סיפור - לא קשור לתחרות

[CallMeCavanaugh]

סיפור - לא קשור לתחרות

הפעם זה גם סיפור שלא פורסם בחלומות באספמיה. הוא אמנם פורסם בבמה, אבל עבר שכתוב אחד מאז, למרות שעיקר השינוי היה טכני ולא תוכני. המסמר/איתי חורב לא ברור לי איך לא התעלפתי כשלירון נכנסה לחנות. פשוט בהיתי בה ולא ידעתי מה להגיד. היא החזיקה את ראשה בין ידיה, ואז ניגשה אלי, ואמרה שהיא צריכה מסמר. "בכזה גודל", החוותה בידיה את גודל המסמר, וברגע שעשתה זאת, צנח ראשה על כתפה. את לירון פגשתי כשהייתי בכיתה י"א. הפרטים של הפגישה לא זכורים לי לחלוטין, היא לא הייתה האהבה הגדולה של חיי, למרות שבמהלך מערכת היחסים בינינו היא נתנה לי את ההרגשה כאילו שאני כן האהבה הגדולה שלה, והאמת היא שלא ממש ידעתי איך להסתדר עם זה. בסופו של דבר נפרדנו, כמובן. לא נזהרנו מספיק, אמצעי מניעה לא היו דבר נפוץ אז כמו שהם היום. השתדלתי לעזור לה כמה שיכולתי, נתתי את כל הכסף שהיה לי, וגם זה בקושי הספיק להפלה. אחר כך לא נפגשנו שוב. פשוט לא יכולתי להסתכל עליה יותר, לדעת שהילד שלי היה בתוכה, ועכשיו הוא איננו, ולא יהיה עוד. למזלי למדנו בבתי ספר שונים, ולא היה קשה מדי לנתק את הקשר לחלוטין. ניגשתי למחלקת הפרזול. לא הייתי צריך לשאול אותה למה היא צריכה את המסמר. עמדנו ליד הקיר, עם כל הדיבלים והברגים שתלויים עליו, ואני הסתכלתי עליה, ולא ידעתי מה להגיד. ידי רעדו כמו שלא רעדו מעולם, ורגלי חישבו לקרוס תחתי ולהפיל אותי לקרקע. "איך הגעת לפה בדיוק?" שאלתי אותה, והיא הביטה במבט חלול וריקני, והתחילה לדבר. בקושי שמעתי מה היא אמרה. הייתי בפאניקה מוחלטת, והקופסה שאחזתי בידי נפלה לרצפה, מסמרי הפלדה שבתוכה מתפזרים לכל עבר בקול קרקוש. תוך מלמול התנצלויות, התכופפתי לרצפה וניסיתי לאסוף אותם באצבעותיי הרועדות, אבל בקושי יכולתי לאחוז בהם. היא בכלל לא שמה לב אלי, לא התכופפה לעזור. רק עמדה שם ובקול מונוטוני אמרה "באתי בגלל תחיית המתים". הקופסא, שלתוכה עדיין ניסיתי לאסוף את המסמרים שהתפזרו, נפלה מידי שוב. יכולתי להרגיש את הדם אוזל מפני. אחזתי בכוח במדף, מפיל קופסאות נוספות לרצפה ומפזר את תוכנן לכל עבר. הגופה עטוית התכריכים הונמכה אל תוך הבור, ואפילו אז, כשכל מה שנותר ממנה הייתה אותה צורה מוזרה שאי אפשר ממש לזהות, עדיין לא יכולתי להסתכל עליה. הידיעה הגיע אלי רק באותו בוקר. ללוויה הגעתי בכלל עם התיק והתלבושת האחידה, ישר מבית הספר. היא לא עמדה בזה. לאבד את התינוק, ומיד אחר כך לאבד גם אותי, ואת שניהם בצורה טוטאלית כל כך. בקושי נשארתי לנחם אותה אחרי ההפלה, ונעלמתי. היא לא רצתה שההורים שלה יהיו מי שימצאו אותה, אז היא תלתה את עצמה באולם הספורט בבית הספר. אמרו שהמפרקת נשברה, שהיא לא נחנקה למוות. לפחות זה. ומסתבר שהם צדקו, אחרת היא לא הייתה צריכה להחזיק את ראשה בין ידיה כל הזמן. "תשמעי, לירון, אני ממש מצטער על כל העניין הזה, אבל זה היה לפני 20 שנה" התחלתי לדבר, אבל היא קטעה אותי. "לא באתי כדי לנקום בך, אני פשוט רוצה את המסמר הזה ואז אעזוב אותך בשקט". היה משהו מרגיע במה שאמרה. יותר משפחדתי שהיא באה לנקום, פחדתי שהיא באה בשביל לחזור אלי. הרעיון של לחזור לחיות אתה, ועוד איך שהיא נראית עכשיו, לא ממש קסם לי. הידיעה שהיא לא מתכננת לחזור לחיי, לטוב או לרע, נסכה בי עידוד מסוים. כעת, כשאצבעותי רעדו מעט פחות, הצלחתי למצוא את המסמר המתאים בתוך ערמת המסמרים שעל הרצפה. הושטתי אותו אליה. "מתנת פרידה, על חשבוני". אמרתי, והיה נדמה לי שצל של חיוך חלף על פניה. "תוכל לעזור