סיפור לא נחמד על ניסיון להיות נחמד
זה התחיל, באופן מאוד לא נדיר, כשיחה בצאט. הוא נראה ילד נחמד. בן 15 וחצי מעיר רחוקה בדרום הארץ. מבודד, שונה וזועק לתשומת לב. גיל לא קל 15 וחצי. אני זוכר. לגדול הומו במקום קטן והומופובי. הייתי שם. אבל הסיפור של הבחור הזה הוא שונה מכיוון שבניגוד אלי, הוא מרשה לעצמו להגיע מדי פעם לתל-אביב כדי "לבטא את עצמו", ולוו דווקא בקטע המיני – אלא יותר בתחום שאליו הוא נמשך יותר: גותיקה. כלומר הוא מאלה שצובעים את עצמם בלבן ושמים הרבה שחור בעיניים ועונדים על הצוואר קולרים עם ניטים, שלא לדבר על זה שהם בד"כ לובשים שחור מכף רגל ועד ראש. אני באמת לא שופט. רק נותן קצת רקע. מהשיחה הראשונית כבר עלה ניחוח רציני של הרס עצמי. ניסיונות התאבדות, צריכת אלכוהול היסטרית לחלוטין (ואני מזכיר: הילד בן 15 וחצי), הוצאת כספים היסטרית בלי כל פרופורציה למה שיש לו (הוא חייב כמה מאות שקלים לאנשים) ובקיצור, מקרה קשה של שנאה עצמית, חוסר קבלה וגיל ההתבגרות – מתובל בהרגשה מאוד עמוקה של בדידות, חוסר שייכות חברתית ושכנוע עצמי שהוא חולה במחלות נפשיות. שכחתי לציין שהנער גם סובל מהפרעות אכילה חמורות. עברנו לדבר בטלפון. לבקשתו. שיחה שנמשכה אל תוך הלילה. כמובן שלי היה ברור באופן מיידי שהקשר שיהיה כאן יהיה בקטע של יחסיי אח גדול אח קטן. באמת שבגילי (26) אין לי שום כוונה להיכנס למיטה עם נער בגילו (גם אם יש לו נסיון מכאן ועד להודעה חדשה). בשיחה הזאת מסתבר שהוא לא ביישן במיוחד. הוא סיפר לי על כמה הוא מרגיש זר ושונה. איך אין לו חברים בגילו ואיך החברים היחידים שלו נמצאים בתל-אביב הכל-כך רחוקה. החברים המקומיים שלו, הוא סיפר, שקועים בקטע של סמים - לשם הוא מסרב בשלב זה להיכנס. הוא סיפר לי שאין סיכוי שההורים ידעו. לא על הנטיות שלו ולא על הסצנה הגותית אליה הוא משתייך. הוא סיפר לי שהוא שונא את איך שהוא נראה. סיפר לי שהוא מאוהב בבחור שאין לו מושג אם יחזיר את אהבתו. (והוא משוכנע שלא...). בקיצור – הוא קרע את לבי. הקשבתי, ניסיתי להגיש את כל התמיכה שיכולתי. הקדשתי את הזמן ואת תשומת הלב כמעט במשך לילה שלם – ולבסוף הצלחתי להביא אותו לראות קצת אור ולשכנע אותו שהוא כן אוהב את עצמו לפחות קצת, ולכן הדרך הלאה כבר סלולה לפניו – הוא רק צריך לרצות. יום למחרת הוא התקשר שוב. "אני מרגיש הרבה יותר טוב", הוא סיפר לי. אמר שכבר הצליח ליישם חלק מהדברים שהצעתי לו ושההרגשה הכללית שלו עם עצמו הרבה יותר טובה. שמחתי. הרגשתי טוב. אם כי בלבי ידעתי, שאין נוסחאות אינסטנט. יכול להיות שיפור קטן – אבל פתרון מיידי ומלא למצב כמו שלו, לא קיים. כשבוע אחרי, יצא לגמרי במקרה שנזדמנתי לשהות כשבוע בעיר בה גר הנער הזה מטעם עבודתי. הוא רצה שניפגש ואני הסכמתי. שוב מידיעה ברורה על טיב הקשר. עמדתי בהחלטתי. יצאנו. בילינו. דיברנו – וכאשר שבתי לתל-אביב, הצעתי לו בתם לב כי במידה והוא זקוק למקום לישון בו – הוא מוזמן להתאכסן אצלי כיוון שאני שוכר דירה בכל מקרה. ואכן כך היה. לפני ארבעה ימים (אחרי שלא שמעתי מן הנער כמעט שלושה שבועות...) הוא התקשר אלי וסיפר כי הבריזו לו והוא הולך להיות בתל-אביב בסוף השבוע ואם הוא יכול לישון אצלי שישי