סיפור לתחרות: שלוש נקודות
אלן ריקמן ישב מול הדף, כשעל ידו כוס קפה פושר ועט נובע. אלן ריקמן רצה לכתוב סיפור מדע בדיוני, משהו גדול מהחיים. אלן ריקמן רצה לכתוב יצירת מופת. הוא הביט בדף במשך שעות ארוכות, עד שהחל להרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא חשב לעצמו על כל אותם אמנים מיוסרים, סופרים, ציירים, תסריטאים, שלמולם ניצב אותו דף, אותה העט ואותו מקום. קפקא, ואן גוך, לאונרדו. חדר פשוט, לא מרוהט מידי, ללא תמונות מיותרות, רק בקבוק האלכוהול הקטן המצוי בכיסם ממנו הם שואבים לגימה מעת לעת, חייהם המיוסרים וחסרי התהילה והזוהר האופפת את דמותם של שחקנים נערצים, והמוח הקודח שלהם אשר חיכה לדבר אחד ולדבר אחד בלבד - למוזה, אותה השראה שתפיח בידם את הקסם, את הרף הגבוהה המדוקדק והמדוייק ביותר של האומנות, שיכול לגדל את פרי ההצלחה החמוץ-מתוק. אלן ריקמן הביט בשעון הקיר שמעל לראשו, הרי ידוע שלאמנים אמיתיים אין שעון. המחוגים רצו על גבי הספרות הרומיות במשך ימים ולילות כשאלן ריקמן בהה בדף הלבן, הנקי, משווע לשימוש, הסיבים המזעריים שיצרו את השכבה הרכה, השורות הבלתי נגמרות. עיניו של אלן ריקמן נעצמות. "אסור לי.. אסור לי להירדם" אמר לעצמו, מתוך הפחד שבמחשבה שהמוזה עוד רגע עלולה לבוא. לפתע, הוא נתקף חרדה. עתיד הפך להווה, הווה הפך לעבר, תחושת הזמן של אלן ריקמן אבדה, עד כי אינו ידע את היום, את השעה, את המקום. הזמן התערבל לתוך עצמו והפך ליחידה חסרת משמעות עבור סבלו הפנימי שיצר את נפשו המיוסרת של אלן ריקמן. הוא ידע שיצירות מופת אינן נכתבות כך סתם. משום מקום. יש מאין. ואולי לא. מה אם יניח את ידו על הדף וייתן למילים לזרום מתוכו. "ואם המשפטים לא יתחברו ליחידה של ספרות מופלאה. מה זה אומר על הספר? מה זה אומר עלי?" התחבט. אלן ריקמן היה חייב לשאוף אוויר. הוא יצא החוצה, כשהוא צולע. הרי אמן אמיתי חייב לסבול ממום כלשהו. אלן ריקמן פתח את הדלת, ולא ראה דבר. כלום. לא אנשים, לא צומח, לא דומם, לא צבעים, אף לא שחור ולא לבן. ריק של אינסוף. "כיצד זה יתכן?" תהה. "אם אני נמצא באינסוף האם זה אומר שאני בן אלמוות? או שאולי אני לא קיים בכלל? ואולי אני פרי דמיונו של סופר מטורף. זהו, אני פרי דמיונו של סופר מטורף". אלן ריקמן חש כלוא. הוא חש כיצד כל תנועותיו נרקמות לאיטן, הוא חש כיצד המציאות מתעצבת על פי קורותיו, למרות שלפני רגע גם הוא עצמו לא היה קיים בכלל. אין לו היסטוריה. איש ללא עבר, עם עתיד לא בטוח. הוא חי בין הגבולות. איש בלי אלוהים, בלי אמונה, בלי שייכות. פרט אחד ויחיד, תלוי לו אי שם. חסר זהות, כמו תינוק שזה עתה נולד לאוויר העולם - חשוף, פגיע, במרחב לא מובן, רק הפעם בלי חום, בלי אהבה. אך הוא עדיין אף אחד. אלן ריקמן מנסה לשנות את השיטה. להילחם בה. הוא רוצה להיות אנושי. לצאת מבין המילים, מבין