הפרי האסור 2003
New member
סיפור לתחרות
רצח מתוק "אני צריך לרצוח אותך. זו משימה שקבלתי, אני שכיר חרב ואדם שאת מכירה שכר אותי בכדי לרצוח אותך אך... אני לא יכול. אני לא מסוגל. עקבתי אחרי כל תנועה שלך, כל תזוזה שלך, למדתי את סדר היום שלך, חייתי דרכך, במשך כמה חודשים היו לי חיים, הייתי מאושר כשהיית מאושרת, הייתי עצוב כשהיית עצובה והייתי מתוח כשהיית מתוחה. למדתי אותך, את עברך, ואת מי שאת עכשיו בכדי לתכנן את הרצח המושלם בזמן המושלם. וכעת... הכול התנפץ לרסיסים, מכיוון ש..." יצאתי מין המשרד מוקדם באותו היום. בקשתי מסיגל שתבטל את שאר הפגישות שלי להיום. משום מה הייתה לי תחושה לא טובה. חזרתי הביתה וישבתי עם עצמי לבד. למחרת תחושתי נעלמה כלא הייתה שם בכלל. הגעתי למשרד ב-14:00. חיפשתי את סיגל אך לא מצאתי אותה בשום מקום. משהו לא הריח טוב... נכנסתי למשרד ולהפתעתי היה שם אדם העוטה פנים מבולבלות. הבעת פניו הייתה של "מה אני עושה כאן לעזאזל?!" שאלתי אותו היכן המזכירה הוא אמר ששחרר אותה. - "מה זאת אומרת "שחררת" אותה?!" מנסה להגיד זאת בקול רגוע. -"ביקשתי ממנה שתלך בכדי שנהיה לבד" ומיד תיקן עצמו "איימתי עליה אך לא פגעתי בה. היא בסדר." ליבי האיץ וידיי הזיעו. "ממממדוע ררררררצצצציתה ללללהההשאר אאאאיתי לללללבבבבבד?" גמגמתי. היה לו חיוך ממזרי על הפנים ועיניו נצצו. הוא חייך חצי חיוך עגום, סובל. מאז שנכנסתי לחדר הוא הספיק להתעשת. למשך כמה שניות שרר שקט מוחלט אשר חלף כנצח. הייתי משותקת. לא עשיתי דבר, לא אמרתי דבר, לא זזתי, בקושי נשמתי. ואז הוא פתח פיו והחל לדבר. "זה מכבר כמה ימים שאני מתחבט ביני לבין עצמי מה לעשות." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "ההחלטה הייתה קשה והינה אני כאן." התחלתי לפתוח פי בשביל להתחיל לדבר אך הוא הקדים אותי ואמר "רק תקשיבי." שוב פתחתי פי בכדי לדבר ושוב הוא הקדים אותי. "אני כאן כי אני צריך לרצוח אותך. זו משימה שקבלתי, אני שכיר חרב ואדם שאת מכירה שכר אותי בכדי לרצוח אותך אך... אני לא יכול. אני לא מסוגל. עקבתי אחרי כל תנועה שלך, כל תזוזה שלך, למדתי את סדר היום שלך, חייתי דרכך, במשך כמה חודשים היו לי חיים, הייתי מאושר כשהיית מאושרת, הייתי עצוב כשהיית עצובה והייתי מתוח כשהיית מתוחה. למדתי אותך, את עברך, ואת מי שאת עכשיו בכדי לתכנן את הרצח המושלם בזמן המושלם. וכעת... הכול התנפץ לרסיסים, מכיוון ש...התאהבתי בך. הייתי מוכת תדהמה כברק המכה עץ ללא כל הזהרה מוקדמת. לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם המידע שכרגע מוחי קלט. הוא צריך לרצוח אותי אך הוא התאהב בי. לקחו לי כמה רגעים לעכל את מה שזה עתה שמעתי. מילותיו האחרונות הדהדו בראשי ולא הרפו. הוא שם לב שאני מזועזעת ואמר "תודה שהקדשת לי מזמנך. אני הולך." קראתי לעברו "חכה רגע! הגעתה עד לכאן בכדי לבשר לי שעליך לרצוח אותי אך אתה מאוהב בי ועכשיו אתה הולך?!" כמעט צעקתי. בקול רגוע ויציב אמר כי לא היה לו אל מי לפנות. הוא המשיך ללכת בזמן ששלח ידו כלפי כיסו הפנימי של מעילו. דבר כסוף צר ארוך ומבריק החל להישלף אט, אט החוצה מכיסו. היה זה אקדח. אקדח אשר היה מכוון לעברי. ידו החלה לסחוט את ההדק ולפתע! חושך. חושך מוחלט. נשיקות חמות ולחות החלו מלטפות צווארי, יד ענוגה גברית עברה על ירכיי. פתחתי עיניי באיטיות והתחוור לי שכל זה היה חלום. חיוך רחב התפשט על פני.
