סיפור לתחרות
יום בחיי ... הייתי עסוק מאד בפתרון הבעיה, באיזו משבע היפהפיות שהקיפו אותי לבחור לשנת לילה משותפת איתי, כאשר נשמעה פתאום צריחה רמה באוזני: "בוקרררררררררר טובבבבבבבב!!! בוקררררררר טובבבבבבבבבב!!!!בוקררררררררר......" צריחה זו הייתה של הרובוט המנוול של הילדים, שלא זו בלבד שמקים אותי לפעמים חצי שעה לפני הזמן, (השעון האלקטרוני במוחו התקלקל, ובכוונה לא מסרתי אותו לתיקון מתוך תיקווה שאחרי השעון יתקלקל המוח כולו, ואז אוכל לזרוק את הרובוט – המוגן בחירוף נפש ע"י הילדים – לגרוטאות). ובכן איפה הייתי? הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם....אה, כן, אמרתי,שלא זו בלבד שהרובוט מעיר אותי חצי שעה לפני הזמן, הוא גם הפסיק אותי באמצע אחד החלומות הכי מוצלחים שחלמתי בחמישים השנים האחרונות. יצירת אומנות של ממש....והכל אבד! קמתי באנחה. עצמותיי קירקשו בחיפזון להתייצב במקומותיהם, אך נדמה לי, שעצם אחת או שתיים התמקמו שלא במקומותיהם הנכונים, על פי הכאבים שהתחלתי להרגיש והנקישות של עצמות הנחבטות אחת בשנייה. "מממממ....אתה מוכרח לזוז כל כך, יקירי?" היתה זו אישתי היקרה, שתחייה. לא מספיק שהיא לא קמה להכין לי כוס קפה, היא גם מעיזה להתלונן על כך שאני מפריע לה לישון. (ומי יודע – אולי גם לחלום על שבעה ספורטאים שריריים?) כבשתי את יצרי מלהשיב לה מנה אחת אפיים, כי לאשתי היקרה יש חגורה שחורה בקרטה, וכשהיא מתעצבנת, היא משתמשת בגופי כיריב לאימונים. דשדשתי לאיטי לחדר האמבטיה ושמתי לב שהרובוט המופרע הולך אחרי צעד אחרי צעד. עצרתי והתבוננתי בו. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" חקרתי אותו. "לשירותים?" "לא אדוני...." מלמל הרובוט. "רק חשבתי...." פתאום הוא הסתובב ונמלט ברעם רגליים חלודות. אוף, מתי כבר יתפרק?! ניגשתי לחדר האמבטיה וניסיתי לפתוח. נעול. "היי!" קראתי. "יש שם מישהו?" "רק רגע, אבא" קראה בתי. "אני כבר גומרתתתתתתתתת......" והדלת נפתחה. בתי מתכופפת למחצית גובהה ומנשקת על מצחי בעליצות. "היי! בוקר טוב!" הבטתי עליה למעלה ונאנחתי. הילדים שלי, שיהיו בריאים, גורמים לי לפעמים לרגשי נחיתות. במיוחד הבת הקטנה. רק בת 17 וכבר שני מטר גובה. וזה עוד לא הסוף. לפעמים יש לי סיוטים שתשיג את הבן הבכור שכבר מזמן עבר את ה- 215 ס"מ ובכל פעם שאני צריך לשוחח איתו אני זקוק לסולם או לרמקול נייד. הכל בגלל השמרים של היום. איפה הם היו לפני 50 שנה? נכנסתי לאמבטיה. מיד החלו הממטרות האוטומטיות להתיז עלי מים. צרחתי. המים היו קרים כקרח. הבת שלי שוב גמרה לי את המים. "די! מספיק!" גנחתי, אך הממטרות שלי היו מדגם מיושן, שאינן מגיבות לקול, אלא רק למגע יד, ומתג הבקרה נמצא בדיוק מאחורי מפל המים הקר. גיששתי בעיוורון קופא אחרי המתג עד שסגרתי אותו. התנגבתי לאיטי, משקשק מקור. הבטתי במראה. פניו של ישיש מקומט, מורעב, בלתי מגולח ואדום עיניים הביטו בי. כיסיתי את המראה במגבת. עוד יהיו לי סיוטים בלילה..... חצי שעה מאוחר יותר, בעודי מסיים את לגימת הקפה