הנסתר, להפוך גולמי, מוחשי. אלן ריקמן רוצה להרגיש. הוא אינו חש דבר. "האם אני יכול לנצח את הלא ידוע. האם אני יכול לעבור להיות אני. ואם כן, מי אני, מה אני?". אלן ריקמן חזר לביתו, סגר את הדלת והשתהה דקות ארוכות, מסתכל בבואתו שבמראה אך אינו רואה דבר. כמו תמונה שאינה שווה ולו מילה אחת. הוא חשב לעצמו כיצד יוכל לנצח את השיטה. הוא ניסה להפריד את עצמו מהבריאה. הוא לא רצה להיות דמות שחייה מתחילים ומסתיימים במקומות מוגדרים. הוא רצה להתקיים מעבר. לקבל משמעות. להיות מאושר. לחיות את השלוש נקודות של ההמשך. לשלוט בחייו. אלן ריקמן רצה לשלוט בחייו. הוא שנא את הרעיון שיש מי שקובע את גורלו. ואולי אלן ריקמן לא דמיוני כלל. אולי הוא אתה. אולי הוא אני. "אבל כיצד אדע?" חשב לעצמו. "בוא נתחיל ממה שאני כבר יודע" אמר לעצמו. "אני, אלן ריקמן, רוצה לכתוב סיפור. לידי כוס קפה פושר ועט נובע. אני רוצה לכתוב יצירת מופת. אני רוצה לכתוב מדע בדיוני". אך אלן ריקמן לא הצליח לכתוב סיפור מדע בדיוני. המילים נבלעו מפיו, וכל שבקע מגרונו היו אנקות חסרות משמעות. הוא הרגיש כיצד הוא נגמר. כיצד הוא דועך בין השורות. כיצד הוא לא ממשיך לחיות לאחר השלוש נקודות. ואולי כן. אולי הוא חי, כל פעם מחדש, כל פעם מהתחלה, כשהוא מנסה לכתוב יצירת מופת. כי יצירת מופת, אי אפשר להמציא. אולי היא נכתבת מעצמה, מתוך האמת הפנימית שלה, מתוך הקיום, מתוך המציאות...
אלן ריקמן ישב מול הדף, כשעל ידו כוס קפה פושר ועט נובע. אלן ריקמן רצה לכתוב סיפור מדע בדיוני, משהו גדול מהחיים. אלן ריקמן רצה לכתוב יצירת מופת. הוא הביט בדף במשך שעות ארוכות, עד שהחל להרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא חשב לעצמו על כל אותם אמנים מיוסרים, סופרים, ציירים, תסריטאים, שלמולם ניצב אותו דף, אותה העט ואותו מקום. קפקא, ואן גוך, לאונרדו. חדר פשוט, לא מרוהט מידי, ללא תמונות מיותרות, רק בקבוק האלכוהול הקטן המצוי בכיסם ממנו הם שואבים לגימה מעת לעת, חייהם המיוסרים וחסרי התהילה והזוהר האופפת את דמותם של שחקנים נערצים, והמוח הקודח שלהם אשר חיכה לדבר אחד ולדבר אחד בלבד - למוזה, אותה השראה שתפיח בידם את הקסם, את הרף הגבוהה המדוקדק והמדוייק ביותר של האומנות, שיכול לגדל את פרי ההצלחה החמוץ-מתוק. אלן ריקמן הביט בשעון הקיר שמעל לראשו, הרי ידוע שלאמנים אמיתיים אין שעון. המחוגים רצו על גבי הספרות הרומיות במשך ימים ולילות כשאלן ריקמן בהה בדף הלבן, הנקי, משווע לשימוש, הסיבים המזעריים שיצרו את השכבה הרכה, השורות הבלתי נגמרות. עיניו של אלן ריקמן נעצמות. "אסור לי.. אסור לי להירדם" אמר לעצמו, מתוך הפחד שבמחשבה שהמוזה עוד רגע עלולה לבוא. לפתע, הוא נתקף חרדה. עתיד הפך להווה, הווה הפך לעבר, תחושת הזמן של אלן ריקמן אבדה, עד כי אינו ידע את היום, את השעה, את