סיפור לתחרות - גיל המעבר
זה הסיפור שלי לתחרות. הוא נקרא "גיל המעבר", אשמח לקבל תגובות ממכם. הכאב בבטני התחתונה היה הסימן היחידי שנגמר לי המחזור. זה היה פשוט כך. התעוררתי בלילה עם כאב בטן קל והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שזאת הטורטיה שאכלתי אמש, מעולם לא סמכתי על מקסיקנים. כשהגעתי לשירותים, הרגשתי שמשהו שונה בי, כאילו משהו חסר, ובאמת, ביום שבו המחזור אמור להופיע, כמו שעון קוואנטים שוויצרי, הוא לא הגיע, אפילו לא טיפת דם אחת. כמובן שחשבתי שהוא איחר, הרי לפעמים המחזור מאחר ביום או יומיים, אך מאז שעברתי את הטיפול, המחזור לא איחר אפילו ביום אחד, כאילו היה מתוכנת על ידי עוד אחת מחברות המחשבים החדשות שמופיעות כמו סינים אחרי יום גשום. חזרתי אל המיטה וציפיתי שהמחזור יגיע מחר, אבל גם למחרת הוא בושש להגיע. האם אני בהריון? שאלתי את עצמי. הרי עברתי כבר שנים רבות והריון יהיה מסוכן עבורי, ותמיד השתמשנו באמצעי מניעה, כך שזה לא היה אפשרי. בכל מקרה, דבר ראשון שעשיתי על הבוקר היה לזמן בדיקת הריון מיידית. השליח הגיע בתוך דקות ספורות והניח את הבדיקה בידי. נתתי לו טיפ טוב, קיוויתי שאם הטיפ יהיה יחסית גבוה, אולי מישהו מסתכל עלי מלמעלה וירחם על גורלי. הוא ריחם. כעת, אולי תחושת האושר שאפפה אותי הייתה מוקדמת מדי, הבנתי שהגעתי לגיל המעבר. כולם קוראים לזה גיל הבלות, הגיל שבו המחזור נפסק ולא ניתן להביא יותר ילדים לעולם. פעם, הגיל הזה סימן את המעבר מתקופת הפוריות אל תקופת הבלות. היום הוא מסמן את יום המוות. ילודה היא ודאי המתנה הגדולה ביותר הניתנה לאדם. כמובן שניתן לגדל ילדים במבחנה, וליצור תעתיקים שיבוטיים, אבל הם בדרך כלל לא יציבים נפשית וכיום אנו זקוקים לכל מי שיש לו נשמה בפיו, מכיוון שלא נשארו הרבה מאיתנו. הכול החל כאשר מיכלית הנושאת בקרבה מטען רדיואקטיבי עלתה על שרטון על אחד האיים הלא ממופים במיצר קוק וזיהמה אזור אקולוגי שלם. הממשלה המקומית כיסתה על התאונה וכך המים המזוהמים עברו לכל העולם. הדגים היו הראשונים שמתו, כמעט כל חיות הים נשטפו אל החופים. אף אחד לא ישכח את התמונות שראינו בארכיון על מאות אלפי דגים, דולפינים, לוויתנים, כרישים ואפילו של חיות הים השוכנות במצולות נשטפים אל החוף, מכסים את החול כמו סכר ענק של בשר ודם. לאחר החיות, הגיע תורם של בני האדם. בהתחלה חשבו שזאת הייתה מגיפה שלא הייתה קשורה למותן של חיות הים, אבל כולם ידעו את האמת. המגיפה הייתה מהירה יותר מכל המגיפות האחרות. לפתע גם האיידס, הסארס, המקולה, כל המגפות האלו לא נראו אימתניות בעת שמגיפת הסילת הופיעה. מהרגע בה נדבקת במחלה, עברו רק שלושה ימים עד יום מותך. אחוז ההידבקות היה גבוה מאוד ונראה שאין תרופה למחלה. הדרך היחידה להתגונן נגדה היה אם היה לך חיסון טבעי נגדה, מוטציה קטנה של