שלי, שהכין הרובוט (הקפה לא היה טעים במיוחד, כי הרובוט התבלבל קצת בין הסוכר לקמח. אך זה היה יותר טוב מאתמול, שאז השתמש במלח בנדיבות רבה כל כך עד שטעמו נשאר בגרוני עד לרגע זה), הקשבתי לרדיו: "שר הבריאות, מר לוי מנשה, אמר היום כי בקרוב יפעיל יוזמה חדשה לצמצום הילודה בישראל. הוא טוען שאם לא תנקוט הממשלה באמצעים חריפים, תגיע האוכלוסייה במדינת ישראל תוך עשר שנים למאתיים וחמישים מיליון נפש, וזאת בשעה שיש מחסור חמור באוויר לנשימה בעולם.... והיום חוגגת המדינה את "יום סדאם ", לציון 30 שנה למותו של הרשע מבגדד – הצורר חדאם חוסין. אזרחי המדינה מתבקשים לחבוש היום מסיכת אב"כ לציון האירוע. כזכור לרוב אזרחי המדינה הקשישים, היה זה שליט במאה שעברה, שזמם לחסל בטילים כימיים את מדינת ישראל, עד שקמה ממשלת ישראל וחיסלה אותו...." ניסיתי להיזכר. סדאם? סדאם?....מי זה לכל הרוחות? התייאשתי. הזיכרון שלי לא כל כך בכושר. המכונית שלי בחוץ צפרה בקוצר רוח.אני מאחר, ולמחשב של המכונית נגמרה הסבלנות. נאנחתי, לקחתי את תיקי ויצאתי החוצה. המכונית המתינה לי במנוע פועל ברעם קצר רוח. ברגע שיצאתי מהבית, כבר החלה להתרומם בחוסר סבלנות והיה עלי לטפס – בקושי רב –פנימה. עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת ולחגור את חגורת הבטיחות, היא זינקה ממקומה – לרוע מזלי ניחנה במוח סדיסטי מיוחד במינו – ויצאה לדרך תוך כשהיא חותכת באוויר משאית שצפרה ברעם מחריש אוזניים. שוב נאנחתי. אני מקווה שאגיע בשלום לעבודה.
יום בחיי ... הייתי עסוק מאד בפתרון הבעיה, באיזו משבע היפהפיות שהקיפו אותי לבחור לשנת לילה משותפת איתי, כאשר נשמעה פתאום צריחה רמה באוזני: "בוקרררררררררר טובבבבבבבב!!! בוקררררררר טובבבבבבבבבב!!!!בוקררררררררר......" צריחה זו הייתה של הרובוט המנוול של הילדים, שלא זו בלבד שמקים אותי לפעמים חצי שעה לפני הזמן, (השעון האלקטרוני במוחו התקלקל, ובכוונה לא מסרתי אותו לתיקון מתוך תיקווה שאחרי השעון יתקלקל המוח כולו, ואז אוכל לזרוק את הרובוט – המוגן בחירוף נפש ע"י הילדים – לגרוטאות). ובכן איפה הייתי? הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם....אה, כן, אמרתי,שלא זו בלבד שהרובוט מעיר אותי חצי שעה לפני הזמן, הוא גם הפסיק אותי באמצע אחד החלומות הכי מוצלחים שחלמתי בחמישים השנים האחרונות. יצירת אומנות של ממש....והכל אבד! קמתי באנחה. עצמותיי קירקשו בחיפזון להתייצב במקומותיהם, אך נדמה לי, שעצם אחת או שתיים התמקמו שלא במקומותיהם הנכונים, על פי הכאבים שהתחלתי להרגיש והנקישות של עצמות הנחבטות אחת בשנייה. "מממממ....אתה מוכרח לזוז כל כך, יקירי?" היתה זו אישתי היקרה, שתחייה. לא מספיק שהיא לא קמה להכין לי כוס קפה, היא גם מעיזה להתלונן על כך שאני מפריע לה לישון. (ומי יודע – אולי גם לחלום על שבעה ספורטאים שריריים?) כבשתי את יצרי מלהשיב לה מנה אחת אפיים, כי לאשתי היקרה יש חגורה שחורה בקרטה, וכשהיא מתעצבנת, היא משתמשת בגופי כיריב לאימונים. דשדשתי לאיטי לחדר האמבטיה ושמתי לב שהרובוט המופרע הולך אחרי צעד אחרי צעד. עצרתי והתבוננתי בו. