סיפור לתחרות - "לילה אחד"
לילה אחד הוא קנה את זה! הוא באמת, סוף-סוף קנה את זה! הזקן ליטף בערגה את החבילה הקטנה בחיקו. כל חסכונותיו, שאזר פרוטה אל פרוטה. ארוחות שלא אכל, בגדים שלא קנה, כל הכסף שהצליח לחסוך על ידי ויתור לא על מותרות פאר כי אם על צרכיו הבסיסיים שלו.הרבה אנשים היו לועגים על הדמעות שנקוו מעיניו. הרבה לא היו מבינים את המניע שדחף אותו לגיחה מסוכנת בשעות אחרי השקיעה, סכנת חיים בשביל חבילה כו קטנה? צעקות חתכו את אפילת הסמטה והאיש חיבק לחזהו את אוצרו, מביט בחשש במעלה הרחוב. הוא כבר עבר כמעט את חצי הדרך לביתו, והצליח להתחמק עד כה מכל מפגש עם ניידות המשטרה. שעות העוצר הוקפדו במידה הרבה פחות דקדקנית בלילות הקיץ. המשטרה העירונית חשבה, ובצדק , שאפילו אנשי הפשע יעדיפו לא לצאת לרחובות אחרי שהלילה יורד, ולהתעסק עם המורעלים, ועוד בלילה, היה מעל לרמתה של המשטרה. הזקן הקשיב בדריכות אל תוך הלילה. בידו האחת חובק את החבילה הקטנה ובידו השניה מוודא שצינורית החמצן יושבת היטב, מכסה את אפו. בחורף, כאשר הגשמים ירדו, רמת הכימיקלים באוויר הייתה כמעט ונסבלת. מי הגשמים, עד כמה מזוהמים או חומציים שהיו, עדיין היו לוכדים את החלקיקים הרעילים מהאוויר, שוטפים את מעטה האבק הקטלני מהבתים וזורמים עם כל מטענם הסמיך לעבר מימיי המפרץ העכורים. כן, חשב, בחורף זה כמעט ונסבל. אפשר היה אפילו להסתכן ולהוריד פעם-פעמיים את צינורית החמצן. למרות שבשנים האחרונות פחות ופחות אנשים היו טורחים לעשות זאת. למה לקחת סיכונים מיותרים, הם אמרו, ולשאוף את הזבל הזה לריאות. מספיק ממנו היה נספג דרך העור ללא ששום מיגון יוכל למנוע זאת. עכשיו היה קיץ. הלחות שעלתה מהים התערבבה עם האוויר חסר התנועה, הכלוא בין הרי המפרץ, ויצרה בכך את הערפיח הערפילי המפורסם של חיפה. בקיץ, השמיים היו מקבלים את הגוונים החומים-ירוקים של העשן שנפלט מארובות המפעלים, עד כי לפעמים היה קשה להבדיל האם אלו שעות היום או הלילה, במיוחד בזמנים בהם האור היחיד החודר דרך הערפיח היה הבזקי האש מכיוון אזור התעשייה. לא שהמצב בשאר הארץ, או בשאר בעולם, אם כבר לדבר, היה טוב בהרבה. אבל שם, בחלק מהמקומות היו משאבים כלכליים מספיקים כדי להעלות מסוקים לאוויר. מסוקים המצויידים במכלי מים שריססו את העננים הכבדים מלמעלה, שוברים בכך את דחיסות הערפיח. ואילו כאן... הצעקות בקצהו המרוחק של הרחוב נשמעו שוב והזקן התעטף יותר חזק במעילו הארוך, ששימש כהגנה לא נגד הקור, שכמובן לא היה בקיץ, אלא כנגד מגע עם האוויר עצמו. עיניו האדומות תרו בחשכה אחרי מקור הצעקות, בעודו נסוג בזהירות אחורנית, חוזר על עקבותיו. הלילות היו שייכים למורעלים. ייתכן, כמובן, שהצעקות הגרוניות נשמעו מאחד הבתים. התיאוריה שלדבריה למזג