סיפור מופלא על ידידות יוצאת דופן.
לפני כחודש.עקב שינויי מזג האויר חלה הרכב שלי.שמתי לב לעייפות המצטברת שלו בזמן העקיפות אך כחולה אל חולה לא יחסתי חשיבות רבה לזה עד השיעול שלו שבה לידי ביטוי בנקודות מים קטנות שהצטברו על הכביש ליד חור הפליטה שלו (סליחה על הגסות).בפעם הראשונה כשטילפנתי לרופא מכוניות ענה לי הפרופסור כי מדובר בוירוס האופייני לתקופה זו וכי הדבר יחלוף במהרה.אך לצערי הוירוס לא חלף וכאשר הבחנתי לראשונה בכתמים קטנטנים של שומן ויתרתי על ההליך הרגיל של טופס 17 ומיד אשפזתי אותו אצל המומחה. "הא הא" אמר הרופא לאחר שהתרומם ואצבעו צמודה לאפו וארשת פנים רצינית נסוכה עליו."הגעת בזמן" הוסיף."עוד כמה קילומטרים והיית צריך להזמין אמבולנס שלא לדבר על הנזק הרב שהיה מתווסף".הרופא עשה התנחתא קלה ונגב את האצבע בסרבלו."נצטרך לאשפז אותו לכמה ימים.אבל אל תדאג.ניתן לו טיפול א´ א´ ומהר מאוד הוא יחזור לאיתנו ויהיה כמו חדש".ואז זז הרופא הצידה וסימן לי באצבעו שאגש אליו ובשקט לחש לי על מנת שלא להפחיד את ידידי כי מדובר בניתוח רציני."הלב שלו" אמר הרופא "לא פועם כמו בעבר."יש מעבר של נוזלים בין החדרים כתוצאה מחוסר אטימה.נצטרך לבצע ניתוח ראש פתוח ובו נחליף את הרינגים ונשלח את הראש לשיוף".משלא עניתי לו הבין כי עליו גם לנחם אותי והוסיף "אל תדאג.אני אטפל בו כאילו היה שלי" נפרדתי מידידי לא לפני שהרגעתי אותו עם הבטחה שאבוא לבקרו בימים הקרובים. הימים חלפו ואני קיימתי את הבטחתי והנה הגיע היום המיועד ובאתי לשחרר את ידידי.מלאתי את "טפסי השחרור" וכשעמדתי כבר לעזוב קרא אלי שוב הרופא ואמר "תראה.מדובר היה בניתוח מסובך וקשה.ידידך החולה עדיין אינו בקו הבריאות ויש להתנהג עימו בעדינות.כתבתי לך במרשם שאני רוצה את ה-500 ק"מ הקרובים שיעשו במהירות שלא תעלה על 80 קמ"ש או 3000 סל"ד.וכמו כן אני רוצה לראות אותו אחרי".הודיתי לרופא היקר והמסור ויצאנו משם ידידי ואני.בדרך הבייתה הרגשתי במצב רוחו המדוכדך והבטחתי לו שביום שבת נצא לטייל."ניסע לבקר את תומר מבאר טוביה" אמרתי לו.ואכן בשבת בבוקר.מצוייד בקופסת סיגריות לי ובמיכל 98 אוקטן מלא (מהסוג האהוב על ידידי) יצאנו לדרך. "שחרר" אמר ידידי כשעברנו את צומת רעננה."לא" עניתי."הבטחתי לרופא"."נו שחרר אף אחד לא ידע" הוסיף."לא" עניתי שוב."אני עושה את זה לטובתך"."מה טובתי" אמר "מי אתה שתדע מה טוב בשבילי".שתקתי ולא עניתי.ואת המשך הדרך עשינו בשתיקה.אני מודה שהיו רגעים שבהם פחדתי שמא ידידי ינסה לעשות לי "תרגילים" כגון שיעולים מדומים או אפילו פנצ´ר.אבל לשימחתי הנסיעה היתה חלקה וטובה.עשינו יחד באותו יום כמעט 200 ק"מ.