המקום. הזמן התערבל לתוך עצמו והפך ליחידה חסרת משמעות עבור סבלו הפנימי שיצר את נפשו המיוסרת של אלן ריקמן. הוא ידע שיצירות מופת אינן נכתבות כך סתם. משום מקום. יש מאין. ואולי לא. מה אם יניח את ידו על הדף וייתן למילים לזרום מתוכו. "ואם המשפטים לא יתחברו ליחידה של ספרות מופלאה. מה זה אומר על הספר? מה זה אומר עלי?" התחבט. אלן ריקמן היה חייב לשאוף אוויר. הוא יצא החוצה, כשהוא צולע. הרי אמן אמיתי חייב לסבול ממום כלשהו. אלן ריקמן פתח את הדלת, ולא ראה דבר. כלום. לא אנשים, לא צומח, לא דומם, לא צבעים, אף לא שחור ולא לבן. ריק של אינסוף. "כיצד זה יתכן?" תהה. "אם אני נמצא באינסוף האם זה אומר שאני בן אלמוות? או שאולי אני לא קיים בכלל? ואולי אני פרי דמיונו של סופר מטורף. זהו, אני פרי דמיונו של סופר מטורף". אלן ריקמן חש כלוא. הוא חש כיצד כל תנועותיו נרקמות לאיטן, הוא חש כיצד המציאות מתעצבת על פי קורותיו, למרות שלפני רגע גם הוא עצמו לא היה קיים בכלל. אין לו היסטוריה. איש ללא עבר, עם עתיד לא בטוח. הוא חי בין הגבולות. איש בלי אלוהים, בלי אמונה, בלי שייכות. פרט אחד ויחיד, תלוי לו אי שם. חסר זהות, כמו תינוק שזה עתה נולד לאוויר העולם - חשוף, פגיע, במרחב לא מובן, רק הפעם בלי חום, בלי אהבה. אך הוא עדיין אף אחד. אלן ריקמן מנסה לשנות את השיטה. להילחם בה. הוא רוצה להיות אנושי. לצאת מבין המילים, מבין הנסתר, להפוך גולמי, מוחשי. אלן ריקמן רוצה להרגיש. הוא אינו חש דבר. "האם אני יכול לנצח את הלא ידוע. האם אני יכול לעבור להיות אני. ואם כן, מי אני, מה אני?". אלן ריקמן חזר לביתו, סגר את הדלת והשתהה דקות ארוכות, מסתכל בבואתו שבמראה אך אינו רואה דבר. כמו תמונה שאינה שווה ולו מילה אחת. הוא חשב לעצמו כיצד יוכל לנצח את השיטה. הוא ניסה להפריד את עצמו מהבריאה. הוא לא רצה להיות דמות שחייה מתחילים ומסתיימים במקומות מוגדרים. הוא רצה להתקיים מעבר. לקבל משמעות. להיות מאושר. לחיות את השלוש נקודות של ההמשך. לשלוט בחייו. אלן ריקמן רצה לשלוט בחייו. הוא שנא את הרעיון שיש מי שקובע את גורלו. ואולי אלן ריקמן לא דמיוני כלל. אולי הוא אתה. אולי הוא אני. "אבל כיצד אדע?" חשב לעצמו. "בוא נתחיל ממה שאני כבר יודע" אמר לעצמו. "אני, אלן ריקמן, רוצה לכתוב סיפור. לידי כוס קפה פושר ועט נובע. אני רוצה לכתוב יצירת מופת. אני רוצה לכתוב מדע בדיוני". אך אלן ריקמן לא הצליח לכתוב סיפור מדע בדיוני. המילים נבלעו מפיו, וכל שבקע מגרונו היו אנקות חסרות משמעות. הוא הרגיש כיצד הוא נגמר. כיצד הוא דועך בין השורות. כיצד הוא לא ממשיך לחיות לאחר השלוש נקודות. ואולי כן. אולי הוא חי, כל פעם מחדש, כל פעם מהתחלה, כשהוא מנסה לכתוב יצירת מופת. כי יצירת מופת, אי אפשר להמציא. אולי היא נכתבת מעצמה, מתוך האמת הפנימית שלה, מתוך הקיום, מתוך המציאות...