לי?" שאלה, ולפני שהשבתי, שמה את המסמר בידי והסתובבה. ניסיתי להחדיר את המסמר לצווארה, אבל העצם הייתה קשה מדי. "קראת את הקומדיה האלוהית?" שאלה בזמן שהתעסקתי עם המסמר מאחוריה. "לא" השבתי. "ספרות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, זוכרת?". כן, היא זכרה. היא רצתה לספר לי משהו על הקומדיה, אבל ביקשתי ממנה לחכות והלכתי להביא פטיש. חזרתי כעבור מספר דקות, הצמדתי את המסמר לעורפה. הנפתי את הפטיש. "בכל אופן" מכת הפטיש הראשונה קטעה אותה לרגע, זרקה את גופה קדימה. היא נעצרה במקום, וחזרה לדבר "בכל אופן, יש בקומדיה התייחסות ל.." עוד מכת פטיש, שוב נזרק גופה קדימה. המסמר לא חדר את העצם. "תשמעי, זה לא ממש עובד ככה", אמרתי. "בואי אחרי". נכנסנו לחדר המלאכה, פתחתי את המלחצת עד הסוף. "שימי את הצוואר שם", אמרתי, והיא התכופפה והניחה את צווארה בין כפות המלחצת. סובבתי את הידית עד שהכפות לחצו על צווארה, אבל לא יותר מדי בכוח. לא רציתי לגרום לנזק נוסף על זה שכבר היה. הצמדתי את המסמר לעורפה. "יש בקומדיה התייחסות למתאבדים" שוב קטעה מכת הפטיש את דבריה. המסמר התקדם מעט, אבל עוד הייתה דרך ארוכה לעבור. "כשהם מגיעים לשערי הגיהינום..." עוד מכה. "הם מושלכים ליער המתאבדים. שם הם הופכים ל..." מכה נוספת. "לעצים מעוותים." במכה הבאה המסמר החליק כמעט כל הדרך לתוך עורפה. נתתי רק עוד כמה מכות חלשות בשביל להכניס את הקצה הבולט, ושחררתי את צווארה מאחיזת המלחצת. "שוב אתה משחרר אותי מאחיזתך כך, באמצע הסיפור". התלוננה. התיישבתי על שולחן העבודה, הצתתי סיגריה, הצעתי גם לה אחת, היא סירבה. "תסיימי את הסיפור?" שאלתי. היא הוציאה את ראשה מהמלחצת, עכשיו לא הייתה צריכה עוד להחזיק את ראשה בין ידיה, והתיישבה לידי על השולחן. יכולתי להריח את ריח האדמה שדבק בה, את צחנת הקבר, את גופרית הגהנום, אבל מעבר להם, את הבושם שלה. עשרים שנה ואני עוד זוכר את הבושם שלה. את הבושם של אישתי אני לא יודע אם הייתי מזהה בעיניים עצומות, בטח שלא אחרי עשרים שנה. כמעט שהתפתיתי לנשק אותה, אבל היא כנראה הבינה מה אני חושב, קמה מהשולחן והתייצבה מולי. "אני חוזרת אל הגהנום עכשיו". היא אמרה. "אבל מה עם תחיית המתים?" שאלתי. "תחיית המתים לא עוזרת לי. מי שלקח משהו בכוח, לעולם לא יוכל לאחוז בו באמת. אנו, המתאבדים, לקחנו את חיינו בכוח, ולכן עלינו לחזור אל הגהנום. באתי רק להגיד שלום, ולסדר את הצוואר. יש לי את כל הנצח להעביר שם, תלויה מהעץ שלי ביער המתאבדים, ודי נמאס לי לראות את העולם על הצד. למרות שאני רואה אותו ככה יותר זמן ממה שראיתי אותו בצורה הרגילה, בחיי, אני לא יכולה להתרגל לזה". היא הסתובבה ללכת. ליוויתי אותה לדלת. כשהבטתי החוצה לא יכולתי להאמין למראה עיני. המתים מילאו את הרחוב בהמוניהם. חלקם עוד שלמים יחסית, אחרים לא יותר מערימת עצמות ותכריכים מתפוררים. אלו שעוד יכלו פסעו לאיטם והאחרים נעצו ציפורניהם באספלט הכביש, מנסים לגרור את עצמם סנטימטר ועוד סנטימטר לעבר מטרה לא ידועה. היא הסתובבה אלי, וכשראתה את ההבעה על פני, סובבה אותי אליה, שלא אביט אל הרחוב. "תודה, על הכל". היא אמרה, וחיבקה אותי. ידי היו קפואות בצדי גופי ולא יכולתי לחבק אותה בחזרה. היא עזבה אותי, הפעמון מעל הדלת צלצל כשפתחה אותה ויצאה לרחוב, הולכת בכיוון ההפוך לזרם הגופות הבלתי פוסק. הבטתי בה מתרחקת, ולרגע היה נדמה לי שהיא שם לבדה, הגופה היחידה שפוסעת ברחובות העיר, עושה את דרכה בחזרה אל בית הקברות. המשכתי לעקוב אחריה במבטי עד שנעלמה, ולא שבה עוד. ***

