אביב וסתיו
New member
סיפור לפורום - אוצר מונאסטיר
לילה, שעת חצות. בחלון של קומה שלישית האור נפקח, בחור צעיר התעורר. שערו שחור, גופו רחב ונמוך קומה, הוא הביט נכחו, פקח עיניו... שנתו נטרדה במחשבות אינספור על אודות העתיד הקרב שלא ניבא גדולות ונצורות. הוא חשב קמעא, ניגש אל הספריה הישנה בבית, היא הייתה עמוסה בכרכים עתיקים ודפים אינספור, הוציא משם מספר קונטרסים ויומנים, אחר עטף אותם בבד דק והכניס אותם בתיבת מתכת קטנה. יצא מבנין הדירות, מעיל קצר לגופו והוא מסוכך על מטענו היקר. פניו מועדות היו אל בית הקברות, הוא פסע בשדרה הרחבה אל ראש הגבעה, שם היה בית הקברות, העיר הקטנה נראתה כעיר רפאים והדי התפוצצויות רחוקות נשמעו בבירור, פה ושם נראו אנשים בורחים, אך איש לא שם לבו אליו. עץ אלון רחב ענפים וגזע, בולט בסביבה, עמד ליד גדר בית הקברות העתיק, הבחור ששמו סלומון, בחן את העץ, הוא צעד צעד אחור,מכיוון מצבת השיש, הסתכל אם אין איש רואה וחפר באדמה הרכה במקל. הטמין את תיבת המתכת כיסה וטשטש את עקבות החפירה ולאחר חצי שעה כבר היה בדרך חזרה לביתו, אל אשתו הטרייה. למחרת נראו חיילים זרים והם צועדים בסך ברחובות, מדי השרד שלהם בולטים בברק ומבטם, מבט גא של שחץ. לאחריהם נסעו טנקים, עליהם מתנוססים דגלי אדוניה החדשים של הארץ, שני שותפים היו בשלטון על חבל ארץ זה. רכבת ובה עשרה קרונות בקר עושה דרכה צפונה, הקרון האמצעי צר מלהכיל את כל אותם אנשים שנדחקו בו, חנק ודוחק שלא יאמנו.שירה נוגה עלתה מגרונותיהם של המגורשים: "ארבולס יו רנדו לוביאס- העצים בוכים לגשם" מאז אותו מקרה חלפו שנתיים פחות חודש בהם השתנו דברים רבים בחיי אותה עיר קטנה, אך עצם המעשה באותו לילה, לא נשכח מלבו של סלומון שהצטופף עם אשתו ברכבת העושה דרכה אל הלא ידוע. מים כמעט ולא ניתנו, חלק מן הנוסעים נפחו את נשמתם וגופותיהם הושלכו בצדי המסילה. תנאי הנוף השתנו, הרים, אגמי מים ויערות אורן פינו מקומם לשפלות רחבות, האקלים נעשה קריר יותר, גם בתחילת ימי ניסן אלו. לאחר נסיעה ארוכה ומפרכת נכנסה הרכבת ועצרה בתחנה קטנה, תחנת ביניים לכאורה ושם זר מתנוסס עליה. הנוסעים הורדו בכח ובאלימות מן הרכבת, מיד הפרידו את הנוסעים: הנשים, הילדים והזקנים שמאלה-אל גורל ידוע, חלק קטן מן הגברים ימינה –אל גורל לא ידוע. אשתו של סלומון נלקחה שמאלה, סלומון לא ידע את העומד להתרחש... הוא ניסה לנופף לה ולומר: "נתראה בקרוב" אך צליפת שוט קטעה את איתותו שהייתה בעצם נבואתו. איזיק סגל, בן שבע עשרה, בהיר שיער, וגבה קומה, נולד במרכז פולין בעיירה שרובה יהודים, הוא הגיע למחנה זה כשנה לפני סלומון, באקציה המונית שבה ניצודו יהודי עיירתו ונדחסו בהמוניהם אל הרכבת עם עוד יהודים מעיירות סמוכות. עתה היה איזק, שכנו של סלומון בדרגשי העץ והקש שבהם ישנו. הוא היה גם שותפו של סלומון במיון הציוד של הקורבנות שהגיעו למחנה ולא חזרו- תכשיטים, בגדים, חפצי עבודה, ספרים. לעתים היו שרים הם יחדיו: מנדל היה שר