גנים, שנמצאה, כך התברר, רק אצל בערך עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה של העולם. זאת הייתה כמות האנשים ששרדה את המחלה. כמובן, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות כדי שהמין האנושי ישוב לשלוט על הפלנטה, אשר כמעט השמיד לחלוטין, היה לדאוג לכך שבני האדם יתרבו שוב. סין ביטלה מיד את חוק הגבלת הילודה ויצאו לעבודה במרץ, כמו שאר גזעי העולם. אך הייתה בעיה חמורה אחת במיוחד, תופעת לוואי שאיש לא העלה בדעתו. החלטתי לדבר עם ג'ף, אשר תמיד הבין אותי, בנוגע לבעיה שלי. קבענו פגישה באחד הפאבים באזור. הוא אמר מייד בקול חם ולבבי שהוא מיד מגיע. הוא תמיד הבין אותי. כשהגעתי, ג'ף כבר ישב על יד שולחנו, הוא קם על רגליו ולחץ את ידי בחום. "הגעתי לכאן כמה שיותר מהר." "תודה," מלמלתי. "ובכן, מה העניין הדחוף ביותר שהייתי צריך לעזוב את העבודה? לא שמישהו ישים לב שנעלמתי, אבל מה קרה?" "זה נגמר, ג'ף," אמרתי בקול חלש. "המחזור שלי נפסק." ג'ף הסתכל עלי המום. "אבל זה בלתי אפשרי, יש לך עוד שנים ארוכות..." "אז משהו התקלקל. מישהו עשה טעות, ועכשיו האשמה תיפול עלי. אתה יודע היטב מה קורה למי שנגמר המחזור..." "הס," ג'ף אמר והסתכל מסביבו. "אולי לא כדאי לומר זאת בקול רם כל כך. הרי אנו לא רוצים שמישהו ישמע אותנו." "כבר לא אכפת לי!" צעקתי. מספר אנשים הסתובבו לעברנו. ג'ף שלח לי מבט סימפטי אך כועס. "אבל לי אכפת," ג'ף אמר בקול חלש. "אני יודע היטב מה עושים. הם ממחזרים את החומר האורגני, כדי שהמסה הביוכימית לא תלך לאיבוד." "הם הולכים להרוג אותי, ג'ף, וזאת לא אשמתי, המחזור לא צריך להיפסק עדיין. כמה שנים עברתי, חמישים ושתיים, יש לי עוד עשרים שנה לפחות." ג'ף הרהר. "איני יודע מה לומר. זה מוזר מאוד. הלכת לרופא?" "לא, עדיין לא, מה אם הוא יגלה שבאמת הגעתי לגיל המעבר והוא ידווח לרשויות. אני לעולם לא אלך לרופא בשוק השחור, הם יותר גרועים משוחטים של בשר סינתטי." "טוב, נצטרך לחשוב על משהו אחר." ישבנו וחשבנו, ג'ף העלה מספר רעיונות ואני סרבתי לכולם, אף רעיון לא היה מוצלח. בסופו של דבר הבנתי, לאחר שג'ף היה חייב לחזור אל העבודה ואני נשארתי בפאב, שותה וודקה מרטיני, בחושבי על הדברים אותם ניתן לעשות במצב שכזה, והגעתי למסקנה הנדרשת היחידה. הגעתי חזרה אל ביתי וישבתי על יד שולחן הכתיבה ששימש לי ככלי עבודתי שנים רבות. הוצאתי דף סינתטי ועט ורשמתי עליו את שמות כל האנשים היקרים לליבי ורשמתי להם כמה אהבתי אותם בחיי, כמה יקרים הם היו לי וכמה הייתי רוצה לבלות איתם עוד שנים רבות, אך הגעתי לגיל המעבר, ועלי לעבור אל אדם אחר, אדם אשר יהיה מסוגל ליצור חיים חדשים, עד שכדור הארץ יתמלא שוב בצחוקם של ילדים קטנים. ילדים החסינים לפגע הטבע הנוראי שפקד אותנו, ילדים שאולי יצליחו להתגבר על הפגם הנוראי שעיוות אותנו. התקשרתי