פילוסוף רוחני33
Well-known member
אבא צבי ישב וניגן בפסנתר. צלילים מופלאים יצאו מאצבעותיו. את אמנות המוזיקה למד כבר משהיה ילד קטן. אשתו ובניו אהבו אותו מאוד, ותמיד היו יושבים במשך שעות להקשיב לנגינתו המופלאה. אחרי כל יצירה, תמיד מחאו לו כולם כפיים בהתלהבות וקראו: "נהדר! נהדר!". הוא היה אומר שהוא רק אדם פשוט שאוהב לנגן ולהתבטא, ושאין צורך להתלהב ממנו יותר מדי. אשתו מינה אמרה על זה שהיא אוהבת את צניעותו.
בזמן האחרון התחיל צבי להרגיש רע. הוא נהיה עצבני והיה מתפרץ בבכי ובצעקות כל הזמן. מצב רוחו השתנה בלי הרף. היה מסתובב בבית בעצבנות ועובר בכל החדרים שוב ושוב, בלי להקשיב לאף אחד. אחר כך הרגיש רע גופנית. אצבעותיו רעדו והתקשה לגעת בפסנתר זמן ממושך. נהיו לו סחרחורות וכאבי ראש, שבלבלו אותו בזמן הנגינה. גם את התווים כבר לא ראה היטב, ופחד שיתעוור בקרוב. "מה יהיה אתך, צבי?", שאלה אותו אשתו מינה בדאגה והייתה מורה לו לשכב לישון או לנוח. לפעמים הייתה מכינה לו תה עם דבש כמו שאהב. היה מביט באשתו בעצב ואומר שחבל לו שזה מצבו וגם שלא יוכל להמשיך להלחין ולנגן. "עזוב את היצירה", הייתה עונה לו אשתו, "תביט איך אתה נראה". הוא התחיל להקיא במיטה, ומינה אמרה שזה נראה מזעזע. מאז היה מקיא יותר ויותר ומקבל בחילות קשות. "אזמין לך רופא", אמרה מינה והתקשרה לרופא המשפחה. הרופא הגיע תוך עשרים דקות. צבי כמעט התעלף בינתיים. הרופא בדק לו את החום ואמר שיש לו כמעט ארבעים מעלות, ומאז היו דוחפים לו בלי הרף תרופות שמילאו את הבית בצחנה. לבסוף אמר הרופא כשהוא מקמט את מצחו, שהוא מודאג מאוד ושאין לו ספק שצבי ימות בקרוב. מינה בכתה והתחננה שימצאו תקווה. הרופא כבש את ראשו בידו ואמר שאפשר להתפלל אבל אין כל תקווה. צבי בקושי היה עם הכרה, והוא רעד בלי הרף ודמעות של צער וייאוש זלגו מעיניו. מינה הייתה מחזיקה בידו ומקווה שיהיה טוב. היא הייתה מיואשת, וידעה שגם הוא.
בוקר אחד, כשקמה מינה מהשינה, שמעה קול שמח ועליז למדי. קול של תקווה. זה היה צבי בעלה. הקול נשמע ערב מאוד. מינה הקשיבה וקלטה שהוא שר. הוא עלה וירד בצלילים בחופשיות גדלה והולכת, ושר יותר ויותר מהר. היא נכנסה לחדרו וראתה אותו עם חיוך מאושר על שפתיו, וחייכה גם כן. אולי יש תקווה. אז נכנס בנו לחדר, ילד קטן וחמוד בשם עדי. עדי הקשיב לשירת אביו ואמר: "יופי אבא, זה יפה. נהדר. אתה שר כל כך יפה", וחייך. צבי הביט וראה את בנו עדי מחייך, וגם הוא חייך באושר, נרדם ולא קם עוד.
בזמן האחרון התחיל צבי להרגיש רע. הוא נהיה עצבני והיה מתפרץ בבכי ובצעקות כל הזמן. מצב רוחו השתנה בלי הרף. היה מסתובב בבית בעצבנות ועובר בכל החדרים שוב ושוב, בלי להקשיב לאף אחד. אחר כך הרגיש רע גופנית. אצבעותיו רעדו והתקשה לגעת בפסנתר זמן ממושך. נהיו לו סחרחורות וכאבי ראש, שבלבלו אותו בזמן הנגינה. גם את התווים כבר לא ראה היטב, ופחד שיתעוור בקרוב. "מה יהיה אתך, צבי?", שאלה אותו אשתו מינה בדאגה והייתה מורה לו לשכב לישון או לנוח. לפעמים הייתה מכינה לו תה עם דבש כמו שאהב. היה מביט באשתו בעצב ואומר שחבל לו שזה מצבו וגם שלא יוכל להמשיך להלחין ולנגן. "עזוב את היצירה", הייתה עונה לו אשתו, "תביט איך אתה נראה". הוא התחיל להקיא במיטה, ומינה אמרה שזה נראה מזעזע. מאז היה מקיא יותר ויותר ומקבל בחילות קשות. "אזמין לך רופא", אמרה מינה והתקשרה לרופא המשפחה. הרופא הגיע תוך עשרים דקות. צבי כמעט התעלף בינתיים. הרופא בדק לו את החום ואמר שיש לו כמעט ארבעים מעלות, ומאז היו דוחפים לו בלי הרף תרופות שמילאו את הבית בצחנה. לבסוף אמר הרופא כשהוא מקמט את מצחו, שהוא מודאג מאוד ושאין לו ספק שצבי ימות בקרוב. מינה בכתה והתחננה שימצאו תקווה. הרופא כבש את ראשו בידו ואמר שאפשר להתפלל אבל אין כל תקווה. צבי בקושי היה עם הכרה, והוא רעד בלי הרף ודמעות של צער וייאוש זלגו מעיניו. מינה הייתה מחזיקה בידו ומקווה שיהיה טוב. היא הייתה מיואשת, וידעה שגם הוא.
בוקר אחד, כשקמה מינה מהשינה, שמעה קול שמח ועליז למדי. קול של תקווה. זה היה צבי בעלה. הקול נשמע ערב מאוד. מינה הקשיבה וקלטה שהוא שר. הוא עלה וירד בצלילים בחופשיות גדלה והולכת, ושר יותר ויותר מהר. היא נכנסה לחדרו וראתה אותו עם חיוך מאושר על שפתיו, וחייכה גם כן. אולי יש תקווה. אז נכנס בנו לחדר, ילד קטן וחמוד בשם עדי. עדי הקשיב לשירת אביו ואמר: "יופי אבא, זה יפה. נהדר. אתה שר כל כך יפה", וחייך. צבי הביט וראה את בנו עדי מחייך, וגם הוא חייך באושר, נרדם ולא קם עוד.