כמו פרח בר
New member
סיפור מהווי החיים שלנו.......
הסיפור נלקח מפורום "זוגיות במשבר" ונקרא : גירושין בירושלים נוסח 2002. דלית וגיא כבני 42 ,הורים לרן {15} ושירי {12} , מצויים בהליכי גירושין מזה שנתיים . השניים אקדמאים , שכירים במגזר הציבורי גרים בירושלים. המאבק בין בני הזוג סוער , השניים "מצוידים" במיטב עורכי דין חלוקים כמעט בכל נושא הנוגע להסכם הגירושין :הסדרי ראיה , מזונות , חלוקת הנכס - דירה משותפת בבעלות השניים וחובות. האווירה הקשה בין ההורים נתנה אותותיה באורח חייהם של רן ושירי בביה"ס ובמסגרות החברתיות שלהם , ירידה ברמת הלימודים ,ניתוק הדרגתי מהחברים הסתגרות והתכנסות אל עצמם. כוחם של הילדים בא לידי ביטוי בעוצמת הקשר שביניהם - יחד הלכו לביה"ס ,יחד הכינו שיעורים ויחדיו נסעו פעם בשבוע אל דירת האב אותה שכר במרכז העיר כשעזב את הבית לפני כשנתיים. דיונים ארוכים וכואבים נוהלו בין כותלי בית המשפט לענייני משפחה , אך לכלל הכרעה לא הגיעו. על אף חוסר האמון הבסיסי ועוצמת הכעסים בין השניים נוסה ביוזמת השופטת הליך גישור – הצדדים תוך "הסכמה מאונס" פנו לגישור. הסיכוי להצלחת גישור בנסיבות המתוארות לעייל אפסיות . ואכן בתום שתי פגישת גישור , חלקן בפגישות אישיות , שאופיינו באווירה קשה ומתלהמת בקשו הצדדים שלא להמשיך בהליך ולחזור אל בין כותלי בית המשפט. מאחר והליך הגישור הנו וולנטרי ולא נוצרה כל אווירת ודינאמיקה גישורית הוחזר התיק לביהמ"ש להמשך הדיונים. החיים התנהלו במתווה הידוע והמוכר של דיוני ביהמ"ש ופגישות ,כל אחד , אצל עורך דינו/ה ושיחות של " באי כוח הצדדים" : עד לאותו יום קשה ,אחד מיני רבים , קשים וכואבים שארעו בירושלים - פ י ג ו ע . באותה שעה בדיוק , בערבו של יום היו רן ושירי באוטובוס , בסמוך למקום פיגוע ההתאבדות, בדרכם לאבא. מספר זגוגיות התנפצו. שירי ורן לא נפצעו אך נתקפו בחרדה ופונו בתום שעה קלה לבית החולים. מחמת האירוע קרסה מערכת הטלפונית הסוללרית וכל ניסיונותיהם של דלית וגיא לאתר את הילדים עלו בתוהו. שלוש שעות של חרדה אמתנית , שלוש שעות שנעו בין יאוש לתקווה , שעות של תפילה ונדרים עברו על גיא ודלית {והשניים חילונים גמורים} עד אשר מצאו את רן ושירי באחד מבתי החולים בעיר - מפוחדים , הלומים מבוהלים אך שלמים בגופם . אלו היו שלוש השעות הארוכות ביותר בחיי בני המשפחה. וסיומו של הסיפור אינו כסיפורי האגדה שכו אהבנו , דלית וגיא לא נפלו זה לזרועותיו של זו , הם לא חזרו לחיות ביחד, הם לא הפסיקו את הליכי הגירושין, הם "אפילו " לא חזרו להליך הגישור , א ב ל - הם התחילו לדבר , ובלי מתווכים , זה עם זו , תחילה בילדים ואח"כ בדברים האחרים ………………………. בשבוע שעבר אשר ביהמ"ש לענייני משפחה את הסכם הגירושין שגבשו גיא ודלית ונוסח ע"י עורכי דינם. ואני שואלת :למה צריך להגיע למצבים כל כך קשים,כדי לדבר ? אי אפשר להגיע להסכמות לפני כל הסבל שנגרם לילדים ?
