סיפור מתוקן שלי, תציאו לי שם בשבילו
אני צריך כותרת לסיפור!!! זה היה יום קיצי. צלע ההר נגלתה בזוהרה של השמש, כשצמחים קטנים נתלים עליה. צלע ההר נראתה כמורכבת מפסים חומים על גבי פסים לבנים וחוזר חלילה, זה נתן להר מראה של עוגת שכבות. אל מול צלע ההר, עמד, כביר ונשגב, צוק גבוה שממנו ניתן היה להשקיף על המראה המדהים של צלע ההר. המראה המדהים נשקף בעינו של גלעד, שעמד על הצוק. הוא היה בן שש עשרה, רזון בלי טיפת שומן מיותרת. היו לגלעד עיניים חומות שחורות. ושיערו השחור מתנופף ברוח. "נו, אולי תזוז כבר, פוץ!", זאת הייתה דינה שמציקה לגלעד מאז שנולד, מהכיתה המקבילה, שהביטה בו ובגובהו המסחרר ואמרה , "אתה עוד תפיל את כולנו!" גלעד היה בעיצומו של הטיול השנתי של בית ספרו וחסם את המעבר על הצוק. היה זה היום השלישי לטיול. גלעד חשב שהוא עומד ליפול בכל רגע מן הצוק המאיים שעליו עמד. הוא הביט במורד הצוק אל עבר הנחל שנמצא הרחק מתחתיהם. הוא הזיז בטעות אבן קטנה שהייתה מצויה ליד כף רגלו והיא נזרקה אל הנחל אכזב. גלעד הצטמרר כששמע את האבן מתנפצת לרסיסים בהגיעה לאבנים הגדולות שהיו מוטלות בנחל. "זה לא זמן טוב לספר שאני סובל מפחד גבהים, הא?", גלעד רעד באומרו לדינה, "זה כל כך גבוה!". "טוב שאתה מספר לנו," אמרה לו דינה ופחד בעיניה, "לא יכולת ללכת מוקדם יותר ולומר להם שיש לך פחד גבהים? רק עכשיו אתה נזכר לומר לנו, כשאנו תקועים על צוק?!" היא סיימה את המשפט בצעקה, ורעד נשמע בקולה. גלעד הניח את ידו על האבנים החשופות שהיו לצדו. המשטח היה מחוספס. גלעד יכול היה לחוש בידיו כל זיז שבלט מהצוק. ידיו החלו להגיר זיעה, וגלעד החליק אותם על מכנסיו המשופשפים- ממילא. הצוק שידיו של גלעד היו מונחות עליו נראה כעולה לשמיים, הוא חסם את אור השמש, והילדים היו מונחים באפלילות הצל, למרות שצלע ההר מולם הייתה שטופת שמש. גלעד ושותפיו לטיול עמדו על משטח סלע שבלט מהצוק. רוחב המשטח היה, בסך הכל, רק חצי מטר ומה שהחזיק אותו באוויר היה רק שלושים סמטימטר של סלע. למה יצאתי לטיול המקולל הזה, כל הטיולים של הבית ספר המטורלל הזה, הא, ועוד הם אמרו שזה יהיה טיול כיפי ולא מסוכן, ימח שמם. "נו, אז החלטת לזוז או לא?!" צעקו ילדי כיתתו לעברו, תוך כדי דחיפות. דינה נראתה להוטה להמשיך. "בסדר, בסדר" מלמל גלעד לעצמו והחל ללכת. אם אפשר לקרוא לצעדים שהוא עשה, עם רגליו דמויי הגומי. הוא היה צריך להפעיל את כל כוח רצונו כדי להמשיך וללכת. עוד מעט ייגמר הסיוט הזה ואני אשוב הביתה, ניסה גלעד לנחם את רגליו יותר מאשר את עצמו. אני פשוט אמשיך ללכת בלי להסתכל למטה וזה יעבור מהר מאוד. פתאום, מתוך אינסטיקט, הביט למטה וראה את הסלעים הענקיים ששכבו להם בנתיב הנהר האכזב. גלעד