עוד 50 ק"מ עשינו בנסיעות קצרות עד אתמול בלילה."בוא" אמרתי לו בשעה 23:30."נצא לטיול לילי יצאנו מאבן יהודה ופנינו מערבה.לכיוון כביש החוף אשר בו זכרונות רבים מימי המערב הפרוע של ידידי ושלי.אך לא הפעם.ירדנו במחלף ונסענו צפונה בואכה חיפה (מצנע סיטי).הסתובבנו ופנינו דרומה.במחלף איילון שוב התכעס ידידי.חבריו.נהוגים בידי אחרים חלפו על פניו במהירות עצומה.שוב מצאתי עצמי מנסה לרסנו תוך זהירות רבה עם ידיעה כי עלי לשמור על הערך העצמי שלו שלא יפגע.לשמחתי על כביש אשקלון שוב היינו לבדנו וגם בדרך הבייתה.מעט מידידיו שחלפו על פנינו חלפו בלא כל נסיון לגרות את ידידי. טפחתי על גגו של ידידי בהגיענו הבייתה באומרי"עשינו 249 ק"מ.בעוד כמה שעות נלך להיפגש עם הרופא". ואכן.בבדיקה שביצע הרופא.למעט כיוון הצתה קל לא נרשמו תופעות לוואי נוספות.כשכבר עמדתי לבשר לידידי כי הנה עוד רגע ואנחנו חוזרים שנינו לסורנו קרא לי הרופא שוב ואמר."ידידך מחלים בצורה נפלאה.אני נותן לך את אותו המירשם ורוצה שתבואו לפגוש אותי שוב בעוד 2500 ק"מ....." "מה אמר הרופא" שאל ידידי כשנכנסתי.שתקתי ולא עניתי.ידידי הטוב שכבר מכיר אותי הבחין בשביזות הנסוכה על פני ושתק. לאחר מס´ ק"מ אמרתי בשקט "עוד 2500..." "מה 2500 "שאל ידידי.שום דבר עניתי.שום דבר.סתם דיברתי אל עצמי.
לפני כחודש.עקב שינויי מזג האויר חלה הרכב שלי.שמתי לב לעייפות המצטברת שלו בזמן העקיפות אך כחולה אל חולה לא יחסתי חשיבות רבה לזה עד השיעול שלו שבה לידי ביטוי בנקודות מים קטנות שהצטברו על הכביש ליד חור הפליטה שלו (סליחה על הגסות).בפעם הראשונה כשטילפנתי לרופא מכוניות ענה לי הפרופסור כי מדובר בוירוס האופייני לתקופה זו וכי הדבר יחלוף במהרה.אך לצערי הוירוס לא חלף וכאשר הבחנתי לראשונה בכתמים קטנטנים של שומן ויתרתי על ההליך הרגיל של טופס 17 ומיד אשפזתי אותו אצל המומחה. "הא הא" אמר הרופא לאחר שהתרומם ואצבעו צמודה לאפו וארשת פנים רצינית נסוכה עליו."הגעת בזמן" הוסיף."עוד כמה קילומטרים והיית צריך להזמין אמבולנס שלא לדבר על הנזק הרב שהיה מתווסף".הרופא עשה התנחתא קלה ונגב את האצבע בסרבלו."נצטרך לאשפז אותו לכמה ימים.אבל אל תדאג.ניתן לו טיפול א´ א´ ומהר מאוד הוא יחזור לאיתנו ויהיה כמו חדש".ואז זז הרופא הצידה וסימן לי באצבעו שאגש אליו ובשקט לחש לי על מנת שלא להפחיד את ידידי כי מדובר בניתוח רציני."הלב שלו" אמר הרופא "לא פועם כמו בעבר."יש מעבר של נוזלים בין החדרים כתוצאה מחוסר אטימה.נצטרך לבצע ניתוח ראש פתוח ובו נחליף את הרינגים ונשלח את הראש לשיוף".משלא עניתי לו הבין כי עליו גם לנחם אותי והוסיף "אל תדאג.