סיפור לתחרות../images/Emo70.gif
תשע נשמות
אני אוהבת חתולים. יש בהם איכות מסוימת שחשתי בה כבר בילדותי. אולי אפילו קודם. בתור ילדה לא הקדשתי לזה תשומת לב, אבל אני חושבת שבאופן כלשהו תמיד הייתי קרובה אליהם. בכל פעם שחתול חולף היה נועץ בי מבט הייתי מבחינה בו מיד. העיניים החודרות שלהם היפנטו אותי. הייתי נעצרת ונועצת בהם מבטים בחזרה. כל-כך התפעלתי מהעוצמה ומהנחישות שבמבט החתולי. כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי בעצם בגללם הגעתי לאן שהגעתי.
את הפעם הראשונה אתה לא שוכח לעולם. את המתח באוויר, את הפחד. אתה מגשש בעדינות, כמעט מלטף, ואז יוצר מגע - מקווה שאתה מספיק חזק. נזכר במי שלא הצליח ואיבד הכל. ואז נוצר קשר, ואתה יודע שזה כבר בלתי נמנע. כבר התחייבת. זה חזק ממך. אתה מושך, נואש - כמעט יותר מדי בכוח. זה הרגע שבו אתה שוכח מהכל ומה שנשאר הוא רק אתה והעיניים שמולך. אתה והן. ואז תזוזה. ניצחת! העוצמה הזו שמציפה אותך בבת-אחת כשאתה מתמלא בחיים חדשים. הפחד נגוז. ניצחת. זה באמת פועל. ורק דבר אחד מעיב על השמחה הזו. האימה. אימת המוות. הפחד מפני מה שהוא גרוע ממוות. אתה רואה כיצד הוא משתקף בעיניו של הקורבן כשההבנה נוגהת עליו פתאום. המבט הזה לעולם לא יניח לך. לנצח יוסיף לרדוף את שנתך בלילות. אני תמיד אזכור את זה.
את שמיל מצאתי כשהיה רק גור קטן. רועד מקור, מורעב, אבל מלא חיים. זה מיד תפס לי את העין. אימצתי אותו ונתתי לו בית חם. הוא היה חתול קטן וחמוד, וסיפק את כל הצורך שלי בחברה. הוא אהב להתכרבל בחיקי ולהמהם, להתחכך ברגלי ולכסות את השטיח הדהוי בשיירי שערותיו הבהירות. מהר מאוד הפך את עצמו לחלק בלתי נפרד מנוף חדר העבודה שלי. אהבתי לצפות בו - אורב בדממה, אוזניו זקופות, עיניו הירוקות-מלוכסנות מתבייתות על הטרף: חוט צמר עזוב, עכביש על הקיר או חרק אחר שנקלע לאיזור. זה תמיד גרם לי להרהר במשמעותה של הסבלנות וביכולת שלנו להקדיש את כל כולנו למטרה, שלעיתים מתברר כי הייתה חסרת כל ערך עבורנו. אהבתי את שמיל לא בגלל שהיה יפה במיוחד - בפרוותו החומה-דהויה ובזנבו המרוט. הוא אפילו לא היה נקי במיוחד - ואצל חתולים זה באמת נדיר. אהבתי אותו מהסיבה הפשוטה, שמהפעם הראשונה שהבטתי אל תוך עיניו, מצאתי שם את עצמי.
שמיל עקב אחרי במבטו מעל שולחן הכתיבה כאילו יודע מה עומד לקרות עכשיו. יכולתי לראות בבירור את תשע הנשמות שלו - מאירות מתוכו כמו הילה. אין הרבה חתולים שבוהקים ככה - רובם מאבדים נשמה או שתיים כבר בשלב מוקדם מאוד בחייהם, חלקם כבר בהמלטה. התקרבתי אל הכלוב. שנאתי את קופסאות המתכת הללו - היה להן ריח של חיות מלוכלכות ומזון משומר, אבל הייתי זקוקה להן מפעם לפעם. הזמנתי אותן מלוכד הכלבים של העירייה, שתמיד שמח להיפטר מהן. מעבר לסורגים היה שרוע כלב שחור גדול - בדרך כלל אפשר להפיק יותר מהגדולים כל עוד הם לא זקנים מדי. בחנתי אותו בעיני. הכלב עשה רושם של בריא וחזק, והוא נראה לי די צעיר. כן, בחרתי היטב. רכנתי לעברו, תרה אחר עיניו. מייבב, כמעט בחוסר ברירה, הוא נשא לעברי מבט מתחנן. סילקתי מליבי את כל האשמה וההיסוסים - למדתי מקרוב שהיסוס מוביל למוות במקצוע הזה - ומשכתי. הוא לא נאבק כמעט. אולי הבין שזה לא יעזור לו. הייתי כבר מנוסה מדי בגניבת נשמות מכדי להפסיד עכשיו. הרגשתי את גל האנרגיה הזה, כמו ברק, חולף בעמוד השדרה שלי כשעיניו של הכלב כבו. אז הרשיתי לעצמי להישען לאחור על השטיח העמוק, לעצום את עיני ולהתענג על התחושה של חיים חדשים בתוכי. שמיל, כמו תמיד, קפץ אלי מהשולחן, בוחן באדישות את גוויית הכלב ושב אלי - מתכרבל בנוחות לצידי. זה אמור להספיק לי לפחות לחמש שנים.