בלע את רוקו בחשש, וניסה להסיר את עיניו ממראה האבנים. הוא הצליח, בקושי רב, להתיק את מבטו ותוך כדי מלמולים, "הביתה... רוצה הביתה...", הוא המשיך ללכת בדרך הסלעית והצרה. גלעד נשם ונשף כדי להירגע, אך למרות הכל הוא הרגיש שראייתו מיטשטשת, מסתחררת. הוא הרגיש כאילו בלע סלע בתוך הבטן שלו והסלע הזה מושך אותו למטה, לעבר הנהר האכזב. הוא לא יכל לעמוד יותר וניסה לשבת על הסלע. דינה נעצרה, הביטה בגלעד ואמרה, "תעמוד כבר, למה יצאת בכלל לטיול עם יש לך פחד גבהים? איך הרשו לך?", אבל גלעד המשיך לשבת ולבכות. אחרי רבע שעה, כשכבר הזמינו את המורה שנאלץ לעשות את כל הדרך חזרה, גלעד הסכים לעמוד ולהמשיך ללכת. "בסדר, אני אלך" אמר בעיניים שלא התייבשו. "עוד רבע שעה אתה מסיים את הטיול בצוק ואז תתיישב שוב באוטובוס ותיסע לבית שלך, בסדר?" ניסה לנחם אותו המורה, אך במעט הצלחה. גלעד המשיך ללכת ברגלי-גלי ובעיניים בוכות, אבל לפחות הוא הצליח לעבור את הדרך. הוא הלך בעיניים רטובות מדמעות, ולכן לקח לו זמן עד שראה שהוא עומד ללכת על ירידה בסלע. כשהוא ראה לבסוף את הירידה התלולה שהוא אמור לרדת, גלעד לא הסכים להמשיך, "אני לא יכול, יש לי פחד גבהים, אתם לא קולטים?!" אמר בדמעות למורה שבא לברר מה קרה הפעם. "טוב, אבל תחשוב על זה. אתה בינתיים חוסם את כל המעבר והילדים מהכיתה שלך לא יכולים לעבור.", אמר לו המורה בזעם והכעס ניצת בעיניו. המורה רצה רק ללכת הביתה מהמקום הזה ולנוח. "זה מה שאתה רוצה שיהיה? שילדים לא ילכו הביתה היום בגללך?". לאחר שהמורה הטיח בו דברים אלו בזעם, גלעד חשב על הדברים שוב. אולי עדיף שאני ארד את הירידה הזאת פעם אחת בכל החיים שלי ואחר כך לא אראה אותה, או שאני עלול ליפול ולמות?, בעודו פוסח על שני הסעיפים, במורד הירידה נער מכיתתו של גלעד עבר, ואבן שהייתה בצד הדרך השתחררה קלות וחרקה. איש לא שם לזה לב. כשגלעד החליט לבסוף לרדת את הירידה, ילדי כיתתו שמאחוריו ממש שמחו וצעקו לעברו, "סוף סוף נוכל ללכת הביתה. כל הכבוד". גלעד המשיך ללכת, כולו רועד ונוטף זיעה, כשהגיע לסלעים הגדולים שעליהם היה צריך לטפס למטה, קיבל פיק ברכיים והתמוטט ארצה. לאחר כדקה, כשהילדים ממש כבר מעוצבנים, גלעד התעלה על עצמו ולהפתעתו המשיך בהליכתו האיטית במורד הירידה. כך, ספק הולך ספק מטפס כלפי מטה. בשלב מסויים, גלעד קיפל את ידו ורגליו כצפרדע כדי לא ליפול. בתחתית הירידה, גלעד הניח את רגליו על הסלע השטוח, ורגלו השמאלית לפתע מצאה את האבן שהשתחררה קלות לפני זה. גלעד איבד את כל שיווי משקלו, צעק צעקה שהוציאה ממנו את האוויר, התנודד שנייה על ידיו, ואז נפל מהצוק. כשדינה, שירדה ספק גלשה מהירידה לאחר ששמעה את צעקתו, הסתכלה מבעד לשפת המצוק, לא מצאה שום דמות אדם הרחק מתחת.
