סיפור לחנוכה "חנוכה בשדה הקרב"
בס"ד מאת: ז.ר. חייל יהודי בצבאו של וושינגטון בקרב נגד אנגליה שהביא לעצמאות ארצות הברית של אמריקה. חנוכה, שנת 1777, חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואלי פורג' ומחכים, למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה. אני פה היהודי היחידי, אולי יש בינינו עוד יהודים. אך לא ראיתי פה אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעלים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'ורג' וואשינגטון, שיצא למלחמה נגד אנגליה. יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עמו. אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. היא רוצה לשים את ידה בכל אשר עיניה רואות. נאמן אני בכל לבי לג'ורג' וושינגטון, אף כי אנו סובלים פה מאוד. לא אחת אני רואה אותו בלילות, כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים, מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור. ויש אשר הוא ניגש אל אחד הישנים והוא מכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו. יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מוות. אך אין אני מקלל את בפולניה, אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה''פריץ'' האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ, מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו. מה נורא היה הכאב! ומה גדולה החרפה! אבי רקד כדוב, וה'פריצים' צחקו ושמחו על המראה. אני גמרתי בלבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה. והנה אני יושב בוואלי פורג' ורועד מקור. אומרים שוושינגטון הולך ונופל, שסופו ליפול ולא יקום. אך אני איני מאמין בכל זה. אני מאמין בגנרל שלי. ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו. הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה לפני שנים עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת- חנוכה ואמר לי: ''כאשר תדליק, בני, את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך''. מאז הייתה לי המנורה כמו קמיע, אל כל אשר אלך, אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות- להדליק את נר החנוכה פה, בין הגויים, אם לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון. כאשר ישנו כולם הוצאתי את מנורת- אבי, והדלקתי נר ראשון וברכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואמי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אמי המלאות דמעות. לבי התמלא כאב ופרצתי בבכי כילד קטן. ונשבעתי אז בלבי, שלמען אבי ואמי, למען אחי ואחיותי בפולניה עלי לעזור לג'ורג' וואשינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחַי הסובלים שם תחת יד ה'פריץ'. פתאום הרגשתי יד רכה נגעה על ראשי, נשאתי את עיני והנה הוא הוא בעצמו ובכבודו עומד עלי כן, הגנרל וואשינגטון בעצמו עומד עלי והוא שואל: ''למה תבכה', האם קר לך?'' צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראותו בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי שאני חייל העומד לפני גנרל, ודברתי את דברי כמו שעלו מלבי. כבן המדבר אל אביו: ''אדוני הגנרל!'' אמרתי ''אני בוכה ומתפלל לניצחונך, אני יודע כי אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם יפלו, כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חופשיים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה'פריצים', לכל הסובלים מעבר לים. ה'פריצים' לא ימשלו פה! הם יפלו ואתה תקום!'' הגנרל וואשינגטון לחץ את ידי: ''תודה חייל!'', אמר וישב על ידי על הארץ, לפני המנורה. ''מה היא המנורה הזאת?'' שאל. ספרתי לו: ''מבית אבי הבאתי אותה. יהודֵי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול". נר החנוכה הדליק אור בעיני וואשינגטון והוא קרא בשמחה: ''יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר, שאנחנו ננצח!'' ''כן אדוני'', עניתי בביטחון, אנחנו ננצח, כמו שניצחו המכבים, למעננו למען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים''. הגנרל קם ופניו אורו, הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך. אמונתי נתקיימה. הניצחון של וושינגטון היה שלם. הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה. אני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואלי פורג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'ורג' וואשינגטון שמרתי בלבי כחלום יקר. לא ספרתי את הדבר לאיש. כי אמרתי בלבי: מי יאמין לדברי? בטוח הייתי, כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה, הוא לא שכח. בלילה הראשון של חנוכה, שנת 1778, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, ונר חנוכה דולק בחלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת, פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וואשינגטון, עמד בפתח! הוא בכבודו ובעצמו! ''הנה הנר הנפלא! נר התקווה של ישראל'', קרא בשמחה, כאשר ראה את נר החנוכה על החלון. הוא שם ידו על שכמי ואמר: ''הנר הזה ודבריך החמים הדליקו אור בלבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארצות הברית, יחד עם כל גיבורי וואלי פורג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת''. הוא תלה על חזי מדלית זהב ונשק לי על פני. דמעות נגרו מעיני ולא יכולתי לפתוח את פי, הנשיא לחץ את ידי ויצא את הבית... התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא. אז הבטתי על המדליה וראיתי: ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון. למטה כתוב: ''לאות תודה על אור נרך...'' ג'ורג' וואשינגטון.