 

[איתי ל]

המממ...

אני דווקא אוהב סיפורים שנוגעים בפנטזיה, אבל ממש לא הבנתי את הסיפור הזה. מה, בדיוק, קורה בו?

 

[Boojie]

הסיטואציה מצמררת

וכתובה ממש יפה, אבל האמת היא שלא ממש הבנתי מה הסיפור אומר, אם בכלל. כלומר, הוא די נראה כאילו הוא מכוון לאיזושהי אמירה פילוסופית על החיים (והמוות) או משהו כזה, אבל היא לא ברורה לי. ומה עניין ה"לקחת משהו בכוח"? בכל אופן, יש בסיפור הזה משהו. אני רק לא יודעת מה.

 

[CallMeCavanaugh]

לא ניסיתי להעביר מסר בסיפור

מדובר בסיפור יחסית ישן שלי, שעבר שכתוב לאחרונה. באותה תקופה פשוט חשבתי על סיטואציה שנראתה לי מעניינת והעברתי אותה. זה לא אומר שאין מסר בסיפור. אולי באופן תת מודע כן שתלתי שם מסר מסויים, ואפילו אם לא - ברגע שיוצר מפרסם את היצירה שלו היא פתוחה לפרשנות הקהל, וכל פירוש הוא לגיטימי, גם אם היוצר לא מוכן להודות בכך בעצמו. בקשר ללקיחת משהו בכח, כך מופיעים הדברים בקומדיה האלוהית, ומכיוון שהסיפור מבוסס על נכונותה (או לפחות על נכונות של חלק ממנה), קיבלתי גם את הטענה הזאת כנכונה (הטענה היא, אגב, שלאיש אין זכות לקחת חיים, ולכן מי שעושה זאת, לא משנה אם לאחרים או לעצמו, השתמש בכח כדי להשיג משהו שלא שייך לו).

 

[farseer]

באמת?

זה לא נראה כך. היו הרבה מאוד דברים שנראה היה שניסית להגיד, אפילו במשפט "ולרגע היה נדמה לי שהיא שם לבדה, הגופה היחידה שפוסעת ברחובות העיר, עושה את דרכה בחזרה אל בית הקברות." נראה שיש אמרה מסוימת. כאילו שאתה רוצה לומר משהו על החיים והמוות, כמו שבוג'י אמרה. שאתה משווה את החיים למתים מהלכים, ואני דווקא קיוויתי שתסביר קצת יותר על כוונותיך...

 

[CallMeCavanaugh]

זו הזדמנות להשפיע באמת על הסיפור

כשכתבתי את הסיפור אכן לא חשבתי על מסר, למרות שבהחלט יתכן שהעברתי משהו בצורה לא מודעת, או שאני סתם לא זוכר איזשהו מסר אזוטרי שנכלל בסיפור כשכתבתי אותו לפני שנים. עכשיו, במסגרת השכתוב שהחלטתי שהסיפור צריך לעבור, אני רוצה לשנות גם את הנקודה הזאת. להפוך את הסיפור הזה מתרגיל בכתיבה (שזה מה שהוא, כל זמן שאין בו מסר והוא מהווה בסך הכל תיאור של סיטואציה) לסיפור אמיתי. מסיבה זו אשמח אם תציינו מה אתם רואים בסיפור, כי דווקא הכותב מפספס הרבה פעמים דברים שהוא כתב בעצמו, והקוראים נותנים לדברים פירושים מעניינים יותר לעתים קרובות. כמובן שאני עדיין רוצה שתתנו הערות טכניות. אפילו אם הסיפור כתוב היטב כפי שאמרה ורד, עדיין יש בו בעיות טכניות, ועליהן אני אשמח לשמוע.