אני צריך כותרת לסיפור!!! זה היה יום קיצי. צלע ההר נגלתה בזוהרה של השמש, כשצמחים קטנים נתלים עליה. צלע ההר נראתה כמורכבת מפסים חומים על גבי פסים לבנים וחוזר חלילה, זה נתן להר מראה של עוגת שכבות. אל מול צלע ההר, עמד, כביר ונשגב, צוק גבוה שממנו ניתן היה להשקיף על המראה המדהים של צלע ההר. המראה המדהים נשקף בעינו של גלעד, שעמד על הצוק. הוא היה בן שש עשרה, רזון בלי טיפת שומן מיותרת. היו לגלעד עיניים חומות שחורות. ושיערו השחור מתנופף ברוח. "נו, אולי תזוז כבר, פוץ!", זאת הייתה דינה שמציקה לגלעד מאז שנולד, מהכיתה המקבילה, שהביטה בו ובגובהו המסחרר ואמרה , "אתה עוד תפיל את כולנו!" גלעד היה בעיצומו של הטיול השנתי של בית ספרו וחסם את המעבר על הצוק. היה זה היום השלישי לטיול. גלעד חשב שהוא עומד ליפול בכל רגע מן הצוק המאיים שעליו עמד. הוא הביט במורד הצוק אל עבר הנחל שנמצא הרחק מתחתיהם. הוא הזיז בטעות אבן קטנה שהייתה מצויה ליד כף רגלו והיא נזרקה אל הנחל אכזב. גלעד הצטמרר כששמע את האבן מתנפצת לרסיסים בהגיעה לאבנים הגדולות שהיו מוטלות בנחל. "זה לא זמן טוב לספר שאני סובל מפחד גבהים, הא?", גלעד רעד באומרו לדינה, "זה כל כך גבוה!". "טוב שאתה מספר לנו," אמרה לו דינה ופחד בעיניה, "לא יכולת ללכת מוקדם יותר ולומר להם שיש לך פחד גבהים? רק עכשיו אתה נזכר לומר לנו, כשאנו תקועים על צוק?!" היא סיימה את המשפט בצעקה, ורעד נשמע בקולה. גלעד הניח את ידו על האבנים החשופות שהיו לצדו. המשטח היה מחוספס. גלעד יכול היה לחוש בידיו כל זיז שבלט מהצוק. ידיו החלו להגיר זיעה, וגלעד החליק אותם על מכנסיו המשופשפים- ממילא. הצוק שידיו של גלעד היו מונחות עליו נראה כעולה לשמיים, הוא חסם את אור השמש, והילדים היו מונחים באפלילות הצל, למרות שצלע ההר מולם הייתה שטופת שמש. גלעד ושותפיו לטיול עמדו על משטח סלע שבלט מהצוק. רוחב המשטח היה, בסך הכל, רק חצי מטר ומה שהחזיק אותו באוויר היה רק שלושים סמטימטר של סלע. למה יצאתי לטיול המקולל הזה, כל הטיולים של הבית ספר המטורלל הזה, הא, ועוד הם אמרו שזה יהיה טיול כיפי ולא מסוכן, ימח שמם. "נו, אז החלטת לזוז או לא?!" צעקו ילדי כיתתו לעברו, תוך כדי דחיפות. דינה נראתה להוטה להמשיך. "בסדר, בסדר" מלמל גלעד לעצמו והחל ללכת. אם אפשר לקרוא לצעדים שהוא עשה, עם רגליו דמויי הגומי. הוא היה צריך להפעיל את כל כוח רצונו כדי להמשיך וללכת. עוד מעט ייגמר הסיוט הזה ואני אשוב הביתה, ניסה גלעד לנחם את רגליו יותר מאשר את עצמו. אני פשוט אמשיך ללכת בלי להסתכל למטה וזה יעבור מהר מאוד. פתאום, מתוך אינסטיקט, הביט למטה וראה את הסלעים הענקיים ששכבו להם בנתיב הנהר האכזב. גלעד בלע את רוקו