Comfortably Morbid
New member
סיפור לתחרות...
פתחתי את העיניים. קרני אור בצבע אדמדם שטפו לי את החדר מבעד לוילון, שיפשפתי את העיניים והתמתחתי. עוד יום. התיישבתי בעצלתניות על המיטה, הכנסתי את הרגליים לכפכפים וקמתי, חציתי את החדר, הושטתי את היד לידית הדלת וגיליתי שהיא נעולה. ניסיתי עוד פעם. אותו דבר. דפקתי על הדלת בנסיון להעיר את השותף שלי.. אף אחד לא ענה. ניגשתי לפלאפון וחייגתי את המספר שלו, "קו טלפון זה מנותק זמנית". מוזר. דפקתי על הדלת עם אגרופים חשופים, אף אחד לא ענה לי. הלכתי אחורה, רצתי אל הדלת וניסיתי להדוף אותה עם הכתף – לא רעיון טוב. דלת מפלדה. נפלתי על הרצפה. כל הצד שלי התעוות בכאבים. ניסיתי להבין מה קרה, חשבתי שאולי אני חולם, הורדתי לעצמי שתי סטירות אבל זה לא הועיל בכלום, רק הכאיב לי והשאיר לי שתי סימנים על הלחיים. קמתי עוד פעם וניגשתי לחלון, אנשים הלכו ברחוב, צעקתי אליהם אבל אף אחד לא שמע. לא משתלם לגור בקומה שמינית. הושטתי יד לפלאפון וחייגתי לאח שלי, "קו טלפון זה מנותק זמנית" חייגתי למשטרה, אותה תשובה גם שם. הסתכלתי על השעון 06:58, הדלקתי את הרדיו, עוד שתי דקות חדשות, אולי משם אני אדע מה קורה. "תחנת רדיו זו מנותקת זמנית" הרדיו השתתק. התיישבתי על המיטה וחשבתי מה לעשות, לא עלה לי כלום. לקחתי את הגיטרה והדלקתי את המגבר, ננגן קצת בינתיים עד שנמצא משהו. אצבעותי רפרפו על המיתרים, הוציאו מהם צלילים שבחיים לא שמעתי, שמתי עלי את הרצועת כתף וקמתי, ניגנתי בעמידה משהו פשוט של גיטריסט לא ידוע, 4 צלילים שחוזרים על עצמם במונוטוניות משתנה, ממשיך וממשיך... כל צליל נשמע לי שונה מקודמו במידה מסוימת. כיוונתי את הגיטרה וניגנתי מנגינה אחרת. ניגנתי אותה יותר מהר, ועוד פעם יותר מהר ויותר מהר ויותר מהר...הפסקתי. הורדתי את הגיטרה והנחתי אותה על המיטה, המיתרים שלה היו רטובים קצת, הסתכלתי על הידיים שלי וראיתי שהן מזיעות. הסתכלתי על השעון, עברה שעה ושום דבר לא קרה, ניסיתי את הרדיו, אותו דבר, בפלאפון נשאר לי קו אחד בבטריה, ניסיתי עוד פעם את אח שלי, אותו דבר. הפלאפון נכבה. הלכתי למגירת התחתונה בשידה, הוצאתי משם כדור ובלעתי, נשכבתי על המיטה עם הגב, הרגליים נוגעות-לא נוגעות ברצפה וחיכיתי שהסם יתחיל להשפיע. עצמתי את העיניים, אחרי 20 דקות צורות התחילו להיטוות מולי, היעפתי אותם בהינד יד, קמתי והסתכלתי על עצמי במראה, זקן, מזוקן, עם בדקים קרועים, בדיוק ההפך ממי שאני באמת. הושטתי אצבע למראה ונגעתי בה, התחילו לעבור בה גלים ואני משכתי את היד שלי ממנה, צעדתי צעד ונכנסתי למראה. בצד השני שלה היה שדה תירס גדול ככל שעיני יכלו לראות, הרמתי את הראש למעלה, השמש היתה כחולה והשמיים היו צהובים. חייכתי, הורדתי את העיניים בחזרה לארץ והתחלתי ללכת, כעבור שתי דקות שדה התירס הסתיים והגעתי לשפת נחל, בצידו השני היה סוס לבן יפיפה, דילגתי מעבר לנחל ועליתי על הסוס. הוא התחיל לדהור "לאיפה אתה לוקח אותי"? שאלתי אותו "למקום שהדמיון לא יכול להכיל" הוא לקח אותי למרגלות גבעה, ירדתי ממנו בקלילות והתחלתי ללכת. הקרקע התחילה לרעוד קצת מתחת לרגליים שלי ואני נבהלתי והתכופפתי, נצמד לקרקע. מולי התרוממה תולעת ענקית, היא סובבה אלי את הלוע שלה ואמרה "נו, למה אתה מחכה? תעלה!" החזקתי במושכות ועליתי, היא הסתובבה מסביב לגבעה ולקחה אותה לפסגה, ירדתי ממנה ומלמלתי תודה והיא התפוגגה לתוך הקרקע. על פסגת הגבעה היה באר, התקרבתי