סיפור מעניין ואמיתי לחלוטין
נשמע כמו איזה אגדה צבאית מטופשת, אך הכל אמת! הרס"ר אקריש, המוזכר בסיפור עדיין משרת במפח"ש (כיום מז"י), צביקה שירת במש"ק משמעת במפח"ש ויוכל לאשר את דברי וכמוהו סטפן שהיה חבר בכיתת המשמר וכמובן אני שהייתי עד ראיה והחלטתי להעלות את הסיפור כאן. הסיפור התקיים כאשר סא"ל דוד ברכה היה מפקד המחנה בשנת 97. שום שם אינו בדוי. גם כשאהיה בן 95 והמוח שלי יראה ויפעל כמו דייסה, אני אזכור את השם אוהד אפותה. אוהד אפותה היה חייל שסופח לבסיס שלי (שאז נקרא המפח"ש והיום הוא מ"זי). אוהד לא היה חייל מצטיין במיוחד, בלשון המעטה. 5 חודשים הוא היה בכלא הצה"לי באשמת עריקות וסירוב פקודה מתוך חצי השנה שהוא בילה במדים. אוהד מעולם לא היה צייתן במיוחד ואהב יותר את שפת הים מאשר את מגדלי השמירה והפטרולים... מישהו יכול להאשים אותו? בכל מקרה, לאחר חצי שנה אוהד אפותה והצבא החליטו להפרד כידידים. אוהד קיבל צו שחרור ובינתיים ייעדו אותו לבסיס שלנו, שיעביר אצלנו את השבוע-שבועיים עד לשחרורו. הוא סופח למשרד הרס"ר ובילה את שעותיו בבסיס בהתפרקדות על הדשא ובליקוק ארטיקים מסוגים שונים. שוב ושוב טרח להביע באוזני כל מי שעבר לידו את שנאתו התהומית לצבא ולמדים. שוב ושוב היה סופר את השניות עד לשחרורו הקרב ובא. למרבה הצער אוהד אפותה לא זכה להשתחרר מהצבא. ארבעה ימים לפני שחרורו מצה"ל (ב 20.08.97) אוהד רכב על טרקטורון בכביש ליד אשקלון ונמעך למוות על ידי משאית ענק דוהרת. הוא מת במקום. כפי שידוע לכולם, כשחייל מת תוך כדי שירותו הוא מקבל הלוויה צבאית מלאה, עם ה´אל מלא רחמים´, בית עלמין צבאי, שלושה מטחי כבוד וכל הקישקושציה. כל חייל מקבל את זה, גם חייל בלאי כמו אפותה ששנא את הצבא. בכל מקרה, למרות שלמרבה הצער כמעט כל חייל במפח"ש היה בהלוויה צבאית זו או אחרת (רוב החיילים שם שירתו ביחידות שדה), חיילים כמעט ולא מתו כאשר שירתו שם. לכן הרס"ר שלנו, אקריש, היה מאד נרגש אשר הפקודה להקים כיתת קבורה הגיעה. הוא גייס חיש מהר כעשרים חיילים והוא החל לתרגלם בתרגילי סדר החיוניים להלוויה - סדר נשיאת הארון, דגל נשק, עמידת נוח, דום וכמובן שיא הטקס: שלושת מטחי הכבוד. אני ומש"ק המשמעת, צביקה, סייענו לו בתרגול החיילים. התרגול היה מצויין, לרס"ר היה מזל לא נורמלי, רוב החיילים שהוא קיבל לפיקודו הגיעו טריים מטירונות קרבית ולא רק שהיו ממושמעים מאד, הם ידעו לעשות תרגילי סדר בצורה מבריקה והנשק בדגל נשק היה בקו ישר ואחיד. אולי כדאי שאני אסביר מעט על הלוויה צבאית לפני שאמשיך הלאה. כיתת החיילים מלווה את הארון בדרכו לקבר. הם עומדים דום בעוד הארון מורד אלי קבר. ואז באה סדרה של ´עמוד דום´ ´עמוד נוח´ ו´דגל נשק´. כאשר יש הספדים, תפילות ועוד כמה טקסים. לאחר שהחזן מסיים את ´אל מלא רחמים´, הרס"ר צועק, דגל ´שק! היכון לירי! הכיתה המסודרת בשני טורים מדגלת נשק, טור אחורי מדגל רגיל והטור הקדמי מכוון את נשקו בזווית של ירי של 60 מעלות. הרס"ר צועק "טען!" וכולם טוענים בבת אחת כך שנשמע צליל חד ´קלאק!