סיפור נוסך שכתבתי- פעם
היה זה יום חורף גשום, טולימאקוס ידע למה עליו לצפות. בעוד כמה רגעים הרגע החשוב ביותר בחייו עמד לקרות. טולימאקוס חיכה לרגע הזה כבר חמש שנים. הרגע הגיע, הלימוזינה השחורה והחלקלקה הגיחה מפינת הרחוב, בעודה מתיזה קילוחי מים על המדרכה. היא נעצרה מול טולימאקוס ומבעד לדלת שנפתחה יצא אודיו, חבר הילדות של טולימאקוס. לאודיו היה שיער שחור, שנראה שמנוני בגלל הגשם שזלג לאורכו. פניו היו קצרים ורחבים, ומבע מבולבל היה נסוך תמיד עליהן. אנשים חשבוהו לטיפש בגלל הבעה זו. אבל הוא בהחלט לא היה כזה. הוא היה גבוה, ומידותיו היו בכלל לא שיגרתיות. היו מי שכינו אותו "המפלצת", "הר האדם". אבל בכל אשר הלך, האנשים הפשוטים קראו לו "המושיע". לעומתו, לטולימאקוס היה שיער חום, קצר קצר, ופניו היו ארוכות כפניו של נוכל. הוא היה נמוך, ממש נמוך. כינו אותו "הגמד", "הגוץ". אבל כשראו אותו הולך לפניהם, מיהרו לקרוא לו "העוזר". ביחד, כינו את שניהם "צמד המשיחים", אבל באותו רגע, הכינוי שהיה מתאים להם יותר היה "צמד הנוכלים". "הבאת את מה שביקשתי?" שאל טולימאקוס בקולו הגבוה. "כן, בטח שהבאתי, אתה יודע שאני אף פעם לא נכשל בביצוע משימה", ענה לו אודיו בטון נמוך ומצמרר. "אולי זו תהיה הפעם הראשונה," ענה לו טולימאקוס ואודיו חייך, אך מיהר להשיב את חיונו כשראה שטולימאקוס רציני לגמרי. שניהם היו חברי ילדות מאוד מחוברים, היו שאמרו כמו תאומים, אבל תמיד היה איזשהו ניצוץ של תחרות בין שני המעוותים. "אל תצפה ליותר מדי, אחרת תקבל סכין בגב" ענה לו אודיו וטולימאקוס השתתק. אחרי כשחמש דקות של אווירה מתוחה ומבטים מצמיתים, פצח טולימאקוס את פיו ואמר, "אתה מאיים עלי?," וטון דיברו היה יכול להקפיא את הגשם בירידתו לגרום לשלג. "חס וחלילה, חברי היקר, שאני אאיים?, אתה מכיר אותי היטב, לא? אתה יודע שאני לא מסוגל לאיים" ענה לו אודיו, וקולו היה חלקלק יותר מצלופח. "בסדר, נעזוב את הדברים לעת עתה, תראה לי את הדבר" אמר לו טולימאקוס ובקולו צפייה דרוכה. אודיו ניגש לתא המטען של הלימוזינה ופתח אותו בקול חריקה מאיים שהידד ברחבי הרחוב. הוא הוציא, בזהירות מרבית, את החפץ המיסתורי שהיה עטוף במה שנראה כמשי מתא המטען. "תראה לי מה שאתה הבאת, חברי" אמר אודיו לטולימאקוס כשעמד בחזרה לצידו. טולימאקוס הוציא, בזהירות, את החפץ המכוסה בשקית נייר מתוך דש מעילו. לחפץ היה קנה מוזר שבלט מתוך דש מעילו. "ביי, אודיו, הייתה לי כמו אח" אמר טולימאקוס בקול קפוא, צוחק צחוק קר וחסר תחושה. אודיו לא הספיק להגיב ובום, נורתה הירייה. בו במקום אודיו מת. שלולית של דם בוקעת מפיו ומחר הקליע. טולימאקוס חייך, רכן לפני גופתו של "חברו" המת, והוציא את החפץ מבין ידיו חסרות- החיים. הוא זרק את האקדח מבלי- משים, פתח את שקית המשי ונגלה לעינו ריצוד חזק של זהב, שרביט הזהב היה בידו. הוא הוציא את החפץ האמיתי מכיס מעילו וקילף את שקית הנייר ממנו. לעינו נגלה יהלום השרביט, אשר זוהרו היה יכול לאותת