פילוסוף רוחני33
Well-known member
נטשה ישבה מול האח וחשבה. היא נזכרה בילדותה, בימים שבהם הייתה עטופה בצעיף חם ובכובע צמר חם ויוצאת לשחק בשלג וליצור כדורי שלג. היא אהבה מאוד את הוריה. אביה, בוריס, היה צייר. אמה, סשה, הייתה קדרית. נטשה אהבה בילדותה לשבת ולראות איך אביה מצייר ואמה יוצרת כלים בקדרות.
עכשיו הייתה נטשה בת 25. לא התחתנה ולא היו לה ילדים. היא גרה בבית קטן בפינת העיר, ועבדה בגן ילדים. הייתה לה ליד הבית גינה, שאותה מאוד אהבה לטפח. אחרי שחזרה מהעבודה בגן הילדים ואכלה ארוחת צהריים, הייתה ניגשת לגינה ועובדת בה כשעה או חצי שעה.
הייתה לה חברה בשם דפיורה. אותה הכירה בחוג למוזיקה. הן למדו כינור ביחד. דפיורה נהגה לדבר הרבה, אבל בדרך כלל דיברה דברי חוכמה. נטשה באה כל יום חמישי לחוג המוזיקה ופגשה בחברתה הטובה דפיורה. הייתה לה גם חברה אחרת מהחוג, שנקראה לריסה. גם אותה מאוד אהבה, והיא אהבה לשיר ולטפל בחיות. נטשה הייתה מספרת לחברותיה על עבודתה עם הילדים, והן היו מקשיבות ברוב קשב ומגיבות.
נטשה הלכה לחוג ופגשה בדפיורה. באותו יום היה קר מאוד, ושלג ירד בלי הרף. נטשה חשבה: "הלוואי שלא היה ברוסיה כל כך קר". בחוג אמרה שלום לדפיורה, ודפיורה חייכה וענתה: "שלום חביבתי, מה שלומך? כמה טוב לראות אותך. מה דעתך על מזג האוויר? נורא קר". "מן הסתם", אמרה נטשה, "ככה זה כאן, לא שזה ממש משנה". "ברוסיה תמיד קר", אמרה דפיורה, "פעם ישבתי בבית ליד האח, האח נכבה מהרוח הקרה שנכנסה בחלון, וכמעט קפאתי. היית מאמינה, נטשה?". "אין מה לעשות", אמרה נטשה, "אני מניחה שזה לא נורא כל כך". "נורא, נורא", התחילה דפיורה להגיד, אבל אז נכנסה לחדר לריסה ושאלה: "נטשה, מה קורה בגן הילדים שלך? הילדים הרוסיים מאוד צייתנים". "מה?", שאלה נטשה בפליאה, "על מה את מדברת?". "לא הבחנת?", אמרה לריסה, "כאן מחנכים את הילדים מאוד בקפדנות. זה יפה". "טוב, שיהיה", אמרה נטשה, חצי לעצמה. התחיל שיעור הכינור.
הכינורות השתלבו בשלל גוני קול, והיה נפלא. נוצרה הרמוניה מופלאה באוויר, משהו אלוהי. "לנו הרוסים יש מסורת יפה של אמנות, נכון נטשה?", אמרה דפיורה. נטשה שתקה וחשבה: "רק שהיא לא תתחיל בהרצאה ארוכה על תולדות האמנות הרוסית".
החורף נגמר. הגיעו ציפורים מהדרום החם. נטשה ארזה המון מזוודות ונסעה. עדיין היה קר, ורוח נשבה על פניה ופיזרה את שערה. היא התעלמה והמשיכה ללכת, עוד ועוד. ליד המטוס היה צפוף, מחניק ומאובק. הרבה אנשים. נטשה הסתכלה וראתה כל מיני טיפוסים עם פרצופים מסוג ידוע, דומים מאוד לאנשים שראתה בחייה ובזמן האחרון. היא חשבה על זה שבדרום יש הפתעות חדשות, פנים מסוג אחר. נמאס לה לראות אותם פרצופים כל הזמן.
המטוס הגיע. היא עלתה במדרגות בצעדים בטוחים וגאים, התיישבה וישבה בשקט כל הטיסה. מדי פעם קראה ספר, וחשבה על זה שהיא צריכה להכיר גם ספרים מהמזרח. האנשים דיברו במטוס במבטא רוסי כבד, וזה יצר תהודה חזקה. נטשה הרגישה לא בנוח ושמה אוזניות. באוזניות הייתה מוזיקה רוסית כבדה. נטשה נרדמה.