האוויר ישנה השפעה על התנהגות האדם קיבלה הוכחות נוספות כל שנה. ככל שמזג האוויר הלך והחמיר והערפיח הלך והתעבה, אלימות , במיוחד אלימות במשפחה, הפכה ליותר ויותר נפוצה. הצעקות נשמעו שוב ומקהלת צעקות נוספת ענתה להם מצידה המנוגד של הסמטה. "לא!" לחש הזקן ביאוש. לא עכשיו! הוא כבר היה כה קרוב לביתו. עיניו חיפשו אחרי מקום מחבוא אפשרי. היו כמה דלתות כניסה מולו אבל הוא ידע שאף אחד לא יפתח. אנשים לא יסתכנו להכניס זר לביתם, במיוחד בלילה, במיוחד כאשר להק של מורעלים חג בקרבת מקום. "הההיייי……אתהההה…..", נשמע נהימה חצי חייתית מאחוריו. הזקן הסתובב בפחד, נצמד עם גבו אל הקיר, מבין מאוחר מדי שבכך הוא חתך לעצמו את נתיב הבריחה. המורעל עמד מתנדנד מטרים ספורים ממנו והאיש תהה איך הוא הצליח להתגנב בשקט שכזה. ברכיו של היצור היו כפופות מעט. חלק גופו העליון רכון קדימה . ידיו וראשו נעים בתנועות חדות, כמעט ציפוריות. "אתההה" נהם שוב היצור. המורעלים היו שאריות החברה. אלו שרמת חייהם לא אפשרה להם להצטייד בצינורות החמצן ובמערכות טיהור האוויר. הם היו אלו שנשארו ללא כל הגנה מול הרעילות שעלתה משנה לשנה, מול האדים החומציים, מול משקעי הכימיקלים והמתכות הכבדות, שנחו כמו אבק אפור בכל מקום. הזקן הסתכל על העיניים המוגלתיות של הייצור , על כוויות החומצה על פניו וגופו. שרידי השיער עוד נראו פה ושם על קרקפת ראשו אבל רובו כבר נשר והזקן ידע שהעור יהיה הבא בתור. "אתה-ה-ה…" כמובן חשב הזקן באדישות מסוימת. הגזים המזיקים בטח שרפו כבר ממזמן את מיתרי קולו של היצור, יחד עם רוב מוחו. המשטרה לא ניסתה לעשות דבר כנגד המורעלים שהלכו ורבו משנה לשנה. לעזור להם היא לא הייתה מסוגלת ואילו לצוד אותם כחיות… הם היו אנושיים פעם. "בש-ש-ש-ר", נשמע נהמה, וכמה מורעלים נוספים קרטעו מתוך אפלת הלילה, מתקבצים סביב הזקן. "לא!" הזדעק הזקן וזינק קדימה, מנסה לפלס לעצמו את דרכו אל החופש. אבל לא היה לו כל סיכוי. המורעלים אולי לא היו חזקים, ההרעלות הרבות עשו את שלהם, מקצרים את חייהם ושואבים את כוחם, אבל מספרם היה רב ומאחורי שלושת המורעלים הראשונים שהוא הצליח להדוף היו עוד עשרות עיניים רעבות. עוד עשרות ידיים נשלחו כטפרים קדימה, בתקווה להשיג משהו מהמזון החמקמק, בתקווה לאכול, לשרוד, לחיות עוד יום ולא משנה במה זה יעלה. איש מהאנשים שמול חלונותיהם נשמעו צרחות האימה של הזקן לא ניגשו לדלת ואיש לא יצא לעזור. איש גם לא התקשר למשטרה. לא היה טעם, ובלאו הכי הצעקות שככו מעצמם לאחר כמה דקות. אחד המורעלים, מהזקנים יותר, כל עורו מכוסה נקודות צהובות-שחורות, היה חלש מכדי להילחם על הבשר. הוא דשדש הלוך וחזור סביב הטורפים האחרים אבל לא הצליח למצוא בעצמו את הכוח והאומץ להידחק פנימה. לפתע, מבטו נפל על