 

[Yuli Gama]

הממ..

היה אגב הרבה יותר מצמרר אם הייתה חוזרת עם התינוק, אבל עדיף כך. ניטפוק דיי כבד. הוא מגיב ומתנהג כאילו שיודע מזמן על תחיית המתים, כאילו שזה חלק מחיי היום יום. מצד שני הוא נתקף בהלם כאשר יוצא החוצה, והוא לא ממש מוכן לבואה. (אם תחיית המתים זה משהו שגרתי אז סביר שהוא חשש או ציפה שיום אחד היא תחזור) (לא, אין תחושה שהוא בהלם ולכן מגיב בטבעיות למילותיה) כתוב יפה, מחכה לראות איך זה יתפתח.

 

[CallMeCavanaugh]

מה זאת אומרת?

קודם כל, אולי היה יותר מצמרר אם התינוק היה שם, אבל המטרה לא הייתה לגרום לצמרמורת, ואין שום הצדקה סיפורית להוספת התינוק לעניין (במיוחד שהוא לא נקבר ביחד איתה. היא עברה הפלה ורק מאוחר יותר התאבדה). אבל אני לא מבין למה את טוענת שהוא מגיב ומתנהג כאילו תחיית המתים זה עניין ידוע וחלק מחיי היום יום. הוא מתאר את הפאניקה שחש, את חוסר היכולת לתפקד. הוא מדבר על הצבע האוזל מפניו, על רגליו שלא יכולות לשאת את משקלו ועל ידיו שלא מסוגלות לאחוז בדבר ומפילות דברים לרצפה. איפה בכל אלה נראה כאילו תחיית המתים היא דבר יום יומי שאליו הוא רגיל ושלא גורם לו להלם?

 

[murmur]

הפאניקה מתקשרת להופעת האקסית שלו

זה אירוע טבעי לחלוטין

 

[Yuli Gama]

מסכימה

כאשר יש לתגובה מסוימת יותר מסיבה אפשרית אחת הקורא נשאר מבולבל, או שעלול להבין את זה אחרת ממה שהכותב תכנן.

 

[CallMeCavanaugh]

עד כדי כך?

אני לא יודע מה היחסים שלכם עם האקסים שלכם, אני אישית לא רואה את עצמי רועד, מאבד יכולת לבצע כל פעולה ומתקרב לעילפון במידה ואתקל פתאום באקסית הכי זכורה לרעה שלי (וכואב להודות עד כמה היא זכורה לרעה) - בטח שלא בתזמון מושלם עם סיפור על תחיית המתים.

 

[ננסק]

מה שהם אמרו, בערך

לי דווקא אין בעיה שבסיפור אין מסר, או תוכן כלשהו - הוא מעניין ונחמד, וזה מספיק לי. אבל יש לי כמה הערות שהפריעו לי, העיקרית היא הפייסינג. הפריעו לי המהפוכות הרגשיות החדות (יחסית, יש גרועות בהרבה) שבין קטעים שונים בסיפור, כמו למשל איך שהגיבור נכנס להיסטריה מנוכחותה של מישהי שהוא ראה לפני 20 שנה, ואז נעשה כולו רגוע, עד לרמת "כמעט שהתפתיתי לנשק אותה", בתוך כמה שורות - ורק בגלל שהיא אמרה "באתי בגלל תחיית המתים". לא ראיתי סיבה לכך שהוא נרגע כל כך מהר, ושינה כיוון וגישה בכזאת מהירות. מה גם, שהכל קרה לפני 20 שנה, וזה המון זמן. גם עם המשפט של תחיית המתים יש לי בעיה - נראה שהוא שם כדי להבהיר לנו שהיתה תחיית המתים. היא לא באה בגלל זה, ואין סיבה שתגיד כזה משפט כשהיא יכולה להגיד "באתי כדי לסדר את הצוואר שלי", שזאת הרי הסיבה שהיא באה. בנוסף, הגיבור לא מופתע מהמשפט הזה (להיפך, זאת הנקודה בה הוא דווקא נרגע, כאמור), ובכל זאת, כשהוא מסתכל החוצה בסוף הוא לא יכול להאמין למראה עיניו. בקיצור, יש קצת בעיות SOD מדי פעם בסיפור. אהבתי איך שאתה מספר לנו שהיא מתה רק אחרי שהיא נכנסת כבר לחנות, זה היה שוס.