אני אטפל בו כאילו היה שלי" נפרדתי מידידי לא לפני שהרגעתי אותו עם הבטחה שאבוא לבקרו בימים הקרובים. הימים חלפו ואני קיימתי את הבטחתי והנה הגיע היום המיועד ובאתי לשחרר את ידידי.מלאתי את "טפסי השחרור" וכשעמדתי כבר לעזוב קרא אלי שוב הרופא ואמר "תראה.מדובר היה בניתוח מסובך וקשה.ידידך החולה עדיין אינו בקו הבריאות ויש להתנהג עימו בעדינות.כתבתי לך במרשם שאני רוצה את ה-500 ק"מ הקרובים שיעשו במהירות שלא תעלה על 80 קמ"ש או 3000 סל"ד.וכמו כן אני רוצה לראות אותו אחרי".הודיתי לרופא היקר והמסור ויצאנו משם ידידי ואני.בדרך הבייתה הרגשתי במצב רוחו המדוכדך והבטחתי לו שביום שבת נצא לטייל."ניסע לבקר את תומר מבאר טוביה" אמרתי לו.ואכן בשבת בבוקר.מצוייד בקופסת סיגריות לי ובמיכל 98 אוקטן מלא (מהסוג האהוב על ידידי) יצאנו לדרך. "שחרר" אמר ידידי כשעברנו את צומת רעננה."לא" עניתי."הבטחתי לרופא"."נו שחרר אף אחד לא ידע" הוסיף."לא" עניתי שוב."אני עושה את זה לטובתך"."מה טובתי" אמר "מי אתה שתדע מה טוב בשבילי".שתקתי ולא עניתי.ואת המשך הדרך עשינו בשתיקה.אני מודה שהיו רגעים שבהם פחדתי שמא ידידי ינסה לעשות לי "תרגילים" כגון שיעולים מדומים או אפילו פנצ´ר.אבל לשימחתי הנסיעה היתה חלקה וטובה.עשינו יחד באותו יום כמעט 200 ק"מ.עוד 50 ק"מ עשינו בנסיעות קצרות עד אתמול בלילה."בוא" אמרתי לו בשעה 23:30."נצא לטיול לילי יצאנו מאבן יהודה ופנינו מערבה.לכיוון כביש החוף אשר בו זכרונות רבים מימי המערב הפרוע של ידידי ושלי.אך לא הפעם.ירדנו במחלף ונסענו צפונה בואכה חיפה (מצנע סיטי).הסתובבנו ופנינו דרומה.במחלף איילון שוב התכעס ידידי.חבריו.נהוגים בידי אחרים חלפו על פניו במהירות עצומה.שוב מצאתי עצמי מנסה לרסנו תוך זהירות רבה עם ידיעה כי עלי לשמור על הערך העצמי שלו שלא יפגע.לשמחתי על כביש אשקלון שוב היינו לבדנו וגם בדרך הבייתה.מעט מידידיו שחלפו על פנינו חלפו בלא כל נסיון לגרות את ידידי. טפחתי על גגו של ידידי בהגיענו הבייתה באומרי"עשינו 249 ק"מ.בעוד כמה שעות נלך להיפגש עם הרופא". ואכן.בבדיקה שביצע הרופא.למעט כיוון הצתה קל לא נרשמו תופעות לוואי נוספות.כשכבר עמדתי לבשר לידידי כי הנה עוד רגע ואנחנו חוזרים שנינו לסורנו קרא לי הרופא שוב ואמר."ידידך מחלים בצורה נפלאה.אני נותן לך את אותו המירשם ורוצה שתבואו לפגוש אותי שוב בעוד 2500 ק"מ....." "מה אמר הרופא" שאל ידידי כשנכנסתי.שתקתי ולא עניתי.ידידי הטוב שכבר מכיר אותי הבחין בשביזות הנסוכה על פני ושתק. לאחר מס´ ק"מ אמרתי בשקט "עוד 2500..." "מה 2500 "שאל ידידי.שום דבר עניתי.שום דבר.סתם דיברתי אל עצמי.