אפונה ירוקה חמודה
New member
סיפור לחנוכה מאתר חב"'ד
זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שמשפחת גייר לא הדליקה את החנוכיה בנר השמיני של חג החנוכה.
בדרך-כלל הם היו מזמינים אורחים הביתה, מכינים לביבות ומשחקים בסביבון; השנה הם לא היו בבית. בלילה השמיני הם עלו על רכבת דוהרת שיצאה מברלין להולנד, משתדלים לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. הנוסעים סביבם נראו נחמדים, אבל אי-אפשר היה לדעת האם הם יחליפו את עורם כשהם יגלו שלצידם נוסעים יהודים, נמלטים מהשלטון הנאצי.
מי היה מאמין שהם יימלטו מגרמניה בצורה שכזו? האירועים התרחשו בקצב מסחרר כל-כך: ליל הבדולח, הצעקות ברחוב, הגירוש מבית הספר... ועכשיו, בדרך לא דרך הם השיגו ויזות לארצות הברית, נוטשים את הכול מאחור כדי להגיע לחוף מבטחים.
רגינה, האם, הביטה על יהודה בעלה. היא ראתה את העצב על פניו והבינה היטב מדוע: הוא הצטער על כך שהוא לא יכול לקיים את מצוות החג.
"זה פיקוח נפש" היא לחשה. "הקדוש ברוך הוא יסלח לנו". יהודה הנהן בעצב. הם רק צריכים לחצות את מעבר הגבול, שם שוטרים גרמניים ואנשי גסטפו יבדקו כל דרכון וכל תעודה מזהה... הלוואי שהכול יעבור בשלום!
הרכבת האיטה, מתקרבת למעבר הגבול. משפחת גייר עצרה את נשימתה, מתכווצת, מנסה להיעלם אל תוך הספסל, שלא יבחינו בהם הארורים.
לפתע אירע קצר חשמלי בתחנת הרכבת וחשיכה עבותה השתררה.
יהודה לא חשב פעמיים. הוא טיפס על המושב ושלח את ידו אל המזוודה שהייתה מאוחסנת מעליו. הוא גישש בחשיכה ושלף חנוכיה קטנה עשויית פח. לאורו של גפרור דקיק הוא החל להדליק נר אחר נר, שמונה נרות ושמש אחד. "ברוך אתה ה'... להדליק נר חנוכה" הוא לחש.
כששוטרי הגבול ראו את האש, הם מיהרו אל הקרון בריצה. לרגע יהודה חשש שהם עומדים לאסור אותו, הם גילו שהוא יהודי! אבל הגרמנים המפורסמים ביעילותם ביקשו לנצל את האור כדי לבדוק את תעודות המסע של הנוסעים. הם ישבו לצד החנוכיה בודקים תעודה אחר תעודה, דרכון אחר דרכון.
לאחר שעה ארוכה שנראתה כמו נצח הם קמו. "דאנקה", הם הודו ליהודה ועזבו את הקרון. רגעים ספורים לאחר-מכן הקצר תוקן והאורות שבו לדלוק.
יהודה ניגש לבנו בן ה-12 והעניק לו חיבוק ארוך.
"זכור את מה שקרה היום. על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותנו, בימים ההם בזמן הזה" הוא אמר.
(הסיפור סופר על-ידי ארנולד גייר – בנו של יהודה).
זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שמשפחת גייר לא הדליקה את החנוכיה בנר השמיני של חג החנוכה.
בדרך-כלל הם היו מזמינים אורחים הביתה, מכינים לביבות ומשחקים בסביבון; השנה הם לא היו בבית. בלילה השמיני הם עלו על רכבת דוהרת שיצאה מברלין להולנד, משתדלים לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. הנוסעים סביבם נראו נחמדים, אבל אי-אפשר היה לדעת האם הם יחליפו את עורם כשהם יגלו שלצידם נוסעים יהודים, נמלטים מהשלטון הנאצי.
מי היה מאמין שהם יימלטו מגרמניה בצורה שכזו? האירועים התרחשו בקצב מסחרר כל-כך: ליל הבדולח, הצעקות ברחוב, הגירוש מבית הספר... ועכשיו, בדרך לא דרך הם השיגו ויזות לארצות הברית, נוטשים את הכול מאחור כדי להגיע לחוף מבטחים.
רגינה, האם, הביטה על יהודה בעלה. היא ראתה את העצב על פניו והבינה היטב מדוע: הוא הצטער על כך שהוא לא יכול לקיים את מצוות החג.
"זה פיקוח נפש" היא לחשה. "הקדוש ברוך הוא יסלח לנו". יהודה הנהן בעצב. הם רק צריכים לחצות את מעבר הגבול, שם שוטרים גרמניים ואנשי גסטפו יבדקו כל דרכון וכל תעודה מזהה... הלוואי שהכול יעבור בשלום!
הרכבת האיטה, מתקרבת למעבר הגבול. משפחת גייר עצרה את נשימתה, מתכווצת, מנסה להיעלם אל תוך הספסל, שלא יבחינו בהם הארורים.
לפתע אירע קצר חשמלי בתחנת הרכבת וחשיכה עבותה השתררה.
יהודה לא חשב פעמיים. הוא טיפס על המושב ושלח את ידו אל המזוודה שהייתה מאוחסנת מעליו. הוא גישש בחשיכה ושלף חנוכיה קטנה עשויית פח. לאורו של גפרור דקיק הוא החל להדליק נר אחר נר, שמונה נרות ושמש אחד. "ברוך אתה ה'... להדליק נר חנוכה" הוא לחש.
כששוטרי הגבול ראו את האש, הם מיהרו אל הקרון בריצה. לרגע יהודה חשש שהם עומדים לאסור אותו, הם גילו שהוא יהודי! אבל הגרמנים המפורסמים ביעילותם ביקשו לנצל את האור כדי לבדוק את תעודות המסע של הנוסעים. הם ישבו לצד החנוכיה בודקים תעודה אחר תעודה, דרכון אחר דרכון.
לאחר שעה ארוכה שנראתה כמו נצח הם קמו. "דאנקה", הם הודו ליהודה ועזבו את הקרון. רגעים ספורים לאחר-מכן הקצר תוקן והאורות שבו לדלוק.
יהודה ניגש לבנו בן ה-12 והעניק לו חיבוק ארוך.
"זכור את מה שקרה היום. על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותנו, בימים ההם בזמן הזה" הוא אמר.
(הסיפור סופר על-ידי ארנולד גייר – בנו של יהודה).