שבת. השבתי בחיוב. הוא הגיע עם 4 תיקים. בגדים ליציאה ואיפור ולקח כמובן מאיליו שאני לא מצטרף אליו בערב. (אני רק בית מלון). "אני לא חושב שאתה תאהב את זה בכל מקרה..", קח הוא אמר לי. לא התווכחתי. אני לא דוחף את עצמי למקומות שבהם אני לא רצוי. הוא ביקש להתקלח. נתתי לו מגבת נקיה. מצאתי אותה לאחר מכן רטובה על הרצפה. השאיר את כל תכולת התיקים שלו מפוזרת על הספה בחדר שלי ממש בלי כוונה לאסוף דבר כלשהו. כעבור שעה הוא הלך להיפגש עם חבר אחר שקבע איתו ואמר שיחזור להתלבש מאוחר יותר. חזר עם עוד מישהי. לא מוכרת... אורח שמביא אורחים... נפלא. הם התלבשו פה שניהם ליציאה. הוא השאיר את המקלחת הפוכה לחלוטין עם כל האיפור שלו שנשבר והתפזר על הריצפה והגיע למצב שהשותף שלי שאל אם הכתמים האדומים על הרצפה של האמבטיה זה דם. "לא", אמרתי מביט באורח ה"חביב" שלי. "זה האיפור שלך"... "האיפור שלי? אבל ניקיתי אותו", "כנראה שלא מספיק" אמרתי. אבל הוא נשאר לשבת. אחר-כך הוא יצא. חזר בשעה חמש ורבע בבוקר (!!!) יחד עם אותה בחורה. ("לא היה לה מקום להתלבש בו", הוא אמר לי אחר-כך כשהערתי לו על חוסר העניין שבדבר). הנה עוד אינפורמציה: אני לא מעשן. לא אוהב שמעשנים לי בחדר. יש לי חלון מרפסת גדול. אפשר לשבת עליו ולעשן. הוא התעורר ביום שלמחרת בשעה שתיים בצהרים. אני, שיצאתי מהחדר כדי לאכול ארוחת צהרים במטבח, כדי שלא להפריע לו – נכנסתי וגיליתי אותו שוכב במיטה שלי מעשן. את הסיגריה הוא החזיק אמנם בחלון אבל כל האפר נכנס והתפזר על מיטה. אחר-כך הוא התלבש וניסה להשיג במשך איזו שעה חבר בטלפון. לאחר שהחבר לא ענה, הוא החליט "להפתיע אותו בדירה שלו בכל מקרה". נעלם משעה שלוש ועד שלא התקשרתי אליו אני בשעה עשר וחצי בלילה להודיע לו שאני יוצא וחוזר מוקדם בבוקר (לא נתתי לו כמובן מפתח והדברים שלו נשארו אצלי), הוא אמר לי שזה בסדר וגם הוא יחזור מאוחר – כך שזה בסדר. כשיצאתי מהדיסקוטק מצאתי על המשיבון שלי הודעה שהוא לא רצה לחכות, הוא ישן בסוף אצל חברה אחרת והוא יבוא ב-11 בבוקר לקחת ממני את הדברים שלו. (לא שהוא שאל אם אני עובד או משהו.. אם יש לי תכניות...). הוא הגיע בשלוש בצהרים. לא, הוא לא התקשר להגיד שהוא מתעכב. כששאלתי אותו לפשר הדבר הוא אמר לי שאוטובוס שלו איחר. (ציינתי בפניו שאוטובוס לא יכול לאחר 4 שעות בתוך תל-אביב ובזמן הזה הוא היה יכול להגיע מעירו המרוחקת) אבל הוא לא התרשם או תרח לתת לי הסבר אחר. רק אמר שהוא ממהר והוא חייב לרוץ כי קבע עם חברים אחרים וביי. וזהו. קח הוא גמל לי על הנחמדות ועל התמיכה. באמת לא שציפיתי לתודות או למשהו דומה. רק למעט נימוס ולהתחשבות בסיסית כמארח. נשבעתי לעצמי שהבחור הצעיר הזה לא יעבור שוב על סף דלתי. אין לי כוונה לדבר איתו שוב גם בטלפון. אני זוכר שגיל 15 וחצי הוא גיל לא קל. אני יודע שהמצב שלו בעייתי. אבל באמת... באמת!!! יש גבול. אז לפני שאתם חושבים על להיות נחמדים לאדם זר, ולפני שאתם פותחים בפניו את דלת ביתכם. ולפני שאתם מציעים לו מכל טוב שיש לכם לתת – תזכרו בסיפור הלא נחמד שלי על הניסיון להיות נחמד, ותשקלו שוב. נ.ב. לא שהתייאשתי מלעשות טוב לאנשים. רק שאני אחשוב שוב על איך לעשות את זה וכמה לתת מעצמי, בפעם הבאה...