תודה רבה שהואלתם לקרוא
בס"ד מאת: ז.ר. חייל יהודי בצבאו של וושינגטון בקרב נגד אנגליה שהביא לעצמאות ארצות הברית של אמריקה. חנוכה, שנת 1777, חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואלי פורג' ומחכים, למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה. אני פה היהודי היחידי, אולי יש בינינו עוד יהודים. אך לא ראיתי פה אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעלים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'ורג' וואשינגטון, שיצא למלחמה נגד אנגליה. יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עמו. אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. היא רוצה לשים את ידה בכל אשר עיניה רואות. נאמן אני בכל לבי לג'ורג' וושינגטון, אף כי אנו סובלים פה מאוד. לא אחת אני רואה אותו בלילות, כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים, מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור. ויש אשר הוא ניגש אל אחד הישנים והוא מכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו. יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מוות. אך אין אני מקלל את בפולניה, אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה''פריץ'' האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ, מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו. מה נורא היה הכאב! ומה גדולה החרפה! אבי רקד כדוב, וה'פריצים' צחקו ושמחו על המראה. אני גמרתי בלבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה. והנה אני יושב בוואלי פורג' ורועד מקור. אומרים שוושינגטון הולך ונופל, שסופו ליפול ולא יקום. אך אני איני מאמין בכל זה. אני מאמין בגנרל שלי. ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו. הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה לפני שנים עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת- חנוכה ואמר לי: ''כאשר תדליק, בני, את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך''. מאז הייתה לי המנורה כמו קמיע, אל כל אשר אלך, אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות- להדליק את נר החנוכה פה, בין הגויים, אם לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון. כאשר ישנו כולם הוצאתי את מנורת- אבי, והדלקתי נר ראשון וברכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואמי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אמי המלאות דמעות. לבי התמלא כאב ופרצתי בבכי כילד קטן. ונשבעתי אז בלבי, שלמען אבי ואמי, למען אחי ואחיותי בפולניה עלי לעזור לג'ורג' וואשינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחַי הסובלים שם תחת יד ה'פריץ'. פתאום הרגשתי יד רכה נגעה על ראשי, נשאתי את עיני והנה הוא הוא בעצמו ובכבודו עומד עלי כן, הגנרל וואשינגטון בעצמו עומד עלי והוא שואל: ''למה תבכה', האם קר לך?'' צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראותו בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי שאני חייל העומד לפני גנרל, ודברתי את דברי כמו שעלו מלבי. כבן המדבר אל אביו: ''אדוני הגנרל!'' אמרתי ''אני בוכה ומתפלל לניצחונך, אני יודע כי אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם יפלו, כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חופשיים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה'פריצים', לכל הסובלים מעבר לים. ה'פריצים' לא ימשלו פה! הם יפלו ואתה תקום!'' הגנרל וואשינגטון לחץ את ידי: ''תודה חייל!'', אמר וישב על ידי על הארץ, לפני המנורה. ''מה היא המנורה הזאת?'' שאל. ספרתי לו: ''מבית אבי הבאתי אותה. יהודֵי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול". נר החנוכה הדליק אור בעיני וואשינגטון והוא קרא בשמחה: ''יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר, שאנחנו ננצח!'' ''כן אדוני'', עניתי בביטחון, אנחנו ננצח, כמו שניצחו המכבים, למעננו למען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים''. הגנרל קם ופניו אורו, הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך. אמונתי נתקיימה. הניצחון של וושינגטון היה שלם. הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה. אני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואלי פורג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'ורג' וואשינגטון שמרתי בלבי כחלום יקר. לא ספרתי את הדבר לאיש. כי אמרתי בלבי: מי יאמין לדברי? בטוח הייתי, כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה, הוא לא שכח. בלילה הראשון של חנוכה, שנת 1778, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, ונר חנוכה דולק בחלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת, פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וואשינגטון, עמד בפתח! הוא בכבודו ובעצמו! ''הנה הנר הנפלא! נר התקווה של ישראל'', קרא בשמחה, כאשר ראה את נר החנוכה על החלון. הוא שם ידו על שכמי ואמר: ''הנר הזה ודבריך החמים הדליקו אור בלבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארצות הברית, יחד עם כל גיבורי וואלי פורג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת''. הוא תלה על חזי מדלית זהב ונשק לי על פני. דמעות נגרו מעיני ולא יכולתי לפתוח את פי, הנשיא לחץ את ידי ויצא את הבית... התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא. אז הבטתי על המדליה וראיתי: ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון. למטה כתוב: ''לאות תודה על אור נרך...'' ג'ורג' וואשינגטון.