´, הרס"ר צועק ´אש!´ ואז החיילים יורים (כדורים חסרי קליע) בבום! אחד. שלושה מטחים כאלו ואז הרס"ר מצווה ´עמוד דום!´ ובזאת תם הטקס. כפי שאמרתי התרגול הלך מעולה, הרס"ר תרגל את החיילים, הסביר מעט על הטקס ועל מה שעומד לקרות בו. עשינו תרגול למטחי הכבוד. החיילים הקרביים דיגלו את הנשק כמו שצריך. אם היית מסתכל מהצד היית רואה שהזוויות מושלמות. הם דרכו את הנשק ב´קלאק!´ אחיד, ירו בבום אחד והכל פשוט היה מושלם. אני וצביקה, שהכרנו טוב את אוהד אפותה הסתכלנו זה על זה בחשש: הכל הסתדר יותר מדי טוב. הכל הלך יותר מדי כשורה - משהו כאן לא בסדר! לא ייתכן שההלוויה של החייל המופרע ביותר בבסיס ששנא את הצבא תדפוק כמו שעון שוויצרי חדש! אך התרגול הלך מצויין וכולנו עלינו על האוטובוס שהביא אותנו לבית העלמין של אשקלון, שם אוהד אפותה נקבר. הלוויה של מישהו צעיר היא לא דבר נעים. אני חושב שכולנו החוורנו כאשר שמענו את בכייה של האם המקוננת, את בכיים של החברים... לא נעים. אוהד אפותה היה פופולרי והיו לו חברים רבים, גם אם בצבא הוא לא הבריק במיוחד. בכל מקרה, הטקס החל. כיתת החיילים החלה בליווי הארון לקבר ובראשה צועד הרס"ר אקריש בגאווה. אני וצביקה עקבנו אחריהם תוך שאנו מוכנים לזנק ולהחליף כל חייל שיתמוטט או יתרגש יתר על המידה. אך לא היה צורך בכך, החיילים פעלו למופת - שמאל ימין בצעד אחיד, נשק בקו ישר, אף אחד לא מתבלבל ולא מזיע. כפי שאמרתי, הכל דופק כמו שעון שוויצרי. הרב הגיע, הספדים נקראו מעל הקבר הפתוח, דודו של אפותה (אפותה היה יתום מאב) קרא קדיש, החזן קרא תפילות, כיתת המשמר פעלה כמו שצריך, אפילו טעות אחת לא קרתה. החזן סיים את תפילותיו, הגיע שיא הטקס: מטח הכבוד. "דגל ´שק!! היכון לירי!!" זער הרס"ר, ללא ספק זה היה שיא חייו המקצועיים, הטקס הצבאי האולטימטיבי. החיילים דגלו את הנשק לפי המתוכנן, השורה האחורית מדגלת את הנשק כרגיל, השורה הקדמית מכינה את הנשק לירי בזווית מדוייקת של שישים מעלות. בחיים שלי לא ראיתי טקס כה מושלם. הקהל היה שקט, השמש השוקעת יצרה אווירה עגמומית וקודרת. הכל היה שקט ודרוך. "טען!!!" פקד הרס"ר. "קלאק" אחיד נשמע כשהשורה הקדמית טענה את הנשק באופן אחיד ומושלם, אצבעות החיילים היו כבר על ההדק - מוכנות לירי. רוח קלה וקרירה נשבה, אני וצביקה החלפנו מבטים עצבניים. את המתח היה אפשר לחתוך עם סכין. ציפור ערב צייצה. "אש!" הרס"ר פקד בקול. כל מה שענה לקריאתו של הרס"ר הוא ´קליק´, ´קליק´, ´קליק´ חלוש.... ההדקים נלחצו, הנוקרים פעלו, אך ירי לא נשמע. קול רחש עלה בקהל, הרס"ר הפך להיות לבן, החיילים בכיתת הכבוד האדימו, הרס"ר לא התבלבל וזעק שוב: "טען!". הפעם צליל