לספינות בלב ים בליל שחור משחור. טולימאקוס עמד בצורה שדורש הטקס, הרים את ידו השמאלית בה היה היהלום, הרים את ידו הימנית, בה היה השרביט ואז הוא פעל. הוא חיבר, בקול נפץ נורא, את שני חלקי "שרביט הבדולח", ואז עמד העולם מלאכת. קירות המפעל העזוב "קיוטו בע"מ" רעדו ללא הפסק. הרעד היה כל כך חזק עד שליו לא יכל לשבת, שלא נאמר לעמוד. הוא הרגיש כאילו כל העולם עמד להתפורר תחת עצמו. אבל, כמו כל דבר, הרעש הנורא והעצום חלף באותה פתאומיות שבא הוא בא. ליו בקושי קם, שערו השחור והקצוץ דק לבן מטיח שנשר עליו. רגליו, דמויות ג'לי באותו רגע, נרגעו מספיק כדי לאפשר לו לשבת בכיסא הפשוט שעמד לידו. פניו, הארוכים והשובבים בדרך כלל, נהיו לבנים מפחד. חוטים חתוכים שניצוצות יצאו מהם, היו מפוזרים בכל רחבי המשרד הקטן. ליו קם אחרי רגע, נזהר שלא לגעת בטעות בחוטים שיכלו להרוג אותו, והתחיל לשוטט במפעל ההרוס. "טיולו, איפה אתה?" צעק ליו בקולי קולות, מפוחד. "אל תצעק, ממילא האוזניים שלי כמעט התחרשו" ענה לו טיולו בקול חלוש, "אני נמצא בדיוק מתחתיך". ליו הסתכל למטה וראה את ערמת האסנים שכפי הנראה, קברה מתחתה את שותפו, טיולו. ליו הרים את האבנים הכבדות, דבר שעלה לו בסבל רב, עד שראה את פני חברו מציצים מבעד לאבנים. "בשם שמיים, סוף סוף הגעת, חשבתי שעוד רגע והייתי בעולם הבא..." לחש טיולו בעוד ליו מחלץ אותו מן האבנים. שערו השחור של טיולו האסוף בקוקו מתנודד מבעד לעורפו, עורו הכהה לבן מרוב האבק שנשר עליו. ליו גיחך בלי הומור, "אפשר לחשוב שאני נמצאתי במצב הרבה יותר טוב." "'סדר, הבנו. מה זה היה לדעתך?" שאלה אותו טיולו בעודו מעביר אצבע על משטח לבן שהיה פעם אפור. "מאיפה אני יודע, רעידת אדמה אולי". "רעידת אדמה? כזאת חזקה?" "כן, ראיתי פעם תוכנית בנשיונל גיאוגרפיק," "מה זה קשור עכשיו?" "היו שם תמונות של רעידות אדמה, אלוהים, מה שהדבר הזה עושה..." טיולו עזב את חברו בעוד זה ממשיך לדבר לעצמו על התוכנית בנשיונל גיאוגרפיק. טיולו אף פעם לא ראה דבר כזה, או דומה לזה. העוצמה של הרעידת אדמה, היא היתה פשוט.... חזקה. ליו סיים לדבר אל עצמו כשנוכח שחברו כבר לא ממש מקשיב לו, "אז, לא הולכים עכשיו?, ממילא אנחנו באמצע מדבר. לא יכולתה לבנות את המפעל במקום תעשייה, היינו מקבלים פיצויים", ליו סיים את המשפט בטון ארסי. "נראה לי לביטוח, לא?". "נו באמת, איפה הייתה בשנתיים האחרונות? לא עשינו ביטוח" וכשליו הבין לבסוף מה הוא אמר, התחילו זולגות הדמעות מעינו, "איזה דפוקים! לא נקבל עכשיו כלום!!!". לפני שלוש שנים טיולו הציע לליו, חברו מגיל אפס, להקים את "קיוטו בע"מ", מפעל ליצית דברי מתיקה. המפעל נכשל בענק, בעיקר מכיוון ששני החברים לא ידעו דבר וחצי דבר על ניהול מפעל, ולכן ליו הציע שהם יורידו את הביטוח כי זה סתם מבזבז כסף, "וחוץ מזה, מה כבר יכול להיות", אמר אז ליו. אז זה מה שיכול להיות, חשב ליו בזעף. עכשיו, הדבר היחידי שיכלו השניים לעשות ולהרוויח ממנו משהו, היה ללכת הביתה ולנוח.