הסיפור נלקח מפורום "זוגיות במשבר" ונקרא : גירושין בירושלים נוסח 2002. דלית וגיא כבני 42 ,הורים לרן {15} ושירי {12} , מצויים בהליכי גירושין מזה שנתיים . השניים אקדמאים , שכירים במגזר הציבורי גרים בירושלים. המאבק בין בני הזוג סוער , השניים "מצוידים" במיטב עורכי דין חלוקים כמעט בכל נושא הנוגע להסכם הגירושין :הסדרי ראיה , מזונות , חלוקת הנכס - דירה משותפת בבעלות השניים וחובות. האווירה הקשה בין ההורים נתנה אותותיה באורח חייהם של רן ושירי בביה"ס ובמסגרות החברתיות שלהם , ירידה ברמת הלימודים ,ניתוק הדרגתי מהחברים הסתגרות והתכנסות אל עצמם. כוחם של הילדים בא לידי ביטוי בעוצמת הקשר שביניהם - יחד הלכו לביה"ס ,יחד הכינו שיעורים ויחדיו נסעו פעם בשבוע אל דירת האב אותה שכר במרכז העיר כשעזב את הבית לפני כשנתיים. דיונים ארוכים וכואבים נוהלו בין כותלי בית המשפט לענייני משפחה , אך לכלל הכרעה לא הגיעו. על אף חוסר האמון הבסיסי ועוצמת הכעסים בין השניים נוסה ביוזמת השופטת הליך גישור – הצדדים תוך "הסכמה מאונס" פנו לגישור. הסיכוי להצלחת גישור בנסיבות המתוארות לעייל אפסיות . ואכן בתום שתי פגישת גישור , חלקן בפגישות אישיות , שאופיינו באווירה קשה ומתלהמת בקשו הצדדים שלא להמשיך בהליך ולחזור אל בין כותלי בית המשפט. מאחר והליך הגישור הנו וולנטרי ולא נוצרה כל אווירת ודינאמיקה גישורית הוחזר התיק לביהמ"ש להמשך הדיונים. החיים התנהלו במתווה הידוע והמוכר של דיוני ביהמ"ש ופגישות ,כל אחד , אצל עורך דינו/ה ושיחות של " באי כוח הצדדים" : עד לאותו יום קשה ,אחד מיני רבים , קשים וכואבים שארעו בירושלים - פ י ג ו ע . באותה שעה בדיוק , בערבו של יום היו רן ושירי באוטובוס , בסמוך למקום פיגוע ההתאבדות, בדרכם לאבא. מספר זגוגיות התנפצו. שירי ורן לא נפצעו אך נתקפו בחרדה ופונו בתום שעה קלה לבית החולים. מחמת האירוע קרסה מערכת הטלפונית הסוללרית וכל ניסיונותיהם של דלית וגיא לאתר את הילדים עלו בתוהו. שלוש שעות של חרדה אמתנית , שלוש שעות שנעו בין יאוש לתקווה , שעות של תפילה ונדרים עברו על גיא ודלית {והשניים חילונים גמורים} עד אשר מצאו את רן ושירי באחד מבתי החולים בעיר - מפוחדים , הלומים מבוהלים אך שלמים בגופם . אלו היו שלוש השעות הארוכות ביותר בחיי בני המשפחה. וסיומו של הסיפור אינו כסיפורי האגדה שכו אהבנו , דלית וגיא לא נפלו זה לזרועותיו של זו , הם לא חזרו לחיות ביחד, הם לא הפסיקו את הליכי הגירושין, הם "אפילו " לא חזרו להליך הגישור , א ב ל - הם התחילו לדבר , ובלי מתווכים , זה עם זו , תחילה בילדים ואח"כ בדברים האחרים ………………………. בשבוע שעבר אשר ביהמ"ש לענייני משפחה את הסכם הגירושין שגבשו גיא ודלית ונוסח ע"י עורכי דינם. ואני שואלת :למה צריך להגיע למצבים כל כך קשים,כדי לדבר ? אי אפשר להגיע להסכמות לפני כל הסבל שנגרם לילדים ?