מדובר כאן במעבר(ים) בין חלום למציאות
רצח מתוק "אני צריך לרצוח אותך. זו משימה שקבלתי, אני שכיר חרב ואדם שאת מכירה שכר אותי בכדי לרצוח אותך אך... אני לא יכול. אני לא מסוגל. עקבתי אחרי כל תנועה שלך, כל תזוזה שלך, למדתי את סדר היום שלך, חייתי דרכך, במשך כמה חודשים היו לי חיים, הייתי מאושר כשהיית מאושרת, הייתי עצוב כשהיית עצובה והייתי מתוח כשהיית מתוחה. למדתי אותך, את עברך, ואת מי שאת עכשיו בכדי לתכנן את הרצח המושלם בזמן המושלם. וכעת... הכול התנפץ לרסיסים, מכיוון ש..." יצאתי מין המשרד מוקדם באותו היום. בקשתי מסיגל שתבטל את שאר הפגישות שלי להיום. משום מה הייתה לי תחושה לא טובה. חזרתי הביתה וישבתי עם עצמי לבד. למחרת תחושתי נעלמה כלא הייתה שם בכלל. הגעתי למשרד ב-14:00. חיפשתי את סיגל אך לא מצאתי אותה בשום מקום. משהו לא הריח טוב... נכנסתי למשרד ולהפתעתי היה שם אדם העוטה פנים מבולבלות. הבעת פניו הייתה של "מה אני עושה כאן לעזאזל?!" שאלתי אותו היכן המזכירה הוא אמר ששחרר אותה. - "מה זאת אומרת "שחררת" אותה?!" מנסה להגיד זאת בקול רגוע. -"ביקשתי ממנה שתלך בכדי שנהיה לבד" ומיד תיקן עצמו "איימתי עליה אך לא פגעתי בה. היא בסדר." ליבי האיץ וידיי הזיעו. "ממממדוע ררררררצצצציתה ללללהההשאר אאאאיתי לללללבבבבבד?" גמגמתי. היה לו חיוך ממזרי על הפנים ועיניו נצצו. הוא חייך חצי חיוך עגום, סובל. מאז שנכנסתי לחדר הוא הספיק להתעשת. למשך כמה שניות שרר שקט מוחלט אשר חלף כנצח. הייתי משותקת. לא עשיתי דבר, לא אמרתי דבר, לא זזתי, בקושי נשמתי. ואז הוא פתח פיו והחל לדבר. "זה מכבר כמה ימים שאני מתחבט ביני לבין עצמי מה לעשות." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "ההחלטה הייתה קשה והינה אני כאן." התחלתי לפתוח פי בשביל להתחיל לדבר אך הוא הקדים אותי ואמר "רק תקשיבי." שוב פתחתי פי בכדי לדבר ושוב הוא הקדים אותי. "אני כאן כי אני צריך לרצוח אותך. זו משימה שקבלתי, אני שכיר חרב ואדם שאת מכירה שכר אותי בכדי לרצוח אותך אך... אני לא יכול. אני לא מסוגל. עקבתי אחרי כל תנועה שלך, כל תזוזה שלך, למדתי את סדר היום שלך, חייתי דרכך, במשך כמה חודשים היו לי חיים, הייתי מאושר כשהיית מאושרת, הייתי עצוב כשהיית עצובה והייתי מתוח כשהיית מתוחה. למדתי אותך, את עברך, ואת מי שאת עכשיו בכדי לתכנן את הרצח המושלם בזמן המושלם. וכעת... הכול התנפץ לרסיסים, מכיוון ש...התאהבתי בך. הייתי מוכת תדהמה כברק המכה עץ ללא כל הזהרה מוקדמת. לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם המידע שכרגע מוחי קלט. הוא צריך לרצוח אותי אך הוא התאהב בי. לקחו לי כמה רגעים לעכל את מה שזה עתה שמעתי. מילותיו האחרונות הדהדו בראשי ולא הרפו. הוא שם לב שאני מזועזעת ואמר "תודה שהקדשת לי מזמנך. אני הולך." קראתי לעברו "חכה רגע! הגעתה עד לכאן בכדי לבשר לי שעליך לרצוח אותי אך אתה מאוהב בי ועכשיו אתה הולך?!" כמעט צעקתי. בקול רגוע ויציב אמר כי לא היה לו אל מי לפנות. הוא המשיך ללכת בזמן ששלח ידו כלפי כיסו הפנימי של מעילו. דבר כסוף צר ארוך ומבריק החל להישלף אט, אט החוצה מכיסו. היה זה אקדח. אקדח אשר היה מכוון לעברי. ידו החלה לסחוט את ההדק ולפתע! חושך. חושך מוחלט. נשיקות חמות ולחות החלו מלטפות צווארי, יד ענוגה גברית עברה על ירכיי. פתחתי עיניי באיטיות והתחוור לי שכל זה היה חלום. חיוך רחב התפשט על פני.
