סטירה
"גם-גם?" נשמע הקול ברחבי הווילה. שי-לי נכנסה לשם. "אגמי? את בבית?"
שי-לי הסתכלה על הסלון. נראה היה שעוד ספה הלכה. פעם לאגם היו מספיק ספות בסלון כדי לחלק לכל נרקיס, כולל השכונה, ולהישאר עם יותר מכולם ביחד. היום זה התמעט והלך. עצוב מה שאבא מטומטם יכול לעשות.
"שי-לי?" הקול של אגם נשמע. אגם ירדה מהמדרגות בשמלה האדומה שלה. היא נראתה מצוין. לפחות חוש האופנה תמיד יהיה שם.
"היי, בסטוש!" שי-לי אמרה.
"היי. את בסדר?"
"איך לא? תראי איזה יופי את נראית..." שי-לי אמרה. "ביחד אנחנו שתי הבנות הכי יפות בנרקיס. ואנחנו נקרע את העיר הלילה."
"הלילה?" אגם שאלה.
"חוגגות את הגיוס שלי!" שי-לי אמרה. "עוד שבוע מהיום אני אומרת ביי-ביי לאזרחות לשלוש שנים, וחוזרת לפה בתקווה שאני עדיין נכנסת לשמלה הזאת."
"אוי."
"כן, את מספרת לי? האוכל שם בצבא. איך ננצח את דאע"ש אם אנחנו לא יכולות לרוץ כמו שצריך?"
"אני חושבת שאנחנו לא נלחמות מול דאע"ש..." אגם אמרה.
"דאע"ש, חמאס, חיזבאללה, הכל אותו דבר." אמרה שי-לי.
"אבל לא בגלל זה אמרתי אוי." אמרה אגם. "שי-לי, אני... אני..."
"יצא לך חצ'קון? אל תדאגי, אפשר לסדר את זה." שי-לי אמרה והוציאה משחה מהתיק. "למקרי חירום."
"שי-לי, שכחתי שקבענו." אגם פלטה מהר. שי-לי הסתכלה עליה.
"שכחת."
"כאילו, פרח לי מהראש."
"פרח לך. יופי." שי-לי אמרה. "הבסטוש שלך מגיל חמש מתגייסת, את שוכחת. יפה."
אגם השפילה מבט. "מצטערת."
"יש סיבה שאת לבושה בשמלה היפה שלך או שאת סתם לובשת אותה?" שי-לי שאלה בקרירות.
"אה... יש... יש..."
שי-לי הסתכלה על אגם בעניין. "מה יש?"
"סתם, יש..."
הפעמון צלצל. שי-לי הסתכלה על הדלת.
"אגמי! את יכולה לצאת עכשיו!"
אוקי, זה היה ממש מעליב. ממש, ממש משפיל.
"את מנפנפת אותי," שי-לי התחילה לשאול, מדגישה כל הברה. "בשביל דייט עם אודי."
"זה לא כמו שזה נראה..." אגם ניסתה להסביר.
"מה?! אני לא מתחת לחננה בשרשרת המזון?!"
"הוא לא חננה, הוא מחונן."
"אותו השורש!"
"נו, שי-לי, פליז! פליז תסלחי לי!" אגם אמרה בקול המנג'ס שלה. "פליז פליז פליז פליז פליז פליז..."
שי-לי גייסה את כל כוח הרצון שלה כדי לעמוד בזה. "לא! זה לא בסדר!"
"אגמי, אולי לא שמעת, אני..." אודי נכנס עם כמה בלונים שעליהם כתוב 'חודשיים שמחים, אגמי!'. הוא הסתכל על שתיהן. "שי-לי!"
שי-לי הרגישה את היד שלה רוטטת. בא לה לתת לו סטירה. מאוד. אחת יותר חזקה מכל מה שהוא חטף ממנה אי פעם.
"אודי ואני חוגגים חודשיים." אגם אמרה. "ו... פשוט שכחתי ש... שי-לי ואני קבענו לחגוג את הגיוס שלה."
"אה, את מתגייסת?" אודי שאל. "יופי! ואוו, זה קטע, כי..."
"סתום." שי-לי אמרה. "חגיגות של חודשיים. זה חייב להיות היום?"
"כן. אפילו התלבשנו בדיוק כמו שהתלבשנו לפני חודשיים, בדייט הראשון שלנו!" אודי אמר.
"ואנחנו הולכים לראות את רומיאו ויוליה בתיאטרון." אגם אמרה.
שי-לי נחרה קצת וזייפה התעוררות. "מה? סליחה, נרדמתי לרגע."
"בקיצור, שי-לי, זה חייב להיות היום." אגם אמרה.
"אז מתי נחגוג? מחר?" שי-לי שאלה, רק רוצה להסתלק משם.
"האמת שאודי..." אגם כחכחה בגרון, והתאמצה לא להסתכל על שי-לי. "הוא תכנן שבוע של חגיגות."
אודי חייך. "הרבה רעיונות והרבה כיף."
"כן. אני ממש צריכה כיף בזמן הזה..." אגם נאנחה.
שי-לי הסתכלה על אודי. "הכל אצלכם זה חגיגה, אה?"
"כן." אודי אמר. "אבל אם יש לך בעיה, שי-לי, אני אבטל פשוט משהו."
"לא, שי-לי תחגוג את הגיוס שלה בפעם אחרת." אגם אמרה. "נחגוג אחרי שתצאי הביתה, בסדר? מצטערת. בבקשה? סולחת לי?"
שי-לי התאמצה לחייך. "בטח, גם-גם. בטח. הכל בסדר."
שי-לי יצאה מהווילה ביחד עם אגם ואודי. היא עמדה ללכת.
"אה, שי-לי, את בטוחה שהכול בסדר?" אודי שאל.
"לגמרי. לגמרי." שי-לי אמרה.
"פשוט היד שלך רועדת."
שי-לי החזיקה את היד וחייכה חיוך מזויף. "הכל בסדר. חודשיים שמחים."
"ביי. גיוס קל!" אודי אמר.
אודי שילב את היד ביד של אגם והלך איתה. שי-לי הסתכלה עליהם.
"חנון שכונקי אידיוט אחד!" שי-לי צעקה. היא נשמה עמוק. כאן צריך רוגע ותחכום. "אף אחד לא גונב לי את הבסטוש, אודי. בטח לא אתה. חכה חכה..."