אל הרשות המפקחת לילודה והזדהתי. הודעתי להם שהגעתי לגיל המעבר והגיע הזמן לאסוף אותי. הם הודיעו שמחר בבוקר תגיע ניידת מיוחדת לאסוף אותי. הסוכנת נשמעה מאוד נחמדה ולבבית. עד כמה שאפשר. שכבתי על המיטה ועצמתי את עיני. כנראה נרדמתי, מכיוון שהדבר הבא שאני זוכר הוא יד המלטפת אותי. התעוררתי ופקחתי את עיני. ראיתי את האור של חיי, את האדם שליווה אותי במשך שנים טובות וארוכות וכעת אני אאלץ להיפרד ממנו. מאשתי. הלן הסתכלה עלי בעיניים גדולות ומלאות בדמעות. היא קראה את המכתב. "מה קרה?" היא שאלה בקול רועד. "הגעתי לגיל המעבר." עניתי. זאת הייתה התשובה היחידה שניתן היה לענות בעת הזאת. היא חיבקה אותי ואחזה בי כאילו היא יכולה להציל אותי בעצמה. תופעת הלוואי שפגעה בעולם הייתה שהיא הפכה את הנשים שלנו לעקרות. הן היו מסוגלות לבייץ, אך העוברים לא היו מצליחים להיקלט ובשלב הראשוני של הזיגוטה, העובר התפרק לגורמים, הרחם היה חלש מדי, הוא נפגם מהקרינה והממגיפה. היה צורך בנושאי רחם חדשים, וכך הגברים הפכו להיות היולדים. בכל פעם שגבר הגיע לשנה ה-15, הוא עבר תהליך שבו הושתלה לו כל מערכת הרבייה הנשית, ולנשים היו מושתלות אברי הרבייה הזכריים. התפקידים התהפכו. וכעת, הרחם שלי כבר לא תיפקד, בגלל תקלה שארעה לפני קרוב לשלושים שנה. התחבקנו כל אותו הלילה, עד אשר נשמעה הדפיקה בדלת. "בוקר טוב, אדוני," אמרה הסוכנת איתה דיברתי אתמול. "
זה הסיפור שלי לתחרות. הוא נקרא "גיל המעבר", אשמח לקבל תגובות ממכם. הכאב בבטני התחתונה היה הסימן היחידי שנגמר לי המחזור. זה היה פשוט כך. התעוררתי בלילה עם כאב בטן קל והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה שזאת הטורטיה שאכלתי אמש, מעולם לא סמכתי על מקסיקנים. כשהגעתי לשירותים, הרגשתי שמשהו שונה בי, כאילו משהו חסר, ובאמת, ביום שבו המחזור אמור להופיע, כמו שעון קוואנטים שוויצרי, הוא לא הגיע, אפילו לא טיפת דם אחת. כמובן שחשבתי שהוא איחר, הרי לפעמים המחזור מאחר ביום או יומיים, אך מאז שעברתי את הטיפול, המחזור לא איחר אפילו ביום אחד, כאילו היה מתוכנת על ידי עוד אחת מחברות המחשבים החדשות שמופיעות כמו סינים אחרי יום גשום. חזרתי אל המיטה וציפיתי שהמחזור יגיע מחר, אבל גם למחרת הוא בושש להגיע. האם אני בהריון? שאלתי את עצמי. הרי עברתי כבר שנים רבות והריון יהיה מסוכן עבורי, ותמיד השתמשנו באמצעי מניעה, כך שזה לא היה אפשרי. בכל מקרה, דבר ראשון שעשיתי על הבוקר היה לזמן בדיקת הריון מיידית. השליח הגיע בתוך דקות ספורות והניח את הבדיקה בידי. נתתי לו טיפ טוב, קיוויתי שאם הטיפ יהיה יחסית גבוה, אולי מישהו מסתכל עלי מלמעלה וירחם על גורלי. הוא ריחם. כעת, אולי תחושת האושר שאפפה אותי הייתה מוקדמת מדי, הבנתי שהגעתי לגיל המעבר. כולם קוראים לזה גיל הבלות, הגיל שבו המחזור נפסק ולא