אליה והסתכלתי לתוכה, היא היתה עמוקה, מאוד. זרקתי לתוכה אבן. לא שמעתי אותה נוחתת. הסתכלתי ימינה ושמאלה, לא היה כלום מלבד הגבעה והבאר, לא היתה לי שום ברירה אחרת אז קפצתי. אחרי כמה שניות של נפילה הדרך למטה נהייתה לבנה, נחתתי בחדר שלי על כיסא. הכלא הראשוני שלי. ניגשתי לדלת ולחצתי על הידית. היא נפתחה. סיירתי בבית. הוא היה שומם. התיישבתי על הספה מול הטלויזיה וראיתי את עצמי בדיוק באותה תנוחה כמו שלי, יושב באמצע מדבר ורואה טלויזיה, הרמתי יד והיד של דמותי בטלויזיה גם התרוממה. העברתי תחנה, הדמות, הספה והטלויזיה לא השתנו אלא רק הרקע. ממדבר לטונדרה, משם ליער ומשם לפסגת בניין. כיביתי את הטלויזיה ולקחתי גיטרה שהיתה מונחת ליד הטלויזיה, עצמתי את העיניים והתחלתי לנגן, פשוט לנגן בלי שום מקצב ובלי שום מנגינה מסוימת, יותר מהר ויותר מהר, הרגשתי את הגיטרה מתחממת ופתחתי את העיניים, הגיטרה והיד שלי היו מחוברות למין ישות אחת. על הגוף של הגיטרה הופיעו שפתיים ואמרו "קח אותי לחדר... לחדר" קמתי במהירות ונכנסתי לחדר. השפתיים הנחו אותי "תניח אותי על הרצפה". התכופפתי עם הגיטרה עד שהיא נגעה בריצפה. הרגשתי את הגיטרה מומסת מהידיים שלי ומוטמעת ברצפה, התרוממתי והסתכלתי על הרצפה, גיטרה היתה מוטמעת ברצפה חלקה לגמרי. השפתיים אמרו לי תודה והתפוגגו לתוך הרצפה. הסתכלתי מסביב לראות מה עוד מצופה לי, לא היה כלום. הסתכלתי על עצמי במראה – צעיר, מסופר בקפידה ומגולח. בדיוק מי שאני במציאות. עצמתי את העיניים ופתחתי אותם עוד פעם. החדר היה כמו בבוקר, לא היתה גיטרה על הרצפה, החלון היה פתוח, הסתכלתי ממנו, השמיים והשמש היו בצבעם הרגיל. ההשפעה של הכדור עברה, ניגשתי לדלת, הושטתי את היד לידית. היא היתה נעולה.
פתחתי את העיניים. קרני אור בצבע אדמדם שטפו לי את החדר מבעד לוילון, שיפשפתי את העיניים והתמתחתי. עוד יום. התיישבתי בעצלתניות על המיטה, הכנסתי את הרגליים לכפכפים וקמתי, חציתי את החדר, הושטתי את היד לידית הדלת וגיליתי שהיא נעולה. ניסיתי עוד פעם. אותו דבר. דפקתי על הדלת בנסיון להעיר את השותף שלי.. אף אחד לא ענה. ניגשתי לפלאפון וחייגתי את המספר שלו, "קו טלפון זה מנותק זמנית". מוזר. דפקתי על הדלת עם אגרופים חשופים, אף אחד לא ענה לי. הלכתי אחורה, רצתי אל הדלת וניסיתי להדוף אותה עם הכתף – לא רעיון טוב. דלת מפלדה. נפלתי על הרצפה. כל הצד שלי התעוות בכאבים. ניסיתי להבין מה קרה, חשבתי שאולי אני חולם, הורדתי לעצמי שתי סטירות אבל זה לא הועיל בכלום, רק הכאיב לי והשאיר לי שתי סימנים על הלחיים. קמתי עוד פעם וניגשתי לחלון, אנשים הלכו ברחוב, צעקתי אליהם אבל אף אחד לא שמע. לא משתלם לגור בקומה שמינית. הושטתי יד לפלאפון וחייגתי לאח שלי, "קו טלפון זה מנותק זמנית" חייגתי למשטרה, אותה תשובה גם שם. הסתכלתי על השעון 06:58, הדלקתי את הרדיו, עוד שתי דקות חדשות, אולי משם אני אדע מה קורה. "תחנת רדיו זו מנותקת זמנית" הרדיו השתתק. התיישבתי על המיטה וחשבתי מה לעשות, לא עלה לי כלום. לקחתי את הגיטרה והדלקתי את המגבר, ננגן קצת בינתיים עד שנמצא משהו. אצבעותי רפרפו על המיתרים, הוציאו מהם צלילים שבחיים לא שמעתי, שמתי עלי את הרצועת כתף וקמתי, ניגנתי בעמידה משהו פשוט של גיטריסט לא ידוע, 4 צלילים שחוזרים על עצמם במונוטוניות משתנה, ממשיך וממשיך... כל צליל נשמע לי שונה מקודמו במידה מסוימת. כיוונתי את הגיטרה וניגנתי מנגינה אחרת. ניגנתי אותה יותר מהר, ועוד פעם יותר מהר ויותר מהר ויותר מהר...