סיפור לפני השינה
ילד, כבן 13, יצירתי, מנומס, חובב מוזיקה, חברותי, שואף - כמו כל הילדים בגילו - להיות רופא או טייס, "כי אמא אומרת שזה טוב" (ייקחו עוד כמה שנים עד שהילד יקבל דיעה אישית), כל יום חוזר מבית הספר ויושב לראות "השמינייה" בערוץ הילדים, אוהב להתכתב עם חברים שלו ב-ICQ (מתישהו הוא יבין שה-ICQ המעצבן הזה כבד מדי וצבעוני מדי, והוא יעבור למסנג'ר
) והרבה פעמים חברים שלו באים אליו לשחק בפלייסטיישן 2 באיזה משחק מכות או כדורגל (יעברו עוד לפחות כמה חודשים טובים עד שייקנו לו פלייסטיישן 3. ההורים שלו לא רוטשילד, אתם יודעים....). כולם מכירים את הבעיה שלו, אבל הוא מעולם לא מדבר עליה. ילדה, לא מזמן מלאו לה 12 שנים, ביישנית, עם עיניים כחולות סקרניות נמצאות בתוך מסגרת, אוהבת לכתוב למגירה, תלמידה חרוצה, אוהבת ציור, אוהבת סרטים (בעיקר קומדיות רומנטיות), מבקשת מאמא שלה כל בוקר לסדר לה קוקיות לבית הספר, רוצה להיות ציירת או פסלת כשתהיה גדולה, אבל עד אז לפעמים עוזרת לאבא בניהול הטפסים שלו (אבא רואה חשבון שעובד מהבית), אוהבת לשחק ב-Wii במשחקי הרפתקאות, למרות שיש לה חברות בבית הספר, היא לא מרבה להפגש איתן מחוץ לשעות הלימודים. מסתירה מכולם את הבעיה שלה. לומדים באותה כתה, התחילו ביחד את החטיבה. בשיעור חברה המורה ביקש מהכתה להתחלק לקבוצות ולספר אחד לשני מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, "בשביל שנוכל להכיר את השני יותר טוב". כל הילדים דיברו וסיפרו מה הם רוצים לעשות, פרט ל-2 הילדים עליהם מדובר - הם התביישו לדבר. הם התביישו בכלל. לכל אחד מהם יש בעיה, שהוא לא אוהב לדבר עליה, והם לא יכולים לפתור אותה. בהפסקה, לאחר השיעור, קרא המורה ל-2 התלמידים ודיבר איתם, התעניין למה הם היחידים שלא דיברו. לאחר קצת שכנועים והסברים שלו הם יכולים לספר הכל, ושהוא כמו חבר שלהם הם הסכימו, כל אחד בנפרד, לספר למורה מה מטריד אותם. אז המורה קרא לשניהם, אמר לשניהם - "העובדה שזה נדיר," אמר המורה ופנה לילד, "ושרק 15% מהאוכ' נמצאים במצב שלך - רק הופכת אותך ליותר מיוחד. אתה לא צריך להתבייש". "ואת," פנה המורה לילדה, "אל תבהלי - את עדיין תוכלי להיות ציירת", אמר לה בחיוך רחב ומרגיע. "זה שאתה שמאלי ואת עיוורת צבעים לא הופכת אתכם למוזרים. אין לכם מה להתבייש במה שאתם - כולנו בני אדם." אמר המורה והוסיף - "אני בעצמי - בן להורים גרושים". וככה, עם חיוך, יצא המורה מהכתה והשאיר את הילדים לבד, לחשוב על מה שנאמר. "הורים גרושים?", אמר הילד לילדה בפליאה, "למי אכפת אם ההורים שלו גרושים?" לילה טוב
ילד, כבן 13, יצירתי, מנומס, חובב מוזיקה, חברותי, שואף - כמו כל הילדים בגילו - להיות רופא או טייס, "כי אמא אומרת שזה טוב" (ייקחו עוד כמה שנים עד שהילד יקבל דיעה אישית), כל יום חוזר מבית הספר ויושב לראות "השמינייה" בערוץ הילדים, אוהב להתכתב עם חברים שלו ב-ICQ (מתישהו הוא יבין שה-ICQ המעצבן הזה כבד מדי וצבעוני מדי, והוא יעבור למסנג'ר