היה זה יום חורף גשום, טולימאקוס ידע למה עליו לצפות. בעוד כמה רגעים הרגע החשוב ביותר בחייו עמד לקרות. טולימאקוס חיכה לרגע הזה כבר חמש שנים. הרגע הגיע, הלימוזינה השחורה והחלקלקה הגיחה מפינת הרחוב, בעודה מתיזה קילוחי מים על המדרכה. היא נעצרה מול טולימאקוס ומבעד לדלת שנפתחה יצא אודיו, חבר הילדות של טולימאקוס. לאודיו היה שיער שחור, שנראה שמנוני בגלל הגשם שזלג לאורכו. פניו היו קצרים ורחבים, ומבע מבולבל היה נסוך תמיד עליהן. אנשים חשבוהו לטיפש בגלל הבעה זו. אבל הוא בהחלט לא היה כזה. הוא היה גבוה, ומידותיו היו בכלל לא שיגרתיות. היו מי שכינו אותו "המפלצת", "הר האדם". אבל בכל אשר הלך, האנשים הפשוטים קראו לו "המושיע". לעומתו, לטולימאקוס היה שיער חום, קצר קצר, ופניו היו ארוכות כפניו של נוכל. הוא היה נמוך, ממש נמוך. כינו אותו "הגמד", "הגוץ". אבל כשראו אותו הולך לפניהם, מיהרו לקרוא לו "העוזר". ביחד, כינו את שניהם "צמד המשיחים", אבל באותו רגע, הכינוי שהיה מתאים להם יותר היה "צמד הנוכלים". "הבאת את מה שביקשתי?" שאל טולימאקוס בקולו הגבוה. "כן, בטח שהבאתי, אתה יודע שאני אף פעם לא נכשל בביצוע משימה", ענה לו אודיו בטון נמוך ומצמרר. "אולי זו תהיה הפעם הראשונה," ענה לו טולימאקוס ואודיו חייך, אך מיהר להשיב את חיונו כשראה שטולימאקוס רציני לגמרי. שניהם היו חברי ילדות מאוד מחוברים, היו שאמרו כמו תאומים, אבל תמיד היה איזשהו ניצוץ של תחרות בין שני המעוותים. "אל תצפה ליותר מדי, אחרת תקבל סכין בגב" ענה לו אודיו וטולימאקוס השתתק. אחרי כשחמש דקות של אווירה מתוחה ומבטים מצמיתים, פצח טולימאקוס את פיו ואמר, "אתה מאיים עלי?," וטון דיברו היה יכול להקפיא את הגשם בירידתו לגרום לשלג. "חס וחלילה, חברי היקר, שאני אאיים?, אתה מכיר אותי היטב, לא? אתה יודע שאני לא מסוגל לאיים" ענה לו אודיו, וקולו היה חלקלק יותר מצלופח. "בסדר, נעזוב את הדברים לעת עתה, תראה לי את הדבר" אמר לו טולימאקוס ובקולו צפייה דרוכה. אודיו ניגש לתא המטען של הלימוזינה ופתח אותו בקול חריקה מאיים שהידד ברחבי הרחוב. הוא הוציא, בזהירות מרבית, את החפץ המיסתורי שהיה עטוף במה שנראה כמשי מתא המטען. "תראה לי מה שאתה הבאת, חברי" אמר אודיו לטולימאקוס כשעמד בחזרה לצידו. טולימאקוס הוציא, בזהירות, את החפץ המכוסה בשקית נייר מתוך דש מעילו. לחפץ היה קנה מוזר שבלט מתוך דש מעילו. "ביי, אודיו, הייתה לי כמו אח" אמר טולימאקוס בקול קפוא, צוחק צחוק קר וחסר תחושה. אודיו לא הספיק להגיב ובום, נורתה הירייה. בו במקום אודיו מת. שלולית של דם בוקעת מפיו ומחר הקליע. טולימאקוס חייך, רכן לפני גופתו של "חברו" המת, והוציא את החפץ מבין ידיו חסרות- החיים. הוא זרק את האקדח מבלי- משים, פתח את שקית המשי ונגלה לעינו ריצוד חזק של זהב, שרביט הזהב היה בידו. הוא הוציא את החפץ האמיתי מכיס מעילו וקילף את שקית הנייר ממנו. לעינו נגלה יהלום השרביט, אשר זוהרו היה יכול לאותת לספינות