550 יורו
אחרי בוקר שבו היא נהנתה מספא קצר אצל סבטה, עם מניקור ג'ל, שי-לי הייתה מוכנה לצאת למשימה. למרות שהיא עדיין לא ידעה מה המשימה שלה. להפריד בין אודי ואגם? להרוס להם את הבילוי? לא היה לה מושג כי היא לא תכננה כל כך רחוק. אבל כך או כך- היה דבר אחד שהיא הייתה צריכה לדעת:
לאן אודי ואגם ילכו היום?
וזה היה קשה, כי אודי השפיע על אגם יותר ממה שהיא חשבה. לדוגמה, הם לא עשו צ'ק אין בתיאטרון בלילה הקודם, ואיך היא תאתר אותם בלי צ'ק אין? והיא גם לא יכולה לשאול אותה לאן הם יצאו, כי אודי שומר את זה בסוד ממנה. לכן, בשמונה ורבע בערב בדיוק, היא התקשרה לאגם כדי לשאול אותה "בתמימות" לאן החנון שלה לקח אותה.
"המנוי אינו זמין כעת. אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר."
מה לא זמין? ממתי אגם לא זמינה? אין לה טלפון מקולקל והיא לא מכבה את הטלפון אף פעם. או שאודי השפיע עליה אפילו יותר וגרם לה- חס וחלילה! – לכבות את הטלפון?!
היה רק מוצא אחד מפה... והיא לא אהבה את זה.
"אנחנו לא בבית!" נשמעה הקריאה מהבית של השיינפלדים לאחר שהיא צלצלה בפעמון. שי-לי גלגלה את העיניים והמשיכה ללחוץ על הפעמון כמה פעמים.
"בוא'נה, אתם לא מבינים עברית?!" נשמעה הצעקה. נמרוד פתח את הדלת. "שי-לי?"
"היי נמרוד."
"חשבתי שזה אחד מהשכונקים שמבקש תרומות." נמרוד אמר. "לא משנה, גם אגם לא בבית."
"אני יודעת, טמבל, בגלל זה אני פה."
"אה." נמרוד אמר. "מה? את לא אוהבת איך שהרומיאו שלה לוקח אותה לכל מיני דייטים חמודים?"
"לא, אני לא אוהבת את זה, יא ילד בלתי אסתטי בעליל." שי-לי ירתה. "אין לי זמן ואני צריכה אותך."
"וואו, שי-לי, את צריכה ממני טובה? היום סופסוף הגיע!" נמרוד קרא.
"נמרוד, תתרכז." שי-לי אמרה. "לאן בדיוק החנון לקח אותה?"
"ל... אוי, קשה לי לזכור..." אמר נמרוד. הוא הושיט את היד שלו כשהוא מנסה לחשוב. "לאן הגמד לקח אותה...?"
"מה אתה רוצה?"
"חמישים יורו."
"חמישים יורו?!" שי-לי צרחה. "סוזי! סוזי!"
"אימא לא פה!" נמרוד אמר. "מה רצית? להלשין לה שאני סוחט אנשים?"
"נמרוד, אני נשבעת לך, אם אתה לא מסביר לי עכשיו לאן הוא לקח אותה, אני... התמונה שלך בורח מכלבים תופץ בכל נרקיס!"
"וואלה? את יכולה להראות לי את התמונה?" נמרוד שאל. שי-לי הסתכלה עליו בכעס.
"אין לי... אין לי אותה ב..."
"היא אצל אגם, בקיצור."
"ילד זבל." שי-לי אמרה והוציאה את הארנק. היא פתחה אותו ונתנה לו את השטר.
"כחול... הצבע האהוב עליי."
"מידע! עכשיו!"
"במוזיאון."
שי-לי הסתכלה עליו. "מה לעזאזל יש להם לעשות במוזיאון?"
"אני יודע? החנון לוקח אותה להסתכל על תמונות."
"אני נשבעת לך, צריך לעצור את זה." שי-לי אמרה.
תוך חמש דקות היא הייתה במוזיאון. מקום מוזר... הכניסה אליו בחינם. היו שם די הרבה אנשים, וכולם היו די מוכרים בנרקיס. כנראה רצו להיראות מבינים. שי-לי לא הבינה. היא לא הבינה את הכתמים, את המשיכות ואת הציורים. ואגם לא תבין בחיים שלה גם כן. לא משנה כמה אודי יסביר לה. אבל איפה הם היו?
"תגיד, ראית פה את אגם שיינפלד?" היא שאלה שומר משועמם.
"אני לא מגלה עניינים פרטיים של אנשים..." השומר אמר.
"בחייך, אני חברה שלה."
"אני לא מכיר אותה."
"מי לא מכיר את אגם שיינפלד?!"
"מאה יורו."
"חבורת גנבים כולכם!" שי-לי אמרה והוציאה מאה יורו. "נו?!"
"הלכה עם ילד למעבר הסוריאליסטי שם בפינה."
"יופי. אידיוט."
שי-לי הלכה למעבר ההוא והתחבאה מאחורי כד. היא ראתה שם את אודי מסביר לאגם על ציור של שעונים נוזלים.
"בקיצור, כאן הוא בילה כל החיים שלו והשעונים הם בהשראת גבינה נמסה. זה בא להראות איך הזמן בעצם לא דבר קבוע וחולף. ואשתו נתנה את השם לציור כי היא אמרה שאף אחד לא ישכח את הציור."
"איזה גאון אתה." אגם אמרה ונישקה אותו. שי-לי נגעלה. "טוב. בוא נלך לחדר הבא?"
"החדר הבא ריאליסטי! ריאליזם זה לצייר בדיוק את מה שרואים בלי שום דבר, אולי יש שם את..."
"תירגע, תנשום עמוק."
"אני נושם."
השניים הלכו. שי-לי צעדה כדי להגיע אליהם...
זה לא היה טוב. כנראה שהיא שכחה מהכד שהתחבאה מאחוריו ולצערה פגעה בו. והוא נשבר. הדבר הוביל לטאקל קטן עם השומר ממקודם...
"ארבע-מאות יורו?!" שי-לי צרחה.
"או משטרה." אמר השומר.
"אוף! אוף!" שי-לי שלפה ארבעה שטרות ונתנה לשומר. זה היה כבר חמש-מאות וחמישים יורו. בשקלים זה... הרבה. היא יצאה בכעס מהמוזיאון אחר כך, בלי שום חשק.
"הכסף שאני מבזבזת על הדבר הזה!" היא אמרה.
"ואז הוא הצליח לסיים את הציור. אחרי שני כבשים שמתו!"
שי-לי התחבאה בשיחים. אודי ואגם יצאו מהמוזיאון, אוחזים ידיים.
"נו, אודי, תגלה לי כבר לאן הולכים מחר!"
"מחר אני לוקח אותך לגולף בצהריים." אודי אמר. "ואני מקווה ששם אני אהיה טוב כמו במוזיאון. כי אני גרוע עם כדורים."
שניהם צחקו והלכו משם. שי-לי יצאה מהשיחים, מחייכת לעצמה.