שירי יידיש משיריו של מרדכי גבירטיג וסלומון היה מלמד אותו מן הרומנסות הספרדיות של בית אבא. למזלו של איזק או למזלו של סלומון דיברו שניהם גרמנית, דבר שאפשר את הקשר ביניהם. בעת שראה סלומון את הארובות ותמרות האש והעשן, הבין הכל, וגם הבין כי חייו כאן אינם מובנים מאליהם, המילים שאמר לפני שנפרד מאשתו התבררו במלוא מובנם האכזרי. באחד הימים, כחודש אחרי שסלומון הגיע למחנה, ישב הוא בסככה ומיין ציוד, בסככה הסתובב קלגס נאצי והשגיח שמא מישהו לוקח חפץ כלשהוא ומחבל במאמצי המלחמה של הרייך השלישי. סלומון מיין תוכנו של שק שהגיע והנה נתקל מבטו ביריעת עור גוויל, הוא פתח אותה והנה ראה שזהו כתב יד עתיק ובו שירה עברית עתיקה, אולי מימי הביניים המוקדמים! הוא התרגש והתחיל לקרוא את בתי השיר שהיו מוכרים לו מפני שפרח חזנות היה בעיר מגוריו ממנה גורש – מונאסטיר. הוא החל לשיר את המזמור בקול ערב ובנעימה הספרדית קשטיליאנית של יהודי מונאסטיר: ידי רשים נחלשים מהשיג ידי כופרם אבל ברוחם ומר שיחם יקדמו פני יוצרם והקלגס ראה כי סלומון מתעכב בעבודתו ובחוצפתו קורא ושר ממגילה ישנה, חמתו בערה בו, חמת רצח של קלגס. הוא פנה אל סלומון וצרח: "יהודון מלוכלך ! מחבל ברייך השלישי! " הוא הניף עליו את אלתו והרביץ בו מכות רצח איומות, עד זוב דם, בעוד סלומון מסוכך על ראשו בידו, אך ללא הועיל, ואייזיק מביט אך עיניו כלות. ולאחר שסלומון התבוסס בדמו, פנה הקלגס לאייזיק ואמר: "קח אותו לבלוק!!!" והוא הרים את סלומון על כתפו והביא אותו לבלוק, אל דרגש העץ. וסלומון פקח את עיניו, הביט באייזיק ואחר לחש: "המנובל הזה שחט אותי לגמרי, אני לא יודע כמה זמן עוד אנשום ואחיה" ואייזיק הביט בסלומון, אך עיניו יבשו. "ברצוני לומר לך דבר מה, לפני שאמות" "מהו הדבר?" "כפי שאתה יודע, שמי סלומון ויסטוזו מהעיר מונאסטיר, אבות אבותיי גורשו מקסטיליה לפני כארבע מאות שנה. לפני הגירוש הנוכחי ממונאסטיר הייתי פרח חזנות בעיר, בספריית ביתי עמדו קונטרסים וחוברות משל המורשת הספרדית יהודית של אבות אבותיי וכן פנקסי חזנות ובהם תווים" "כן כן" אמר איזיק "לפני ימי הרעה, הטמנתי אותם בבית הקברות היהודי, בתיבת מתכת, צעד אחד אחרי עץ האלון הגדול,מכיוון מצבת השיש, קבורים חצי מטר או יותר באדמה" לחש "ומה רצונך שאעשה? חבר" "אם יעזור לך האל, אחרי שתסתיים המלחמה הארורה הזו, עבור בעיר מונאסטיר, הוצא את תיבת המתכת והבא אותה לירושלים, אל דודי וידל ויסטוזו בבית כנסת עדת מונאסטיר" לחש בעוד דם יורד מפיו אייזיק ליטף את שיער ראשו של סלומון הגווע, סלומון הזדקף ואחר אמר: "אני משביע אותך בשם אבותיי!" אחר אמר: "שמע ישראל" עפעפיו נפלו, ולא יסף לנשום עוד. אייזיק סגר את עיניו, גוש עמד בגרונו. "יהודי מלוכלך!" נשמע לפתע קול ממרחק כמה מטרים, זה היה הקלגס שהרגיש בחסרונו של מנדל ועתה צעד לכיוון הבלוק: "חזור מיד לעבודה או שתחטוף כמו הפגר הזה!" כל הזכויות על היצירה אוצר מונאסטיר שייכות למחבר/ת היצירה . היצירה פורסמה בתאריך 14/2/2003