הטעינה לא נשמע אחיד, הדגל נשק לא היה מושלם. "אש!" הוא זעק שוב. ´קליק´.. ´קליק´... ´קליק´... מכמיר נשמע. הרחש בקהל העלה טונים. הרס"ר הסמיק, קצוות שפמו רטטו, המפקדים הבכירים שהיו במקום החליפו מבטים מבוהלים. כיתת הכבוד כבר לא עמדה בקו ישר, החיילים היו נבוכים מאד ועצבניים בעליל. אני וצביקה התחלנו להתקדם לעבר השיחים, תוך שאנו מסירים בבהילות את מדינו. זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה התביישתי במדים הצה"ליים. אבל הטקס חייב להמשך, בפעם השלישית והאחרונה הרס"ר פקד, כמעט בלחישה, "אש!"... החיילים לחצו על ההדק בהיסוס. ´קליק´... ´קליק´... ´קליק´... ואז, לפתע, בום! יחיד רועם נשמע - רובה אחד בלבד ירה כדור. החיילים נראו על סף בכי, כמוהם הרס"ר, כמוהם הקצינים הבכירים שנכחו באירוע. ואתם יודעים מה? אני בטוח שלאחר היריה הבודדה האחרונה, שהכניסה את כולם להלם והדגישה את הביזיון שהטקס הצבאי נקלע אליו, שמעתי צחוק קלוש שנישא ברוח הערב המערבית הקרירה, בדיוק כשהשמש שקעה. כמובן שהוקמה ועדת חקירה. הרובים נלקחו ונמצאו תקינים, הכדורים חסרי הקליע נאספו מהמקום ונבדקו, גם הם נמצאו תקינים. לקחו את הכדורים והכניסו אותם לרובים - הם פעלו. עד היום לא יודעים בדיוק מה קרה בבית העלמין באשקלון. אני לא מאמין בגן-עדן, בגיהנום או ברוחות רפאים. אבל אם הייתי מאמין, הייתי נשבע שאוהד אפותה עמד מאחורי זה, זה פשוט כל כך התאים לו.
נשמע כמו איזה אגדה צבאית מטופשת, אך הכל אמת! הרס"ר אקריש, המוזכר בסיפור עדיין משרת במפח"ש (כיום מז"י), צביקה שירת במש"ק משמעת במפח"ש ויוכל לאשר את דברי וכמוהו סטפן שהיה חבר בכיתת המשמר וכמובן אני שהייתי עד ראיה והחלטתי להעלות את הסיפור כאן. הסיפור התקיים כאשר סא"ל דוד ברכה היה מפקד המחנה בשנת 97. שום שם אינו בדוי. גם כשאהיה בן 95 והמוח שלי יראה ויפעל כמו דייסה, אני אזכור את השם אוהד אפותה. אוהד אפותה היה חייל שסופח לבסיס שלי (שאז נקרא המפח"ש והיום הוא מ"זי). אוהד לא היה חייל מצטיין במיוחד, בלשון המעטה. 5 חודשים הוא היה בכלא הצה"לי באשמת עריקות וסירוב פקודה מתוך חצי השנה שהוא בילה במדים. אוהד מעולם לא היה צייתן במיוחד ואהב יותר את שפת הים מאשר את מגדלי השמירה והפטרולים... מישהו יכול להאשים אותו? בכל מקרה, לאחר חצי שנה אוהד אפותה והצבא החליטו להפרד כידידים. אוהד קיבל צו שחרור ובינתיים ייעדו אותו לבסיס שלנו, שיעביר אצלנו את השבוע-שבועיים עד לשחרורו. הוא סופח למשרד הרס"ר ובילה את שעותיו בבסיס בהתפרקדות על הדשא ובליקוק ארטיקים מסוגים שונים. שוב ושוב טרח להביע באוזני כל מי שעבר לידו את שנאתו התהומית לצבא ולמדים. שוב ושוב היה סופר את השניות עד לשחרורו הקרב ובא. למרבה הצער אוהד אפותה לא זכה להשתחרר מהצבא. ארבעה ימים לפני שחרורו מצה"ל (ב 20.08.97) אוהד רכב על טרקטורון בכביש ליד