הפסקתי. הורדתי את הגיטרה והנחתי אותה על המיטה, המיתרים שלה היו רטובים קצת, הסתכלתי על הידיים שלי וראיתי שהן מזיעות. הסתכלתי על השעון, עברה שעה ושום דבר לא קרה, ניסיתי את הרדיו, אותו דבר, בפלאפון נשאר לי קו אחד בבטריה, ניסיתי עוד פעם את אח שלי, אותו דבר. הפלאפון נכבה. הלכתי למגירת התחתונה בשידה, הוצאתי משם כדור ובלעתי, נשכבתי על המיטה עם הגב, הרגליים נוגעות-לא נוגעות ברצפה וחיכיתי שהסם יתחיל להשפיע. עצמתי את העיניים, אחרי 20 דקות צורות התחילו להיטוות מולי, היעפתי אותם בהינד יד, קמתי והסתכלתי על עצמי במראה, זקן, מזוקן, עם בדקים קרועים, בדיוק ההפך ממי שאני באמת. הושטתי אצבע למראה ונגעתי בה, התחילו לעבור בה גלים ואני משכתי את היד שלי ממנה, צעדתי צעד ונכנסתי למראה. בצד השני שלה היה שדה תירס גדול ככל שעיני יכלו לראות, הרמתי את הראש למעלה, השמש היתה כחולה והשמיים היו צהובים. חייכתי, הורדתי את העיניים בחזרה לארץ והתחלתי ללכת, כעבור שתי דקות שדה התירס הסתיים והגעתי לשפת נחל, בצידו השני היה סוס לבן יפיפה, דילגתי מעבר לנחל ועליתי על הסוס. הוא התחיל לדהור "לאיפה אתה לוקח אותי"? שאלתי אותו "למקום שהדמיון לא יכול להכיל" הוא לקח אותי למרגלות גבעה, ירדתי ממנו בקלילות והתחלתי ללכת. הקרקע התחילה לרעוד קצת מתחת לרגליים שלי ואני נבהלתי והתכופפתי, נצמד לקרקע. מולי התרוממה תולעת ענקית, היא סובבה אלי את הלוע שלה ואמרה "נו, למה אתה מחכה? תעלה!" החזקתי במושכות ועליתי, היא הסתובבה מסביב לגבעה ולקחה אותה לפסגה, ירדתי ממנה ומלמלתי תודה והיא התפוגגה לתוך הקרקע. על פסגת הגבעה היה באר, התקרבתי אליה והסתכלתי לתוכה, היא היתה עמוקה, מאוד. זרקתי לתוכה אבן. לא שמעתי אותה נוחתת. הסתכלתי ימינה ושמאלה, לא היה כלום מלבד הגבעה והבאר, לא היתה לי שום ברירה אחרת אז קפצתי. אחרי כמה שניות של נפילה הדרך למטה נהייתה לבנה, נחתתי בחדר שלי על כיסא. הכלא הראשוני שלי. ניגשתי לדלת ולחצתי על הידית. היא נפתחה. סיירתי בבית. הוא היה שומם. התיישבתי על הספה מול הטלויזיה וראיתי את עצמי בדיוק באותה תנוחה כמו שלי, יושב באמצע מדבר ורואה טלויזיה, הרמתי יד והיד של דמותי בטלויזיה גם התרוממה. העברתי תחנה, הדמות, הספה והטלויזיה לא השתנו אלא רק הרקע. ממדבר לטונדרה, משם ליער ומשם לפסגת בניין. כיביתי את הטלויזיה ולקחתי גיטרה שהיתה מונחת ליד הטלויזיה, עצמתי את העיניים והתחלתי לנגן, פשוט לנגן בלי שום מקצב ובלי שום מנגינה מסוימת, יותר מהר ויותר מהר, הרגשתי את הגיטרה מתחממת ופתחתי את העיניים, הגיטרה והיד שלי היו מחוברות למין ישות אחת. על הגוף של הגיטרה הופיעו שפתיים ואמרו "קח אותי לחדר... לחדר" קמתי במהירות ונכנסתי לחדר. השפתיים הנחו אותי "תניח אותי על הרצפה". התכופפתי עם הגיטרה עד שהיא נגעה בריצפה. הרגשתי את הגיטרה מומסת מהידיים שלי ומוטמעת ברצפה, התרוממתי והסתכלתי על הרצפה, גיטרה היתה מוטמעת ברצפה חלקה לגמרי. השפתיים אמרו לי תודה והתפוגגו לתוך הרצפה. הסתכלתי מסביב לראות מה עוד מצופה לי, לא היה כלום. הסתכלתי על עצמי במראה – צעיר, מסופר בקפידה ומגולח. בדיוק מי שאני במציאות. עצמתי את העיניים ופתחתי אותם עוד פעם. החדר היה כמו בבוקר, לא היתה גיטרה על הרצפה, החלון היה פתוח, הסתכלתי ממנו, השמיים והשמש היו בצבעם הרגיל. ההשפעה של הכדור עברה, ניגשתי לדלת, הושטתי את היד לידית. היא היתה נעולה.