ניתן להביא יותר ילדים לעולם. פעם, הגיל הזה סימן את המעבר מתקופת הפוריות אל תקופת הבלות. היום הוא מסמן את יום המוות. ילודה היא ודאי המתנה הגדולה ביותר הניתנה לאדם. כמובן שניתן לגדל ילדים במבחנה, וליצור תעתיקים שיבוטיים, אבל הם בדרך כלל לא יציבים נפשית וכיום אנו זקוקים לכל מי שיש לו נשמה בפיו, מכיוון שלא נשארו הרבה מאיתנו. הכול החל כאשר מיכלית הנושאת בקרבה מטען רדיואקטיבי עלתה על שרטון על אחד האיים הלא ממופים במיצר קוק וזיהמה אזור אקולוגי שלם. הממשלה המקומית כיסתה על התאונה וכך המים המזוהמים עברו לכל העולם. הדגים היו הראשונים שמתו, כמעט כל חיות הים נשטפו אל החופים. אף אחד לא ישכח את התמונות שראינו בארכיון על מאות אלפי דגים, דולפינים, לוויתנים, כרישים ואפילו של חיות הים השוכנות במצולות נשטפים אל החוף, מכסים את החול כמו סכר ענק של בשר ודם. לאחר החיות, הגיע תורם של בני האדם. בהתחלה חשבו שזאת הייתה מגיפה שלא הייתה קשורה למותן של חיות הים, אבל כולם ידעו את האמת. המגיפה הייתה מהירה יותר מכל המגיפות האחרות. לפתע גם האיידס, הסארס, המקולה, כל המגפות האלו לא נראו אימתניות בעת שמגיפת הסילת הופיעה. מהרגע בה נדבקת במחלה, עברו רק שלושה ימים עד יום מותך. אחוז ההידבקות היה גבוה מאוד ונראה שאין תרופה למחלה. הדרך היחידה להתגונן נגדה היה אם היה לך חיסון טבעי נגדה, מוטציה קטנה של גנים, שנמצאה, כך התברר, רק אצל בערך עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה של העולם. זאת הייתה כמות האנשים ששרדה את המחלה. כמובן, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות כדי שהמין האנושי ישוב לשלוט על הפלנטה, אשר כמעט השמיד לחלוטין, היה לדאוג לכך שבני האדם יתרבו שוב. סין ביטלה מיד את חוק הגבלת הילודה ויצאו לעבודה במרץ, כמו שאר גזעי העולם. אך הייתה בעיה חמורה אחת במיוחד, תופעת לוואי שאיש לא העלה בדעתו. החלטתי לדבר עם ג'ף, אשר תמיד הבין אותי, בנוגע לבעיה שלי. קבענו פגישה באחד הפאבים באזור. הוא אמר מייד בקול חם ולבבי שהוא מיד מגיע. הוא תמיד הבין אותי. כשהגעתי, ג'ף כבר ישב על יד שולחנו, הוא קם על רגליו ולחץ את ידי בחום. "הגעתי לכאן כמה שיותר מהר." "תודה," מלמלתי. "ובכן, מה העניין הדחוף ביותר שהייתי צריך לעזוב את העבודה? לא שמישהו ישים לב שנעלמתי, אבל מה קרה?" "זה נגמר, ג'ף," אמרתי בקול חלש. "המחזור שלי נפסק." ג'ף הסתכל עלי המום. "אבל זה בלתי אפשרי, יש לך עוד שנים ארוכות..." "אז משהו התקלקל. מישהו עשה טעות, ועכשיו האשמה תיפול עלי. אתה יודע היטב מה קורה למי שנגמר המחזור..." "הס," ג'ף אמר והסתכל מסביבו. "אולי לא כדאי לומר זאת בקול רם כל כך. הרי אנו לא רוצים שמישהו ישמע אותנו." "כבר לא אכפת לי!" צעקתי. מספר אנשים הסתובבו לעברנו. ג'ף שלח לי מבט סימפטי אך כועס. "אבל לי