אשקלון ונמעך למוות על ידי משאית ענק דוהרת. הוא מת במקום. כפי שידוע לכולם, כשחייל מת תוך כדי שירותו הוא מקבל הלוויה צבאית מלאה, עם ה´אל מלא רחמים´, בית עלמין צבאי, שלושה מטחי כבוד וכל הקישקושציה. כל חייל מקבל את זה, גם חייל בלאי כמו אפותה ששנא את הצבא. בכל מקרה, למרות שלמרבה הצער כמעט כל חייל במפח"ש היה בהלוויה צבאית זו או אחרת (רוב החיילים שם שירתו ביחידות שדה), חיילים כמעט ולא מתו כאשר שירתו שם. לכן הרס"ר שלנו, אקריש, היה מאד נרגש אשר הפקודה להקים כיתת קבורה הגיעה. הוא גייס חיש מהר כעשרים חיילים והוא החל לתרגלם בתרגילי סדר החיוניים להלוויה - סדר נשיאת הארון, דגל נשק, עמידת נוח, דום וכמובן שיא הטקס: שלושת מטחי הכבוד. אני ומש"ק המשמעת, צביקה, סייענו לו בתרגול החיילים. התרגול היה מצויין, לרס"ר היה מזל לא נורמלי, רוב החיילים שהוא קיבל לפיקודו הגיעו טריים מטירונות קרבית ולא רק שהיו ממושמעים מאד, הם ידעו לעשות תרגילי סדר בצורה מבריקה והנשק בדגל נשק היה בקו ישר ואחיד. אולי כדאי שאני אסביר מעט על הלוויה צבאית לפני שאמשיך הלאה. כיתת החיילים מלווה את הארון בדרכו לקבר. הם עומדים דום בעוד הארון מורד אלי קבר. ואז באה סדרה של ´עמוד דום´ ´עמוד נוח´ ו´דגל נשק´. כאשר יש הספדים, תפילות ועוד כמה טקסים. לאחר שהחזן מסיים את ´אל מלא רחמים´, הרס"ר צועק, דגל ´שק! היכון לירי! הכיתה המסודרת בשני טורים מדגלת נשק, טור אחורי מדגל רגיל והטור הקדמי מכוון את נשקו בזווית של ירי של 60 מעלות. הרס"ר צועק "טען!" וכולם טוענים בבת אחת כך שנשמע צליל חד ´קלאק!´, הרס"ר צועק ´אש!´ ואז החיילים יורים (כדורים חסרי קליע) בבום! אחד. שלושה מטחים כאלו ואז הרס"ר מצווה ´עמוד דום!´ ובזאת תם הטקס. כפי שאמרתי התרגול הלך מעולה, הרס"ר תרגל את החיילים, הסביר מעט על הטקס ועל מה שעומד לקרות בו. עשינו תרגול למטחי הכבוד. החיילים הקרביים דיגלו את הנשק כמו שצריך. אם היית מסתכל מהצד היית רואה שהזוויות מושלמות. הם דרכו את הנשק ב´קלאק!´ אחיד, ירו בבום אחד והכל פשוט היה מושלם. אני וצביקה, שהכרנו טוב את אוהד אפותה הסתכלנו זה על זה בחשש: הכל הסתדר יותר מדי טוב. הכל הלך יותר מדי כשורה - משהו כאן לא בסדר! לא ייתכן שההלוויה של החייל המופרע ביותר בבסיס ששנא את הצבא תדפוק כמו שעון שוויצרי חדש! אך התרגול הלך מצויין וכולנו עלינו על האוטובוס שהביא אותנו לבית העלמין של אשקלון, שם אוהד אפותה נקבר. הלוויה של מישהו צעיר היא לא דבר נעים. אני חושב שכולנו החוורנו כאשר שמענו את בכייה של האם המקוננת, את בכיים של החברים... לא נעים. אוהד אפותה היה פופולרי והיו לו חברים רבים, גם אם בצבא הוא לא הבריק במיוחד. בכל מקרה, הטקס החל. כיתת החיילים החלה בליווי הארון לקבר ובראשה צועד הרס"ר אקריש בגאווה. אני וצביקה עקבנו אחריהם תוך שאנו מוכנים לזנק ולהחליף כל