חבילה קטנה ששכבה בצמוד לקיר, במקום שבו הונחה בעדינות על ידי הזקן לפני שהתפרץ קדימה. אש של רעב ניצתה בעיניו של היצור והוא קרטע בצעדים מתגנבים לעבר שללו, מנסה לא למשוך את תשומת לבו של שאר הלהק. הוא התמקם עם גבו אליהם, יורד על ברכיו ותופס את החבילה. ידיו הצמידו אותה בחמדנות לחזהו, מנענעים אותה מצד לצד כמו תינוק קטן. "אוכ-כ-ל" לחשש ותלש את הבד שעטף את הקופסה, קורע עם ציפורניו הלעוסות את הקרטון של האריזה הפנימית. ברעבתנות הוא קירב את תוכן החבילה אל פניו וקפא במקומו. בפנים, בתוך כדור זכוכית צלול, על מצע של אדמה רכה היה שטיל של עץ זית. הבעה כמעט אנושית הופיע בעיניו של היצור כאשר הוא קירב את האוצר הנדיר הזה אל עיניו. גרונו השמיע יבבה ומזוויות עיניו טפטפה מוגלה המהולה בדמעות. עץ, אחרי שנים שכל ירוק נעלם מהערים, עץ. כמה מהמורעלים החוגגים מעל ארוחתם הסבו את ראשם לעבר היבבות שנשמעו מכיוון הקיר. אחד מהם ראה את המורעל הזקן ושיניו נחשפו ברעבתנות נצחית. "חל-ש-ש" נהם, מצביע עליו באצבעותיו המרוחות בדם . "בש-ש-ר" היבבות של היצור, בעוד אחיו קרעו אותו לגזרים השיגו את אותה התגובה כמו צעקות המוות של הזקן,אבל בלי להבין למה אנשים נצמדו אחד לשני בהגנת ביתם וניגבו בהפתעה לחות זרה מעיניהם, כאשר נשמע צליל דק של זכוכית מתנפצת וצליל שבירה של ענפים דקים הנמחצים מתחת לרגלים יחפות.
לילה אחד הוא קנה את זה! הוא באמת, סוף-סוף קנה את זה! הזקן ליטף בערגה את החבילה הקטנה בחיקו. כל חסכונותיו, שאזר פרוטה אל פרוטה. ארוחות שלא אכל, בגדים שלא קנה, כל הכסף שהצליח לחסוך על ידי ויתור לא על מותרות פאר כי אם על צרכיו הבסיסיים שלו.הרבה אנשים היו לועגים על הדמעות שנקוו מעיניו. הרבה לא היו מבינים את המניע שדחף אותו לגיחה מסוכנת בשעות אחרי השקיעה, סכנת חיים בשביל חבילה כו קטנה? צעקות חתכו את אפילת הסמטה והאיש חיבק לחזהו את אוצרו, מביט בחשש במעלה הרחוב. הוא כבר עבר כמעט את חצי הדרך לביתו, והצליח להתחמק עד כה מכל מפגש עם ניידות המשטרה. שעות העוצר הוקפדו במידה הרבה פחות דקדקנית בלילות הקיץ. המשטרה העירונית חשבה, ובצדק , שאפילו אנשי הפשע יעדיפו לא לצאת לרחובות אחרי שהלילה יורד, ולהתעסק עם המורעלים, ועוד בלילה, היה מעל לרמתה של המשטרה. הזקן הקשיב בדריכות אל תוך הלילה. בידו האחת חובק את החבילה הקטנה ובידו השניה מוודא שצינורית החמצן יושבת היטב, מכסה את אפו. בחורף, כאשר הגשמים ירדו, רמת הכימיקלים באוויר הייתה כמעט ונסבלת. מי הגשמים, עד כמה מזוהמים או חומציים שהיו, עדיין היו לוכדים את החלקיקים הרעילים מהאוויר, שוטפים את מעטה האבק הקטלני מהבתים וזורמים עם כל מטענם הסמיך לעבר מימיי המפרץ העכורים. כן, חשב, בחורף זה כמעט ונסבל. אפשר היה אפילו להסתכן