השתרכות
"קדימה, אודי, זה לא כזה קשה." אמרה אגם ברוך.
"אני לא עוזב את זה בחיים!"
בסך הכל, חשבה אגם, אודי ידע לפעמים להחליט דברים שהוא לא ממש הבין את ההשלכות שלהם. אחרת איך הוא בדיוק חשב לעשות איתה ועם שי-לי החלקה על הקרח? אודי החזיק במעקה בחוזקה, מנסה לשמור על שיווי המשקל על הקרח, כשהרגליים שלו רועדות. שי-לי נאנחה לידה.
"אני לא מבזבזת את הזמן פה על לשכנע אותו להחליק!"
"נו, אודי, תן לי יד." אגם אמרה והחליקה בקלילות אליו. "אני אשמור עליך."
"לא רוצה. לא רוצה, אני אפול."
"זה יהיה כיף לראות." שי-לי אמרה.
"תן לי יד." אגם אמרה. היא ניסתה למשוך את אודי מהמעקה. "שי-לי, תעזרי לי פה."
שי-לי החליקה אל אודי. היא הסתכלה עליו ואז חייכה.
"חנון!"
היא הניפה את היד שלה כדי לתת לו סטירה. אודי, מההרגל, הרים את הידיים כדי להגן על עצמו ואגם משכה אותו.
"זהו!" אגם אמרה. "נורא?"
"אל תעזבי..." אודי אמר, נראה כאילו הוא עומד להקיא.
"פשוט תזרום איתי." אגם אמרה והחליקה איתו. אודי המשיך לאחוז בה חזק ושי-לי החליקה אחריהם. היא קצת פיגרה אחרי הקצב של אגם, שהייתה כל כך מנוסה. ככה יצא שהיא הייתה מאחוריה ומאחורי אודי. כמו בחיים, חשבה לעצמה אגם. החברות עם אודי הזניקה אותה קדימה ושי-לי נשארה מאחור.
"אני רוצה את אימא שלי..." אודי אמר.
"לא יעזור לך!" שי-לי צעקה עליו. "גם לאימא שלך השכונה נמאסה, אז..."
אגם הסתכלה עליה במבט כזה שהשתיק אותה. "אני עוזבת, בסדר?"
"לא! אגם, לא!"
"שלוש... ארבע... ו..." אגם אמרה ועזבה את אודי. אודי הניף את הידיים שלו כדי לשמור על שיווי משקל. שי-לי החליקה ליד אגם וחייכה.
"איזה דביל הוא נראה כאן."
"אבל חמוד." אגם אמרה. "תודי."
שי-לי גלגלה עיניים. "אני מוכנה להודות שבמקרים... מסוימים! ובסביבה נכונה, הבחור יכול להיות כמעט די חמוד. אבל הוא ממש לא ברמה שלך."
"כן. חבל שאני אוהבת אותו." אגם אמרה. היא הסתכלה כשאודי נרגע קצת והצליח לשמור על שיווי משקל.
"היי! אני עומד!"
"כל הכבוד. חשבתי שאתם לא חכמים מספיק בשביל זה." שי-לי אמרה.
"בואו תחרות." אגם אמרה.
"לא." שניהם אמרו. אגם צחקה קצת. כן, לעמוד בקצב שלה יהיה קשה.
"אז שניכם לבד. יאללה. תנסו. עד הקצה שם."
שי-לי הסתכלה על אודי והתחילה להחליק. אודי ניסה להפעיל את הרגליים שלו כדי להתקדם. אגם, בינתיים, פשוט החליקה והגיעה אל הקצה תוך כמה שניות. תמיד היה לה את זה, את התנועה. היא עיסתה קצת את השריר הפצוע שלה. היא הסתכלה על אודי ועל שי-לי שהיו קרובים, למרות שאודי השתרך מאחוריה.
"נו, עוד קצת!"
לפתע אודי איבד שיווי משקל ונשען קדימה. התנופה גרמה לו לזוז בתנועה סיבובית ולעקוף את שי-לי. הוא התנגש באגם שמיהרה להחזיק אותו.
"אימא?"
"אני אתעלם מזה." אגם אמרה. שי-לי החליקה אליהם במבט כואב.
"איך לעזאזל הוא הצליח?!"
"לא יודע, לא רוצה לדעת." אודי אמר והחזיק במעקה. הוא התחיל לזוז אל היציאה.
"עקף אותך." אגם אמרה.
"לגמרי." שי-לי אמרה. "בכל תחום."
"מה פתאום. בריקוד הוא עדיין לא טוב כמונו." אגם אמרה.
"למרות שיש לו פוטנציאל." שי-לי אמרה.
"את לא אוהבת שהוא עוקף אותך?"
"את רוצה לשפוך מלח על הפצעים?"
אגם נאנחה. היא נתנה יד לשי-לי.
"גם את יכולה להחזיק את היד שלי."
"אני לא רוצה."
"אני לא שואלת."
שי-לי הסתכלה על אגם בכעס.
"למה הוא?"
"אין לי מושג, שי-לי." אגם אמרה. "אין לי מושג. הוא מפחד מכל דבר קטן, והוא חנון, והוא מהשכונה... אין לי מושג למה. הוא גם חושב שאני חכמה, הוא גורם לי להרגיש הכי טוב בעולם שאני איתו, ובכלל כל השנה האחרונה הייתה מטורפת לגמרי. אולי זה דווקא לא כזה מוזר..."
"אצלי השנה האחרונה הייתה רגילה לגמרי." שי-לי אמרה.
"גם לך תבוא שנה לא רגילה. אני בטוחה."
שי-לי הסתכלה עליה. "ואם לא?"
אגם הושיטה לה שוב יד. "אז אני תמיד פה."
שי-לי אחזה ביד של אגם. "נחליק לשם?"
"מבטיחה להיות נחמדה לאודי?"
שי-לי חייכה חיוך ממזרי.
"בחייך, גם-גם, עם כל כך הרבה שינויים השנה, את צריכה גם משהו יציב..."
אגם צחקה קצת. "אוקיי, אם את הדבר הכי יציב בחיים שלי, שי-לי, מצבי מאוד רע!"
"עדיף על נמרוד וסוזי!"
אגם גלגלה עיניים. "מה שנכון נכון," אמרה, והחליקה עם שי-לי אל היציאה.