גיליתי את כל העניין ממש במקרה. "מזל של מתחילים" - קוראים לזה. הייתי אז בסך הכל בחורה צעירה, בת מפונקת לאב עשיר שחושבת שכל העולם שייך רק לה. אולי זה מה שהציל אותי. ישבתי על ספסל בגינה שלנו - היא הייתה גדולה למדי והשתרעה על שטח של כמה דונמים. נדמה לי שהייתי שקועה באיזשהו ספר, אבל אני כבר לא ממש זוכרת. הוא התיישב לידי על הספסל. את הפנים שלו אני בקושי זוכרת - הוא נראה די צעיר, אבל עכשיו אני יודעת שזה לא אומר הרבה. אני כבר כמעט בת שלוש-מאות, ונראית כמו בפעם הראשונה שזה קרה. לפי הבגדים שלו נראה היה שהוא אחד הפועלים הפשוטים במשק שלנו, והחוצפה שבמעשה - משרת פשוט שמעז להתקרב אלי - זעזעה אותי. מילים חריפות מאוד עלו במוחי כשהבטתי ביהירות לתוך עיניו. אני חושבת שהטעות הבסיסית שלו הייתה העובדה שהוא התחיל להתעסק עם אנשים. אני לעולם לא אעשה את זה - בני אדם פשוט קרובים אלי מדי. הרי אם אני למדתי את זה אין סיבה שאנשים אחרים לא יוכלו. אני זוכרת את העיניים שלו. ירוקות-אפורות עם הבזקים של חום. כשהוא גישש, אני זוכרת איך ניסיתי להבין מה התחושה המשונה הזו שאופפת אותי - כאילו מישהו נושב בעורפי, אבל מבפנים. ההרגשה הייתה כמעט מדגדגת. אבל כשהוא התחיל למשוך זה הפסיק להיות נעים. הרגשתי כאילו מישהו מנסה לתלוש לי את הלב ביד קרה, שואב את כל הדם מתוך גופי ומותיר אותי ריקה וחסרת-אונים. בקור, כמעט באופן אוטומטי, משכתי בחזרה. לא הייתי מודעת לזה - זה פשוט היה הדבר הטבעי ביותר בשבילי באותו הרגע. אני זוכרת את המבט המבולבל שלו ברגע שגיליתי שאני שווה לו בכוחי. הייתי כל-כך בטוחה בעצמי. ההיסוס - זה מה שגרם לו להרפות, ולרגע אחד הייתי חזקה ממנו. רגע אחד מיותר. זו הייתה הפעם היחידה שבן-אנוש היה הקורבן שלי.
פקחתי את עיני. כל חושי נעשים חדים יותר כשאני רוכשת נשמה חדשה. יכולתי לחוש כל סיב של השטיח במקומות בהם נגע בעורי החשוף. ניחוחם של מאכלים מבתי השכנים הגיע לאפי, מעורב בצחנת אשפה מן החצר, ריחה הכמעט בלתי מוחש עדיין של גוויית הכלב, וצחנת הכלוב. קווי אור דקיקים עמדו באוויר וכל צבע נראה לי עמוק יותר וחי יותר. שמיל המהם לצידי ולקק את שפמו, עוקב בעיניו אחר גרגר אבק באוויר. חייכתי אליו והתרוממתי על מרפק אחד בכדי להביט בו, והוא נשא אלי את עיניו הירוקות בציפייה. מדהים איך אתה נעשה עיוור לדברים הכי פשוטים ומוכרים לך. לקח לי זמן לקלוט שהוא מושך - כבר שכחתי את משמעות התחושה הזו של קור מקפיא בתוכך. נדהמתי. נאבקתי בחזרה, אבל לשמיל זה לא הפריע. הוא צפה בי די פעמים בכדי להבין שהוא עומד לנצח. ידעתי את זה כמעט מיד - גם אם הייתי מנצחת בקרב הזה היו לו עוד די נשמות בכדי להמשיך ולהיאבק גם כשבי לא יהיה עוד כוח. וזה היה ההבדל הגדול באמת בינינו לבין החתולים. לרגע אחד בודד, היססתי.
עכשיו אני יודעת שהספר טעה. כשלוקחים לך את הנשמה, אתה לא באמת סובל. הפכתי להיות חלק ממנו, משמיל. אני חווה איתו דברים, ולומדת לראות דרך עיניו הירוקות החכמות. לא טעיתי. באמת ראיתי בשמיל את עצמי כבר מההתחלה - כאילו ידעתי מראש מה עומד לקרות לי. אני לא חושבת שהוא עשה מה שעשה מתוך רוע, הוא פשוט לא רצה שאתרחק ממנו לעולם. הוא אהב אותי בדרכו החתולית, וזה כל מה שחשוב לי. אני תמיד אוהב אותו - שמיל שלי, החתול בעל עשר הנשמות.
הסיפור נכתב בהשראת "סיפור-תמונה" האחרון. מקווה שנהנתם- תגובות והערות מכל סוג יתקבלו בברכה!
תשע נשמות