אכפת," ג'ף אמר בקול חלש. "אני יודע היטב מה עושים. הם ממחזרים את החומר האורגני, כדי שהמסה הביוכימית לא תלך לאיבוד." "הם הולכים להרוג אותי, ג'ף, וזאת לא אשמתי, המחזור לא צריך להיפסק עדיין. כמה שנים עברתי, חמישים ושתיים, יש לי עוד עשרים שנה לפחות." ג'ף הרהר. "איני יודע מה לומר. זה מוזר מאוד. הלכת לרופא?" "לא, עדיין לא, מה אם הוא יגלה שבאמת הגעתי לגיל המעבר והוא ידווח לרשויות. אני לעולם לא אלך לרופא בשוק השחור, הם יותר גרועים משוחטים של בשר סינתטי." "טוב, נצטרך לחשוב על משהו אחר." ישבנו וחשבנו, ג'ף העלה מספר רעיונות ואני סרבתי לכולם, אף רעיון לא היה מוצלח. בסופו של דבר הבנתי, לאחר שג'ף היה חייב לחזור אל העבודה ואני נשארתי בפאב, שותה וודקה מרטיני, בחושבי על הדברים אותם ניתן לעשות במצב שכזה, והגעתי למסקנה הנדרשת היחידה. הגעתי חזרה אל ביתי וישבתי על יד שולחן הכתיבה ששימש לי ככלי עבודתי שנים רבות. הוצאתי דף סינתטי ועט ורשמתי עליו את שמות כל האנשים היקרים לליבי ורשמתי להם כמה אהבתי אותם בחיי, כמה יקרים הם היו לי וכמה הייתי רוצה לבלות איתם עוד שנים רבות, אך הגעתי לגיל המעבר, ועלי לעבור אל אדם אחר, אדם אשר יהיה מסוגל ליצור חיים חדשים, עד שכדור הארץ יתמלא שוב בצחוקם של ילדים קטנים. ילדים החסינים לפגע הטבע הנוראי שפקד אותנו, ילדים שאולי יצליחו להתגבר על הפגם הנוראי שעיוות אותנו. התקשרתי אל הרשות המפקחת לילודה והזדהתי. הודעתי להם שהגעתי לגיל המעבר והגיע הזמן לאסוף אותי. הם הודיעו שמחר בבוקר תגיע ניידת מיוחדת לאסוף אותי. הסוכנת נשמעה מאוד נחמדה ולבבית. עד כמה שאפשר. שכבתי על המיטה ועצמתי את עיני. כנראה נרדמתי, מכיוון שהדבר הבא שאני זוכר הוא יד המלטפת אותי. התעוררתי ופקחתי את עיני. ראיתי את האור של חיי, את האדם שליווה אותי במשך שנים טובות וארוכות וכעת אני אאלץ להיפרד ממנו. מאשתי. הלן הסתכלה עלי בעיניים גדולות ומלאות בדמעות. היא קראה את המכתב. "מה קרה?" היא שאלה בקול רועד. "הגעתי לגיל המעבר." עניתי. זאת הייתה התשובה היחידה שניתן היה לענות בעת הזאת. היא חיבקה אותי ואחזה בי כאילו היא יכולה להציל אותי בעצמה. תופעת הלוואי שפגעה בעולם הייתה שהיא הפכה את הנשים שלנו לעקרות. הן היו מסוגלות לבייץ, אך העוברים לא היו מצליחים להיקלט ובשלב הראשוני של הזיגוטה, העובר התפרק לגורמים, הרחם היה חלש מדי, הוא נפגם מהקרינה והממגיפה. היה צורך בנושאי רחם חדשים, וכך הגברים הפכו להיות היולדים. בכל פעם שגבר הגיע לשנה ה-15, הוא עבר תהליך שבו הושתלה לו כל מערכת הרבייה הנשית, ולנשים היו מושתלות אברי הרבייה הזכריים. התפקידים התהפכו. וכעת, הרחם שלי כבר לא תיפקד, בגלל תקלה שארעה לפני קרוב לשלושים שנה. התחבקנו כל אותו הלילה, עד אשר נשמעה הדפיקה בדלת. "בוקר טוב, אדוני," אמרה הסוכנת איתה דיברתי אתמול. "