ולהוריד פעם-פעמיים את צינורית החמצן. למרות שבשנים האחרונות פחות ופחות אנשים היו טורחים לעשות זאת. למה לקחת סיכונים מיותרים, הם אמרו, ולשאוף את הזבל הזה לריאות. מספיק ממנו היה נספג דרך העור ללא ששום מיגון יוכל למנוע זאת. עכשיו היה קיץ. הלחות שעלתה מהים התערבבה עם האוויר חסר התנועה, הכלוא בין הרי המפרץ, ויצרה בכך את הערפיח הערפילי המפורסם של חיפה. בקיץ, השמיים היו מקבלים את הגוונים החומים-ירוקים של העשן שנפלט מארובות המפעלים, עד כי לפעמים היה קשה להבדיל האם אלו שעות היום או הלילה, במיוחד בזמנים בהם האור היחיד החודר דרך הערפיח היה הבזקי האש מכיוון אזור התעשייה. לא שהמצב בשאר הארץ, או בשאר בעולם, אם כבר לדבר, היה טוב בהרבה. אבל שם, בחלק מהמקומות היו משאבים כלכליים מספיקים כדי להעלות מסוקים לאוויר. מסוקים המצויידים במכלי מים שריססו את העננים הכבדים מלמעלה, שוברים בכך את דחיסות הערפיח. ואילו כאן... הצעקות בקצהו המרוחק של הרחוב נשמעו שוב והזקן התעטף יותר חזק במעילו הארוך, ששימש כהגנה לא נגד הקור, שכמובן לא היה בקיץ, אלא כנגד מגע עם האוויר עצמו. עיניו האדומות תרו בחשכה אחרי מקור הצעקות, בעודו נסוג בזהירות אחורנית, חוזר על עקבותיו. הלילות היו שייכים למורעלים. ייתכן, כמובן, שהצעקות הגרוניות נשמעו מאחד הבתים. התיאוריה שלדבריה למזג האוויר ישנה השפעה על התנהגות האדם קיבלה הוכחות נוספות כל שנה. ככל שמזג האוויר הלך והחמיר והערפיח הלך והתעבה, אלימות , במיוחד אלימות במשפחה, הפכה ליותר ויותר נפוצה. הצעקות נשמעו שוב ומקהלת צעקות נוספת ענתה להם מצידה המנוגד של הסמטה. "לא!" לחש הזקן ביאוש. לא עכשיו! הוא כבר היה כה קרוב לביתו. עיניו חיפשו אחרי מקום מחבוא אפשרי. היו כמה דלתות כניסה מולו אבל הוא ידע שאף אחד לא יפתח. אנשים לא יסתכנו להכניס זר לביתם, במיוחד בלילה, במיוחד כאשר להק של מורעלים חג בקרבת מקום. "הההיייי……אתהההה…..", נשמע נהימה חצי חייתית מאחוריו. הזקן הסתובב בפחד, נצמד עם גבו אל הקיר, מבין מאוחר מדי שבכך הוא חתך לעצמו את נתיב הבריחה. המורעל עמד מתנדנד מטרים ספורים ממנו והאיש תהה איך הוא הצליח להתגנב בשקט שכזה. ברכיו של היצור היו כפופות מעט. חלק גופו העליון רכון קדימה . ידיו וראשו נעים בתנועות חדות, כמעט ציפוריות. "אתההה" נהם שוב היצור. המורעלים היו שאריות החברה. אלו שרמת חייהם לא אפשרה להם להצטייד בצינורות החמצן ובמערכות טיהור האוויר. הם היו אלו שנשארו ללא כל הגנה מול הרעילות שעלתה משנה לשנה, מול האדים החומציים, מול משקעי הכימיקלים והמתכות הכבדות, שנחו כמו אבק אפור בכל מקום. הזקן הסתכל על העיניים המוגלתיות של הייצור , על כוויות החומצה על פניו וגופו. שרידי השיער עוד נראו פה ושם על קרקפת ראשו אבל רובו