חייל שיתמוטט או יתרגש יתר על המידה. אך לא היה צורך בכך, החיילים פעלו למופת - שמאל ימין בצעד אחיד, נשק בקו ישר, אף אחד לא מתבלבל ולא מזיע. כפי שאמרתי, הכל דופק כמו שעון שוויצרי. הרב הגיע, הספדים נקראו מעל הקבר הפתוח, דודו של אפותה (אפותה היה יתום מאב) קרא קדיש, החזן קרא תפילות, כיתת המשמר פעלה כמו שצריך, אפילו טעות אחת לא קרתה. החזן סיים את תפילותיו, הגיע שיא הטקס: מטח הכבוד. "דגל ´שק!! היכון לירי!!" זער הרס"ר, ללא ספק זה היה שיא חייו המקצועיים, הטקס הצבאי האולטימטיבי. החיילים דגלו את הנשק לפי המתוכנן, השורה האחורית מדגלת את הנשק כרגיל, השורה הקדמית מכינה את הנשק לירי בזווית מדוייקת של שישים מעלות. בחיים שלי לא ראיתי טקס כה מושלם. הקהל היה שקט, השמש השוקעת יצרה אווירה עגמומית וקודרת. הכל היה שקט ודרוך. "טען!!!" פקד הרס"ר. "קלאק" אחיד נשמע כשהשורה הקדמית טענה את הנשק באופן אחיד ומושלם, אצבעות החיילים היו כבר על ההדק - מוכנות לירי. רוח קלה וקרירה נשבה, אני וצביקה החלפנו מבטים עצבניים. את המתח היה אפשר לחתוך עם סכין. ציפור ערב צייצה. "אש!" הרס"ר פקד בקול. כל מה שענה לקריאתו של הרס"ר הוא ´קליק´, ´קליק´, ´קליק´ חלוש.... ההדקים נלחצו, הנוקרים פעלו, אך ירי לא נשמע. קול רחש עלה בקהל, הרס"ר הפך להיות לבן, החיילים בכיתת הכבוד האדימו, הרס"ר לא התבלבל וזעק שוב: "טען!". הפעם צליל הטעינה לא נשמע אחיד, הדגל נשק לא היה מושלם. "אש!" הוא זעק שוב. ´קליק´.. ´קליק´... ´קליק´... מכמיר נשמע. הרחש בקהל העלה טונים. הרס"ר הסמיק, קצוות שפמו רטטו, המפקדים הבכירים שהיו במקום החליפו מבטים מבוהלים. כיתת הכבוד כבר לא עמדה בקו ישר, החיילים היו נבוכים מאד ועצבניים בעליל. אני וצביקה התחלנו להתקדם לעבר השיחים, תוך שאנו מסירים בבהילות את מדינו. זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה התביישתי במדים הצה"ליים. אבל הטקס חייב להמשך, בפעם השלישית והאחרונה הרס"ר פקד, כמעט בלחישה, "אש!"... החיילים לחצו על ההדק בהיסוס. ´קליק´... ´קליק´... ´קליק´... ואז, לפתע, בום! יחיד רועם נשמע - רובה אחד בלבד ירה כדור. החיילים נראו על סף בכי, כמוהם הרס"ר, כמוהם הקצינים הבכירים שנכחו באירוע. ואתם יודעים מה? אני בטוח שלאחר היריה הבודדה האחרונה, שהכניסה את כולם להלם והדגישה את הביזיון שהטקס הצבאי נקלע אליו, שמעתי צחוק קלוש שנישא ברוח הערב המערבית הקרירה, בדיוק כשהשמש שקעה. כמובן שהוקמה ועדת חקירה. הרובים נלקחו ונמצאו תקינים, הכדורים חסרי הקליע נאספו מהמקום ונבדקו, גם הם נמצאו תקינים. לקחו את הכדורים והכניסו אותם לרובים - הם פעלו. עד היום לא יודעים בדיוק מה קרה בבית העלמין באשקלון. אני לא מאמין בגן-עדן, בגיהנום או ברוחות רפאים. אבל אם הייתי מאמין, הייתי נשבע שאוהד אפותה עמד מאחורי זה, זה פשוט כל כך התאים לו.
