סיפור מדהים על נטילת אחריות ../images/Emo3.gif
כולנו הרי יודעים שלקחת אחריות על מעשה שעשנו ואעפס.. לא יצא ממש טוב.. מאד מאד קשה לנו.. ויש הרבה שמגלגלים את האשמה על אחרים, על דוממים
("תשמע האוטו לא התניע הבוקר.." "המחשב נתן לי תוצאה שונה ממה שציפתי.." ועוד ועוד..) האמת שאני אישית למדתי שטוב לקחת אחריות על עצמי ולא להטיל את האשמה על אחרים, כי הרי בסוף.. כמו בומרנג זה חוזר אילנו (אבל זה ספור אחר..) הבוקר כשהלבשתי את הודיה, ראיתי שקוקיה חמודה שלה (מסוג הקוקיות שתופסות את כל השיער.. ויש בה גם מין ציפור שמצפצפת..) קרועה לשניים שאלתי אותה מי שבר אותה אז היא ענתה לי "אני.." ואז שאלתי (לא כעסתי כי הנחתי שזה קרה לה בלי כוונה..למרות שהודיה ידועה כאחת שאוהבת להרוס ולשבור דברים
פעם למשל היא פרקה ספוג של בובה שהיתה קצת קרועה
) "איך זה קרה.." (פשוט עניין אותי פשוט לדעת רק איך זה קרה לה..) בדיוק אבא הגיע לחדר וספרתי לו מה קרה לקוקיה שלה.. ואז התברר לי לתדהמתי ש...... הקוקיה נקרעה לו אתמול בערב (כנראה כשהוא הוריד לה את הקוקיה בזמן שלא היתי בבית..
) ובדרך כשנסענו עם אבא (אני לעבודה והודיה לגן..) אבא התלונן על משהו שהיה הבוקר.... והודיה ישר אמרה "אני אשמה.." מה קורה כאן : מה זאת נטילת האחריות הזאת ?? ומישהו אולי יודע לאן זה נעלם אח"כ בהמשך.. כאשר למרות שהם אשמים במה שקרה הם אומרים ישר "אבל אני לא א-ש-מ-ה.."
כולנו הרי יודעים שלקחת אחריות על מעשה שעשנו ואעפס.. לא יצא ממש טוב.. מאד מאד קשה לנו.. ויש הרבה שמגלגלים את האשמה על אחרים, על דוממים