הם הרסו לגמרי. מנער שמח וצוהל, מלא עוצמות של חיים הפכתי לשבר כלי, תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר, נחלשתי מאד, התקוה האחרונה בשבילי היתה הניתוח הגדול, ניתוח מסובך ומורכב שאמור לארוך שש שעות תמימות בהשתתפות חמישה רופאים. למרות שאף אחד לא אמר לי זאת בפירוש הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות הניתוח. כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי, הרגשתי טוב יחסית, אמא חייכה אלי, `מרגיש יותר טוב אודי?` `מזל טוב, יום הולדת שמח!` אמר אבא, פתאום נזכרתי, בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת, היום אני בן שבע עשרה. בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי, זו היתה הפתעה נעימה מאד ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כ``כ הרבה זמן שלא נפגשנו, ואז באמצע המסיבה הגיע הפרופ` שטיינברג, כנראה הוא לא רצה להרוס את הכל, לכן קרא לאבא ואמא החוצה. בתוך החדר נמשכה לה החגיגה וההמולה הרועשת לא אפשרה לשמוע את מה שאמר בחוץ, אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים, אבל ערן, הלב שלי כבר היה במקום אחר, ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח, על גורל החיים שלי. כעבור כמה דקות הם חזרו, אמא היתה חיוורת ורועדת, ואבא שניסה לתמוך בה נראה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט. הם לא אמרו מילה אבל אני כבר הבנתי הכל. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם, הם עטו על פניהם חיוך מאולץ ואבא קרא בקול צרוד, `למה הפסקתם חבר`ה? תמשיכו תמשיכו`. החברה היו עסוקים, חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר, חלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת, ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם. כעבור רגע הגיעו למילות השיר `כן תזכה לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה`, העיניים של אמא פצחו בדמעות ונראה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן, היא התחילה כאילו להשתעל ויצאה במהירות מהחדר, אבא יצא מיד אחריה. אני מבקש סליחה ערן אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים, אתה יודע שאני שונא לעשות זאת, אני פשוט כ``כ חלש ועייף עכשיו שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר, עכשיו הכל כבר שקט, המסיבה הסתימה, כולם הלכו, אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה, אני לבד עכשיו, עושה את מה שעשיתי כ``כ הרבה בתקופה האחרונה: חושב, חושב. על מה אתה שואל? על מה לא? כ``כ הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע מאיפה להתחיל, אבל אנסה בכל זאת. לפני שבוע היה אצלי פרישמן, זוכר אותו? יחזקאל פרישמן המורה הזקן לביולוגיה, זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו, הטריח עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי, נכון יפה מצידו? הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב, הוא היה כ``כ נחמד וחביב, אבל אתה יודע מה חשבתי ערן? בכל הזמן שהוא היה פה? חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כל השנים: המתיחות, השיגועים, ההפרעות, איך חיקינו אותו, איך זלזלנו בו, איך צחקנו עליו מאחורי הגב ולפעמים גם בפניו, היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר, רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכל, לא עשיתי זאת, התביישתי. כשנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים, כן, אכלתי אותם, איך היה אתה שואל? בכלל לא היה לי מתוק, היה לי מר, מר מאד, חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל ואז חשבתי שוב, אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה. ואז חשבתי על אריק, היינו החברים הכי טובים, גדלנו ביחד, עשינו הכל ביחד, ממש צמד חמד, עד שהגיע הריב ההוא, אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחיל, אתה מבין? ערן, היתה לנו חברות מדהימה שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות, איפה לכל הרוחות אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה, אבל זה היה כבר לפני חמש שנים, מאז לא שמעתי ממנו כלום, אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת, אבל באמת מצטער, זה מיכלי, אחותי הקטנה היחידה. האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה, הרבה פעמים כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה, שאקריא לה סיפור, אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה, תמיד הייתי עסוק, אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים, מה עובר עליה, תמיד היו לי דברים יותר חשובים לעשות. היא כ``כ התגאתה בי, באחיה הגדול, שהרי אני מבוגר ממנה בשמונה שנים, הילדה המתוקה הזאת, אבל אני מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך. אוי, ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה לחבקה, לספר לה סיפור, או אפילו סתם לשחק איתה, כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה.
המשך
בס"ד
