סיפור לשבת...
שני אנשים חולים מאוד חלקו חדר בבית החולים.
אחד האנשים הורשה לשבת זקוף במיטתו במשך שעה בכל יום, כדי לנקז את הנוזלים מריאותיו.
מיטתו הייתה מוצבת ליד החלון היחידי בחדר. האדם השני נאלץ לשכב במיטתו במשך כל היום, ללא יכולת לקום. שני הגברים דיברו בינהם שעות על גבי שעות. בכל אחר צהריים, כאשר האדם שליד החלון הורשה לשבת זקוף, הוא העביר את הזמן על ידי תיאור של כל המראות הנראים מהחלון לחברו לחדר. האדם במיטה השנייה החל לחכות לאותה שעה מבורכת. בכל יום, אותה שעה בה עולמו הורחב ונמלא בצבעים ובחיים המתוארים על ידי חברו שליד החלון. ״החלון משקיף על פארק ירוק עם אגם יפהפה״, הוא סיפר לחברו.
״ברווזים וברבורים שטים במים בשעה שילדים משחקים בתופסת ומחבואים. אוהבים צעירים מהלכים יד ביד דרך שדות פרחים בכל צבעי הקשת, והעיר הנשקפת באופק נראית סואנת ״.
האדם שליד החלון תיאר את שראה והאדם במיטה השנייה עצם את עיניו והפליג בדמיונו אל הפארק שטוף השמש. זה היה מקור שימחה עצום עבורו. בוקר אחד הגיעה האחות לחדרם של החברים ומצאה את גופתו של החבר במיטה שליד החלון. הוא נפטר בשלווה בשנתו.
הוא פונה מהחדר משאיר את חברו לבד בחדרם. לאחר זמן מה, ביקש החבר שנשאר לבדו לעבור למיטה שליד החלון. האחות הסכימה והעבירה אותו אל המיטה הנכספת. אחרי שנשאר לבדו, האיש התרומם אט אט כשהוא נשען על מרפקיו והביט לראשונה מחלון החדר.
המראה היחידי אותו היה ניתן לראות מהחלון, היה של קיר לבנים ריק.
החולה ההמום קרא לאחות ושיתף אותה בסיפור. האחות חייכה ברכות; ״חברך לחדר היה עיוור״.
היא אמרה: ״שנים לפני מותו הוא כבר לא ראה כלום חוץ מחושך״...
שני אנשים חולים מאוד חלקו חדר בבית החולים.
אחד האנשים הורשה לשבת זקוף במיטתו במשך שעה בכל יום, כדי לנקז את הנוזלים מריאותיו.
מיטתו הייתה מוצבת ליד החלון היחידי בחדר. האדם השני נאלץ לשכב במיטתו במשך כל היום, ללא יכולת לקום. שני הגברים דיברו בינהם שעות על גבי שעות. בכל אחר צהריים, כאשר האדם שליד החלון הורשה לשבת זקוף, הוא העביר את הזמן על ידי תיאור של כל המראות הנראים מהחלון לחברו לחדר. האדם במיטה השנייה החל לחכות לאותה שעה מבורכת. בכל יום, אותה שעה בה עולמו הורחב ונמלא בצבעים ובחיים המתוארים על ידי חברו שליד החלון. ״החלון משקיף על פארק ירוק עם אגם יפהפה״, הוא סיפר לחברו.
״ברווזים וברבורים שטים במים בשעה שילדים משחקים בתופסת ומחבואים. אוהבים צעירים מהלכים יד ביד דרך שדות פרחים בכל צבעי הקשת, והעיר הנשקפת באופק נראית סואנת ״.
האדם שליד החלון תיאר את שראה והאדם במיטה השנייה עצם את עיניו והפליג בדמיונו אל הפארק שטוף השמש. זה היה מקור שימחה עצום עבורו. בוקר אחד הגיעה האחות לחדרם של החברים ומצאה את גופתו של החבר במיטה שליד החלון. הוא נפטר בשלווה בשנתו.
הוא פונה מהחדר משאיר את חברו לבד בחדרם. לאחר זמן מה, ביקש החבר שנשאר לבדו לעבור למיטה שליד החלון. האחות הסכימה והעבירה אותו אל המיטה הנכספת. אחרי שנשאר לבדו, האיש התרומם אט אט כשהוא נשען על מרפקיו והביט לראשונה מחלון החדר.
המראה היחידי אותו היה ניתן לראות מהחלון, היה של קיר לבנים ריק.
החולה ההמום קרא לאחות ושיתף אותה בסיפור. האחות חייכה ברכות; ״חברך לחדר היה עיוור״.
היא אמרה: ״שנים לפני מותו הוא כבר לא ראה כלום חוץ מחושך״...