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" חקרתי אותו. "לשירותים?" "לא אדוני...." מלמל הרובוט. "רק חשבתי...." פתאום הוא הסתובב ונמלט ברעם רגליים חלודות. אוף, מתי כבר יתפרק?! ניגשתי לחדר האמבטיה וניסיתי לפתוח. נעול. "היי!" קראתי. "יש שם מישהו?" "רק רגע, אבא" קראה בתי. "אני כבר גומרתתתתתתתתת......" והדלת נפתחה. בתי מתכופפת למחצית גובהה ומנשקת על מצחי בעליצות. "היי! בוקר טוב!" הבטתי עליה למעלה ונאנחתי. הילדים שלי, שיהיו בריאים, גורמים לי לפעמים לרגשי נחיתות. במיוחד הבת הקטנה. רק בת 17 וכבר שני מטר גובה. וזה עוד לא הסוף. לפעמים יש לי סיוטים שתשיג את הבן הבכור שכבר מזמן עבר את ה- 215 ס"מ ובכל פעם שאני צריך לשוחח איתו אני זקוק לסולם או לרמקול נייד. הכל בגלל השמרים של היום. איפה הם היו לפני 50 שנה? נכנסתי לאמבטיה. מיד החלו הממטרות האוטומטיות להתיז עלי מים. צרחתי. המים היו קרים כקרח. הבת שלי שוב גמרה לי את המים. "די! מספיק!" גנחתי, אך הממטרות שלי היו מדגם מיושן, שאינן מגיבות לקול, אלא רק למגע יד, ומתג הבקרה נמצא בדיוק מאחורי מפל המים הקר. גיששתי בעיוורון קופא אחרי המתג עד שסגרתי אותו. התנגבתי לאיטי, משקשק מקור. הבטתי במראה. פניו של ישיש מקומט, מורעב, בלתי מגולח ואדום עיניים הביטו בי. כיסיתי את המראה במגבת. עוד יהיו לי סיוטים בלילה..... חצי שעה מאוחר יותר, בעודי מסיים את לגימת הקפה שלי, שהכין הרובוט (הקפה לא היה טעים במיוחד, כי הרובוט התבלבל קצת בין הסוכר לקמח. אך זה היה יותר טוב מאתמול, שאז השתמש במלח בנדיבות רבה כל כך עד שטעמו נשאר בגרוני עד לרגע זה), הקשבתי לרדיו: "שר הבריאות, מר לוי מנשה, אמר היום כי בקרוב יפעיל יוזמה חדשה לצמצום הילודה בישראל. הוא טוען שאם לא תנקוט הממשלה באמצעים חריפים, תגיע האוכלוסייה במדינת ישראל תוך עשר שנים למאתיים וחמישים מיליון נפש, וזאת בשעה שיש מחסור חמור באוויר לנשימה בעולם.... והיום חוגגת המדינה את "יום סדאם ", לציון 30 שנה למותו של הרשע מבגדד – הצורר חדאם חוסין. אזרחי המדינה מתבקשים לחבוש היום מסיכת אב"כ לציון האירוע. כזכור לרוב אזרחי המדינה הקשישים, היה זה שליט במאה שעברה, שזמם לחסל בטילים כימיים את מדינת ישראל, עד שקמה ממשלת ישראל וחיסלה אותו...." ניסיתי להיזכר. סדאם? סדאם?....מי זה לכל הרוחות? התייאשתי. הזיכרון שלי לא כל כך בכושר. המכונית שלי בחוץ צפרה בקוצר רוח.אני מאחר, ולמחשב של המכונית נגמרה הסבלנות. נאנחתי, לקחתי את תיקי ויצאתי החוצה. המכונית המתינה לי במנוע פועל ברעם קצר רוח. ברגע שיצאתי מהבית, כבר החלה להתרומם בחוסר סבלנות והיה עלי לטפס – בקושי רב –פנימה. עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת ולחגור את חגורת הבטיחות, היא זינקה ממקומה – לרוע מזלי ניחנה במוח סדיסטי מיוחד במינו – ויצאה לדרך תוך כשהיא חותכת באוויר משאית שצפרה ברעם מחריש אוזניים. שוב נאנחתי. אני מקווה שאגיע בשלום לעבודה.