לילה, שעת חצות. בחלון של קומה שלישית האור נפקח, בחור צעיר התעורר. שערו שחור, גופו רחב ונמוך קומה, הוא הביט נכחו, פקח עיניו... שנתו נטרדה במחשבות אינספור על אודות העתיד הקרב שלא ניבא גדולות ונצורות. הוא חשב קמעא, ניגש אל הספריה הישנה בבית, היא הייתה עמוסה בכרכים עתיקים ודפים אינספור, הוציא משם מספר קונטרסים ויומנים, אחר עטף אותם בבד דק והכניס אותם בתיבת מתכת קטנה. יצא מבנין הדירות, מעיל קצר לגופו והוא מסוכך על מטענו היקר. פניו מועדות היו אל בית הקברות, הוא פסע בשדרה הרחבה אל ראש הגבעה, שם היה בית הקברות, העיר הקטנה נראתה כעיר רפאים והדי התפוצצויות רחוקות נשמעו בבירור, פה ושם נראו אנשים בורחים, אך איש לא שם לבו אליו. עץ אלון רחב ענפים וגזע, בולט בסביבה, עמד ליד גדר בית הקברות העתיק, הבחור ששמו סלומון, בחן את העץ, הוא צעד צעד אחור,מכיוון מצבת השיש, הסתכל אם אין איש רואה וחפר באדמה הרכה במקל. הטמין את תיבת המתכת כיסה וטשטש את עקבות החפירה ולאחר חצי שעה כבר היה בדרך חזרה לביתו, אל אשתו הטרייה. למחרת נראו חיילים זרים והם צועדים בסך ברחובות, מדי השרד שלהם בולטים בברק ומבטם, מבט גא של שחץ. לאחריהם נסעו טנקים, עליהם מתנוססים דגלי אדוניה החדשים של הארץ, שני שותפים היו בשלטון על חבל ארץ זה. רכבת ובה עשרה קרונות בקר עושה דרכה צפונה, הקרון האמצעי צר מלהכיל את כל אותם אנשים שנדחקו בו, חנק ודוחק שלא יאמנו.שירה נוגה עלתה מגרונותיהם של המגורשים: "ארבולס יו רנדו לוביאס- העצים בוכים לגשם" מאז אותו מקרה חלפו שנתיים פחות חודש בהם השתנו דברים רבים בחיי אותה עיר קטנה, אך עצם המעשה באותו לילה, לא נשכח מלבו של סלומון שהצטופף עם אשתו ברכבת העושה דרכה אל הלא ידוע. מים כמעט ולא ניתנו, חלק מן הנוסעים נפחו את נשמתם וגופותיהם הושלכו בצדי המסילה. תנאי הנוף השתנו, הרים, אגמי מים ויערות אורן פינו מקומם לשפלות רחבות, האקלים נעשה קריר יותר, גם בתחילת ימי ניסן אלו. לאחר נסיעה ארוכה ומפרכת נכנסה הרכבת ועצרה בתחנה קטנה, תחנת ביניים לכאורה ושם זר מתנוסס עליה. הנוסעים הורדו בכח ובאלימות מן הרכבת, מיד הפרידו את הנוסעים: הנשים, הילדים והזקנים שמאלה-אל גורל ידוע, חלק קטן מן הגברים ימינה –אל גורל לא ידוע. אשתו של סלומון נלקחה שמאלה, סלומון לא ידע את העומד להתרחש... הוא ניסה לנופף לה ולומר: "נתראה בקרוב" אך צליפת שוט קטעה את איתותו שהייתה בעצם נבואתו. איזיק סגל, בן שבע עשרה, בהיר שיער, וגבה קומה, נולד במרכז פולין בעיירה שרובה יהודים, הוא הגיע למחנה זה כשנה לפני סלומון, באקציה המונית שבה ניצודו יהודי עיירתו ונדחסו בהמוניהם אל הרכבת עם עוד יהודים מעיירות סמוכות. עתה היה איזק, שכנו של סלומון בדרגשי העץ והקש שבהם ישנו. הוא היה גם שותפו של סלומון במיון הציוד של הקורבנות שהגיעו למחנה ולא חזרו- תכשיטים, בגדים, חפצי עבודה, ספרים. לעתים היו שרים הם יחדיו: מנדל היה שר שירי יידיש משיריו של מרדכי