בחשש, וניסה להסיר את עיניו ממראה האבנים. הוא הצליח, בקושי רב, להתיק את מבטו ותוך כדי מלמולים, "הביתה... רוצה הביתה...", הוא המשיך ללכת בדרך הסלעית והצרה. גלעד נשם ונשף כדי להירגע, אך למרות הכל הוא הרגיש שראייתו מיטשטשת, מסתחררת. הוא הרגיש כאילו בלע סלע בתוך הבטן שלו והסלע הזה מושך אותו למטה, לעבר הנהר האכזב. הוא לא יכל לעמוד יותר וניסה לשבת על הסלע. דינה נעצרה, הביטה בגלעד ואמרה, "תעמוד כבר, למה יצאת בכלל לטיול עם יש לך פחד גבהים? איך הרשו לך?", אבל גלעד המשיך לשבת ולבכות. אחרי רבע שעה, כשכבר הזמינו את המורה שנאלץ לעשות את כל הדרך חזרה, גלעד הסכים לעמוד ולהמשיך ללכת. "בסדר, אני אלך" אמר בעיניים שלא התייבשו. "עוד רבע שעה אתה מסיים את הטיול בצוק ואז תתיישב שוב באוטובוס ותיסע לבית שלך, בסדר?" ניסה לנחם אותו המורה, אך במעט הצלחה. גלעד המשיך ללכת ברגלי-גלי ובעיניים בוכות, אבל לפחות הוא הצליח לעבור את הדרך. הוא הלך בעיניים רטובות מדמעות, ולכן לקח לו זמן עד שראה שהוא עומד ללכת על ירידה בסלע. כשהוא ראה לבסוף את הירידה התלולה שהוא אמור לרדת, גלעד לא הסכים להמשיך, "אני לא יכול, יש לי פחד גבהים, אתם לא קולטים?!" אמר בדמעות למורה שבא לברר מה קרה הפעם. "טוב, אבל תחשוב על זה. אתה בינתיים חוסם את כל המעבר והילדים מהכיתה שלך לא יכולים לעבור.", אמר לו המורה בזעם והכעס ניצת בעיניו. המורה רצה רק ללכת הביתה מהמקום הזה ולנוח. "זה מה שאתה רוצה שיהיה? שילדים לא ילכו הביתה היום בגללך?". לאחר שהמורה הטיח בו דברים אלו בזעם, גלעד חשב על הדברים שוב. אולי עדיף שאני ארד את הירידה הזאת פעם אחת בכל החיים שלי ואחר כך לא אראה אותה, או שאני עלול ליפול ולמות?, בעודו פוסח על שני הסעיפים, במורד הירידה נער מכיתתו של גלעד עבר, ואבן שהייתה בצד הדרך השתחררה קלות וחרקה. איש לא שם לזה לב. כשגלעד החליט לבסוף לרדת את הירידה, ילדי כיתתו שמאחוריו ממש שמחו וצעקו לעברו, "סוף סוף נוכל ללכת הביתה. כל הכבוד". גלעד המשיך ללכת, כולו רועד ונוטף זיעה, כשהגיע לסלעים הגדולים שעליהם היה צריך לטפס למטה, קיבל פיק ברכיים והתמוטט ארצה. לאחר כדקה, כשהילדים ממש כבר מעוצבנים, גלעד התעלה על עצמו ולהפתעתו המשיך בהליכתו האיטית במורד הירידה. כך, ספק הולך ספק מטפס כלפי מטה. בשלב מסויים, גלעד קיפל את ידו ורגליו כצפרדע כדי לא ליפול. בתחתית הירידה, גלעד הניח את רגליו על הסלע השטוח, ורגלו השמאלית לפתע מצאה את האבן שהשתחררה קלות לפני זה. גלעד איבד את כל שיווי משקלו, צעק צעקה שהוציאה ממנו את האוויר, התנודד שנייה על ידיו, ואז נפל מהצוק. כשדינה, שירדה ספק גלשה מהירידה לאחר ששמעה את צעקתו, הסתכלה מבעד לשפת המצוק, לא מצאה שום דמות אדם הרחק מתחת.