כבר נשר והזקן ידע שהעור יהיה הבא בתור. "אתה-ה-ה…" כמובן חשב הזקן באדישות מסוימת. הגזים המזיקים בטח שרפו כבר ממזמן את מיתרי קולו של היצור, יחד עם רוב מוחו. המשטרה לא ניסתה לעשות דבר כנגד המורעלים שהלכו ורבו משנה לשנה. לעזור להם היא לא הייתה מסוגלת ואילו לצוד אותם כחיות… הם היו אנושיים פעם. "בש-ש-ש-ר", נשמע נהמה, וכמה מורעלים נוספים קרטעו מתוך אפלת הלילה, מתקבצים סביב הזקן. "לא!" הזדעק הזקן וזינק קדימה, מנסה לפלס לעצמו את דרכו אל החופש. אבל לא היה לו כל סיכוי. המורעלים אולי לא היו חזקים, ההרעלות הרבות עשו את שלהם, מקצרים את חייהם ושואבים את כוחם, אבל מספרם היה רב ומאחורי שלושת המורעלים הראשונים שהוא הצליח להדוף היו עוד עשרות עיניים רעבות. עוד עשרות ידיים נשלחו כטפרים קדימה, בתקווה להשיג משהו מהמזון החמקמק, בתקווה לאכול, לשרוד, לחיות עוד יום ולא משנה במה זה יעלה. איש מהאנשים שמול חלונותיהם נשמעו צרחות האימה של הזקן לא ניגשו לדלת ואיש לא יצא לעזור. איש גם לא התקשר למשטרה. לא היה טעם, ובלאו הכי הצעקות שככו מעצמם לאחר כמה דקות. אחד המורעלים, מהזקנים יותר, כל עורו מכוסה נקודות צהובות-שחורות, היה חלש מכדי להילחם על הבשר. הוא דשדש הלוך וחזור סביב הטורפים האחרים אבל לא הצליח למצוא בעצמו את הכוח והאומץ להידחק פנימה. לפתע, מבטו נפל על חבילה קטנה ששכבה בצמוד לקיר, במקום שבו הונחה בעדינות על ידי הזקן לפני שהתפרץ קדימה. אש של רעב ניצתה בעיניו של היצור והוא קרטע בצעדים מתגנבים לעבר שללו, מנסה לא למשוך את תשומת לבו של שאר הלהק. הוא התמקם עם גבו אליהם, יורד על ברכיו ותופס את החבילה. ידיו הצמידו אותה בחמדנות לחזהו, מנענעים אותה מצד לצד כמו תינוק קטן. "אוכ-כ-ל" לחשש ותלש את הבד שעטף את הקופסה, קורע עם ציפורניו הלעוסות את הקרטון של האריזה הפנימית. ברעבתנות הוא קירב את תוכן החבילה אל פניו וקפא במקומו. בפנים, בתוך כדור זכוכית צלול, על מצע של אדמה רכה היה שטיל של עץ זית. הבעה כמעט אנושית הופיע בעיניו של היצור כאשר הוא קירב את האוצר הנדיר הזה אל עיניו. גרונו השמיע יבבה ומזוויות עיניו טפטפה מוגלה המהולה בדמעות. עץ, אחרי שנים שכל ירוק נעלם מהערים, עץ. כמה מהמורעלים החוגגים מעל ארוחתם הסבו את ראשם לעבר היבבות שנשמעו מכיוון הקיר. אחד מהם ראה את המורעל הזקן ושיניו נחשפו ברעבתנות נצחית. "חל-ש-ש" נהם, מצביע עליו באצבעותיו המרוחות בדם . "בש-ש-ר" היבבות של היצור, בעוד אחיו קרעו אותו לגזרים השיגו את אותה התגובה כמו צעקות המוות של הזקן,אבל בלי להבין למה אנשים נצמדו אחד לשני בהגנת ביתם וניגבו בהפתעה לחות זרה מעיניהם, כאשר נשמע צליל דק של זכוכית מתנפצת וצליל שבירה של ענפים דקים הנמחצים מתחת לרגלים יחפות.
? אנשים, תגובות