גבירטיג וסלומון היה מלמד אותו מן הרומנסות הספרדיות של בית אבא. למזלו של איזק או למזלו של סלומון דיברו שניהם גרמנית, דבר שאפשר את הקשר ביניהם. בעת שראה סלומון את הארובות ותמרות האש והעשן, הבין הכל, וגם הבין כי חייו כאן אינם מובנים מאליהם, המילים שאמר לפני שנפרד מאשתו התבררו במלוא מובנם האכזרי. באחד הימים, כחודש אחרי שסלומון הגיע למחנה, ישב הוא בסככה ומיין ציוד, בסככה הסתובב קלגס נאצי והשגיח שמא מישהו לוקח חפץ כלשהוא ומחבל במאמצי המלחמה של הרייך השלישי. סלומון מיין תוכנו של שק שהגיע והנה נתקל מבטו ביריעת עור גוויל, הוא פתח אותה והנה ראה שזהו כתב יד עתיק ובו שירה עברית עתיקה, אולי מימי הביניים המוקדמים! הוא התרגש והתחיל לקרוא את בתי השיר שהיו מוכרים לו מפני שפרח חזנות היה בעיר מגוריו ממנה גורש – מונאסטיר. הוא החל לשיר את המזמור בקול ערב ובנעימה הספרדית קשטיליאנית של יהודי מונאסטיר: ידי רשים נחלשים מהשיג ידי כופרם אבל ברוחם ומר שיחם יקדמו פני יוצרם והקלגס ראה כי סלומון מתעכב בעבודתו ובחוצפתו קורא ושר ממגילה ישנה, חמתו בערה בו, חמת רצח של קלגס. הוא פנה אל סלומון וצרח: "יהודון מלוכלך ! מחבל ברייך השלישי! " הוא הניף עליו את אלתו והרביץ בו מכות רצח איומות, עד זוב דם, בעוד סלומון מסוכך על ראשו בידו, אך ללא הועיל, ואייזיק מביט אך עיניו כלות. ולאחר שסלומון התבוסס בדמו, פנה הקלגס לאייזיק ואמר: "קח אותו לבלוק!!!" והוא הרים את סלומון על כתפו והביא אותו לבלוק, אל דרגש העץ. וסלומון פקח את עיניו, הביט באייזיק ואחר לחש: "המנובל הזה שחט אותי לגמרי, אני לא יודע כמה זמן עוד אנשום ואחיה" ואייזיק הביט בסלומון, אך עיניו יבשו. "ברצוני לומר לך דבר מה, לפני שאמות" "מהו הדבר?" "כפי שאתה יודע, שמי סלומון ויסטוזו מהעיר מונאסטיר, אבות אבותיי גורשו מקסטיליה לפני כארבע מאות שנה. לפני הגירוש הנוכחי ממונאסטיר הייתי פרח חזנות בעיר, בספריית ביתי עמדו קונטרסים וחוברות משל המורשת הספרדית יהודית של אבות אבותיי וכן פנקסי חזנות ובהם תווים" "כן כן" אמר איזיק "לפני ימי הרעה, הטמנתי אותם בבית הקברות היהודי, בתיבת מתכת, צעד אחד אחרי עץ האלון הגדול,מכיוון מצבת השיש, קבורים חצי מטר או יותר באדמה" לחש "ומה רצונך שאעשה? חבר" "אם יעזור לך האל, אחרי שתסתיים המלחמה הארורה הזו, עבור בעיר מונאסטיר, הוצא את תיבת המתכת והבא אותה לירושלים, אל דודי וידל ויסטוזו בבית כנסת עדת מונאסטיר" לחש בעוד דם יורד מפיו אייזיק ליטף את שיער ראשו של סלומון הגווע, סלומון הזדקף ואחר אמר: "אני משביע אותך בשם אבותיי!" אחר אמר: "שמע ישראל" עפעפיו נפלו, ולא יסף לנשום עוד. אייזיק סגר את עיניו, גוש עמד בגרונו. "יהודי מלוכלך!" נשמע לפתע קול ממרחק כמה מטרים, זה היה הקלגס שהרגיש בחסרונו של מנדל ועתה צעד לכיוון הבלוק: "חזור מיד לעבודה או שתחטוף כמו הפגר הזה!" כל הזכויות על היצירה אוצר מונאסטיר שייכות למחבר/ת היצירה . היצירה פורסמה בתאריך 14/2/2003