זה התחיל, באופן מאוד לא נדיר, כשיחה בצאט. הוא נראה ילד נחמד. בן 15 וחצי מעיר רחוקה בדרום הארץ. מבודד, שונה וזועק לתשומת לב. גיל לא קל 15 וחצי. אני זוכר. לגדול הומו במקום קטן והומופובי. הייתי שם. אבל הסיפור של הבחור הזה הוא שונה מכיוון שבניגוד אלי, הוא מרשה לעצמו להגיע מדי פעם לתל-אביב כדי "לבטא את עצמו", ולוו דווקא בקטע המיני – אלא יותר בתחום שאליו הוא נמשך יותר: גותיקה. כלומר הוא מאלה שצובעים את עצמם בלבן ושמים הרבה שחור בעיניים ועונדים על הצוואר קולרים עם ניטים, שלא לדבר על זה שהם בד"כ לובשים שחור מכף רגל ועד ראש. אני באמת לא שופט. רק נותן קצת רקע. מהשיחה הראשונית כבר עלה ניחוח רציני של הרס עצמי. ניסיונות התאבדות, צריכת אלכוהול היסטרית לחלוטין (ואני מזכיר: הילד בן 15 וחצי), הוצאת כספים היסטרית בלי כל פרופורציה למה שיש לו (הוא חייב כמה מאות שקלים לאנשים) ובקיצור, מקרה קשה של שנאה עצמית, חוסר קבלה וגיל ההתבגרות – מתובל בהרגשה מאוד עמוקה של בדידות, חוסר שייכות חברתית ושכנוע עצמי שהוא חולה במחלות נפשיות. שכחתי לציין שהנער גם סובל מהפרעות אכילה חמורות. עברנו לדבר בטלפון. לבקשתו. שיחה שנמשכה אל תוך הלילה. כמובן שלי היה ברור באופן מיידי שהקשר שיהיה כאן יהיה בקטע של יחסיי אח גדול אח קטן. באמת שבגילי (26) אין לי שום כוונה להיכנס למיטה עם נער בגילו (גם אם יש לו נסיון מכאן ועד להודעה חדשה). בשיחה הזאת מסתבר שהוא לא ביישן במיוחד. הוא סיפר לי על כמה הוא מרגיש זר ושונה. איך אין לו חברים בגילו ואיך החברים היחידים שלו נמצאים בתל-אביב הכל-כך רחוקה. החברים המקומיים שלו, הוא סיפר, שקועים בקטע של סמים - לשם הוא מסרב בשלב זה להיכנס. הוא סיפר לי שאין סיכוי שההורים ידעו. לא על הנטיות שלו ולא על הסצנה הגותית אליה הוא משתייך. הוא סיפר לי שהוא שונא את איך שהוא נראה. סיפר לי שהוא מאוהב בבחור שאין לו מושג אם יחזיר את אהבתו. (והוא משוכנע שלא...). בקיצור – הוא קרע את לבי. הקשבתי, ניסיתי להגיש את כל התמיכה שיכולתי. הקדשתי את הזמן ואת תשומת הלב כמעט במשך לילה שלם – ולבסוף הצלחתי להביא אותו לראות קצת אור ולשכנע אותו שהוא כן אוהב את עצמו לפחות קצת, ולכן הדרך הלאה כבר סלולה לפניו – הוא רק צריך לרצות. יום למחרת הוא התקשר שוב. "אני מרגיש הרבה יותר טוב", הוא סיפר לי. אמר שכבר הצליח ליישם חלק מהדברים שהצעתי לו ושההרגשה הכללית שלו עם עצמו הרבה יותר טובה. שמחתי. הרגשתי טוב. אם כי בלבי ידעתי, שאין נוסחאות אינסטנט. יכול להיות שיפור קטן – אבל פתרון מיידי ומלא למצב כמו שלו, לא קיים. כשבוע אחרי, יצא לגמרי במקרה שנזדמנתי לשהות כשבוע בעיר בה גר הנער הזה מטעם עבודתי. הוא רצה שניפגש ואני הסכמתי. שוב מידיעה ברורה על טיב הקשר. עמדתי בהחלטתי. יצאנו. בילינו. דיברנו – וכאשר שבתי לתל-אביב, הצעתי לו בתם לב כי במידה והוא זקוק למקום לישון בו – הוא מוזמן להתאכסן אצלי כיוון שאני שוכר דירה בכל מקרה. ואכן כך היה. לפני ארבעה ימים (אחרי שלא שמעתי מן הנער כמעט שלושה שבועות...) הוא התקשר אלי וסיפר כי הבריזו לו והוא הולך להיות בתל-אביב בסוף השבוע ואם הוא יכול לישון אצלי שישי שבת. השבתי בחיוב. הוא