בלב ים בליל שחור משחור. טולימאקוס עמד בצורה שדורש הטקס, הרים את ידו השמאלית בה היה היהלום, הרים את ידו הימנית, בה היה השרביט ואז הוא פעל. הוא חיבר, בקול נפץ נורא, את שני חלקי "שרביט הבדולח", ואז עמד העולם מלאכת. קירות המפעל העזוב "קיוטו בע"מ" רעדו ללא הפסק. הרעד היה כל כך חזק עד שליו לא יכל לשבת, שלא נאמר לעמוד. הוא הרגיש כאילו כל העולם עמד להתפורר תחת עצמו. אבל, כמו כל דבר, הרעש הנורא והעצום חלף באותה פתאומיות שבא הוא בא. ליו בקושי קם, שערו השחור והקצוץ דק לבן מטיח שנשר עליו. רגליו, דמויות ג'לי באותו רגע, נרגעו מספיק כדי לאפשר לו לשבת בכיסא הפשוט שעמד לידו. פניו, הארוכים והשובבים בדרך כלל, נהיו לבנים מפחד. חוטים חתוכים שניצוצות יצאו מהם, היו מפוזרים בכל רחבי המשרד הקטן. ליו קם אחרי רגע, נזהר שלא לגעת בטעות בחוטים שיכלו להרוג אותו, והתחיל לשוטט במפעל ההרוס. "טיולו, איפה אתה?" צעק ליו בקולי קולות, מפוחד. "אל תצעק, ממילא האוזניים שלי כמעט התחרשו" ענה לו טיולו בקול חלוש, "אני נמצא בדיוק מתחתיך". ליו הסתכל למטה וראה את ערמת האסנים שכפי הנראה, קברה מתחתה את שותפו, טיולו. ליו הרים את האבנים הכבדות, דבר שעלה לו בסבל רב, עד שראה את פני חברו מציצים מבעד לאבנים. "בשם שמיים, סוף סוף הגעת, חשבתי שעוד רגע והייתי בעולם הבא..." לחש טיולו בעוד ליו מחלץ אותו מן האבנים. שערו השחור של טיולו האסוף בקוקו מתנודד מבעד לעורפו, עורו הכהה לבן מרוב האבק שנשר עליו. ליו גיחך בלי הומור, "אפשר לחשוב שאני נמצאתי במצב הרבה יותר טוב." "'סדר, הבנו. מה זה היה לדעתך?" שאלה אותו טיולו בעודו מעביר אצבע על משטח לבן שהיה פעם אפור. "מאיפה אני יודע, רעידת אדמה אולי". "רעידת אדמה? כזאת חזקה?" "כן, ראיתי פעם תוכנית בנשיונל גיאוגרפיק," "מה זה קשור עכשיו?" "היו שם תמונות של רעידות אדמה, אלוהים, מה שהדבר הזה עושה..." טיולו עזב את חברו בעוד זה ממשיך לדבר לעצמו על התוכנית בנשיונל גיאוגרפיק. טיולו אף פעם לא ראה דבר כזה, או דומה לזה. העוצמה של הרעידת אדמה, היא היתה פשוט.... חזקה. ליו סיים לדבר אל עצמו כשנוכח שחברו כבר לא ממש מקשיב לו, "אז, לא הולכים עכשיו?, ממילא אנחנו באמצע מדבר. לא יכולתה לבנות את המפעל במקום תעשייה, היינו מקבלים פיצויים", ליו סיים את המשפט בטון ארסי. "נראה לי לביטוח, לא?". "נו באמת, איפה הייתה בשנתיים האחרונות? לא עשינו ביטוח" וכשליו הבין לבסוף מה הוא אמר, התחילו זולגות הדמעות מעינו, "איזה דפוקים! לא נקבל עכשיו כלום!!!". לפני שלוש שנים טיולו הציע לליו, חברו מגיל אפס, להקים את "קיוטו בע"מ", מפעל ליצית דברי מתיקה. המפעל נכשל בענק, בעיקר מכיוון ששני החברים לא ידעו דבר וחצי דבר על ניהול מפעל, ולכן ליו הציע שהם יורידו את הביטוח כי זה סתם מבזבז כסף, "וחוץ מזה, מה כבר יכול להיות", אמר אז ליו. אז זה מה שיכול להיות, חשב ליו בזעף. עכשיו, הדבר היחידי שיכלו השניים לעשות ולהרוויח ממנו משהו, היה ללכת הביתה ולנוח.