הגיע עם 4 תיקים. בגדים ליציאה ואיפור ולקח כמובן מאיליו שאני לא מצטרף אליו בערב. (אני רק בית מלון). "אני לא חושב שאתה תאהב את זה בכל מקרה..", קח הוא אמר לי. לא התווכחתי. אני לא דוחף את עצמי למקומות שבהם אני לא רצוי. הוא ביקש להתקלח. נתתי לו מגבת נקיה. מצאתי אותה לאחר מכן רטובה על הרצפה. השאיר את כל תכולת התיקים שלו מפוזרת על הספה בחדר שלי ממש בלי כוונה לאסוף דבר כלשהו. כעבור שעה הוא הלך להיפגש עם חבר אחר שקבע איתו ואמר שיחזור להתלבש מאוחר יותר. חזר עם עוד מישהי. לא מוכרת... אורח שמביא אורחים... נפלא. הם התלבשו פה שניהם ליציאה. הוא השאיר את המקלחת הפוכה לחלוטין עם כל האיפור שלו שנשבר והתפזר על הריצפה והגיע למצב שהשותף שלי שאל אם הכתמים האדומים על הרצפה של האמבטיה זה דם. "לא", אמרתי מביט באורח ה"חביב" שלי. "זה האיפור שלך"... "האיפור שלי? אבל ניקיתי אותו", "כנראה שלא מספיק" אמרתי. אבל הוא נשאר לשבת. אחר-כך הוא יצא. חזר בשעה חמש ורבע בבוקר (!!!) יחד עם אותה בחורה. ("לא היה לה מקום להתלבש בו", הוא אמר לי אחר-כך כשהערתי לו על חוסר העניין שבדבר). הנה עוד אינפורמציה: אני לא מעשן. לא אוהב שמעשנים לי בחדר. יש לי חלון מרפסת גדול. אפשר לשבת עליו ולעשן. הוא התעורר ביום שלמחרת בשעה שתיים בצהרים. אני, שיצאתי מהחדר כדי לאכול ארוחת צהרים במטבח, כדי שלא להפריע לו – נכנסתי וגיליתי אותו שוכב במיטה שלי מעשן. את הסיגריה הוא החזיק אמנם בחלון אבל כל האפר נכנס והתפזר על מיטה. אחר-כך הוא התלבש וניסה להשיג במשך איזו שעה חבר בטלפון. לאחר שהחבר לא ענה, הוא החליט "להפתיע אותו בדירה שלו בכל מקרה". נעלם משעה שלוש ועד שלא התקשרתי אליו אני בשעה עשר וחצי בלילה להודיע לו שאני יוצא וחוזר מוקדם בבוקר (לא נתתי לו כמובן מפתח והדברים שלו נשארו אצלי), הוא אמר לי שזה בסדר וגם הוא יחזור מאוחר – כך שזה בסדר. כשיצאתי מהדיסקוטק מצאתי על המשיבון שלי הודעה שהוא לא רצה לחכות, הוא ישן בסוף אצל חברה אחרת והוא יבוא ב-11 בבוקר לקחת ממני את הדברים שלו. (לא שהוא שאל אם אני עובד או משהו.. אם יש לי תכניות...). הוא הגיע בשלוש בצהרים. לא, הוא לא התקשר להגיד שהוא מתעכב. כששאלתי אותו לפשר הדבר הוא אמר לי שאוטובוס שלו איחר. (ציינתי בפניו שאוטובוס לא יכול לאחר 4 שעות בתוך תל-אביב ובזמן הזה הוא היה יכול להגיע מעירו המרוחקת) אבל הוא לא התרשם או תרח לתת לי הסבר אחר. רק אמר שהוא ממהר והוא חייב לרוץ כי קבע עם חברים אחרים וביי. וזהו. קח הוא גמל לי על הנחמדות ועל התמיכה. באמת לא שציפיתי לתודות או למשהו דומה. רק למעט נימוס ולהתחשבות בסיסית כמארח. נשבעתי לעצמי שהבחור הצעיר הזה לא יעבור שוב על סף דלתי. אין לי כוונה לדבר איתו שוב גם בטלפון. אני זוכר שגיל 15 וחצי הוא גיל לא קל. אני יודע שהמצב שלו בעייתי. אבל באמת... באמת!!! יש גבול. אז לפני שאתם חושבים על להיות נחמדים לאדם זר, ולפני שאתם פותחים בפניו את דלת ביתכם. ולפני שאתם מציעים לו מכל טוב שיש לכם לתת – תזכרו בסיפור הלא נחמד שלי על הניסיון להיות נחמד, ותשקלו שוב. נ.ב. לא שהתייאשתי מלעשות טוב לאנשים. רק שאני אחשוב שוב על איך לעשות את זה וכמה לתת מעצמי, בפעם הבאה...