אחרי שלוש שעות, הגיעו לישראל. נטשה התעוררה מחלום מתוק, החלום היה על ילדותה הרחוקה. חלום עם הרבה שלג. נטשה ירדה עם כל המזוודות הכבדות, סידרה את שמלתה התפוחה שהתקמטה בדרך, והלכה לחפש שירותים. אחר כך תפסה מונית והלכה לחפש מלון.
נטשה אהבה מלונות. הרגשה חגיגית, של שינה במקום חדש, לבן, טהור ומסודר. שלל אוכל טוב שאפשר לבחור ממנו מה שרוצים ולהתענג. נטשה כמעט לא ידעה עברית. העברית שדיברו סביבה, נשמעה לה מוזרה. הייתה לה קלטת שממנה למדה עברית. היא חשבה שלעברית יש פחות אופי חזק מלרוסית. אמנם ידוע שלעברית יש מקורות ארוכים. גם כשלמדה עברית, נשאר המבטא שלה תמיד רוסי, כבד ונעים. אנשים התקשו להבין מה היא אומרת. היא הייתה הולכת למסעדות ומזמינה וודקה ומלפפון חמוץ. כשהייתה עם חברים בבילוי במסעדה, בדרך כלל הפסיקה אחרי כמה זמן לדבר ולהקשיב ושקעה במחשבות ברוסית. החברים קינאו בה שהיא יכולה לשתות כל כך הרבה וודקה בלי להשתכר.
נטשה ניסתה לחקות את האנשים בארץ שאומרים בדיוק מה הם רוצים, בלי מילות נימוס בבקשה וסליחה וכולי. אבל תמיד יצאו לה משפטים עם מלות נימוס יפות, ולפעמים זה נשמע מזויף.
נטשה התקשרה לאמה ברוסיה. אמה אמרה לה שאבא במצב רע. הוא קיבל דלקת ריאות קשה מהקור ועכשיו הוא בבית חולים. כל יום התקשרה נטשה בדאגה ושאלה למצב אביה. מצבו התדרדר. אמה אמרה לה שהרופאים כבר חושבים שימות. היא נזכרה בנופים היפים של אימא רוסיה, עם השלג הרב והבתים היפים. היא נזכרה איך עזבה בדיוק כשהציפורים הגיעו. היא נכנסה לדיכאון קל, ופחות ופחות דיברה עם אנשים. אף אחד לא יכול לדעת על מה חשבה. כעבור חודשיים, היא קיבלה טלפון. "נטשה שלי!", נשמע הקול. זה היה אביה בוריס. "אבא!", קראה נטשה, "אתה חי ובריא?". "עכשיו אני מרגיש יותר טוב ומתאושש בבית הבראה", אמר האב, "בקרוב אולי אבוא לגור אתך בישראל".
נטשה שמחה. כשאביה הגיע כעבור שבועיים, קיבלה אותו ליד המטוס בזרועות פתוחות, והם רצו זה לעבר זה והתחבקו מאושרים.
עכשיו הייתה נטשה בת 25. לא התחתנה ולא היו לה ילדים. היא גרה בבית קטן בפינת העיר, ועבדה בגן ילדים. הייתה לה ליד הבית גינה, שאותה מאוד אהבה לטפח. אחרי שחזרה מהעבודה בגן הילדים ואכלה ארוחת צהריים, הייתה ניגשת לגינה ועובדת בה כשעה או חצי שעה.
הייתה לה חברה בשם דפיורה. אותה הכירה בחוג למוזיקה. הן למדו כינור ביחד. דפיורה נהגה לדבר הרבה, אבל בדרך כלל דיברה דברי חוכמה. נטשה באה כל יום חמישי לחוג המוזיקה ופגשה בחברתה הטובה דפיורה. הייתה לה גם חברה אחרת מהחוג, שנקראה לריסה. גם אותה מאוד אהבה, והיא אהבה לשיר ולטפל בחיות. נטשה הייתה מספרת לחברותיה על עבודתה עם הילדים, והן היו מקשיבות ברוב קשב ומגיבות.
נטשה הלכה לחוג ופגשה בדפיורה. באותו יום היה קר מאוד, ושלג ירד בלי הרף. נטשה חשבה: "הלוואי שלא היה ברוסיה כל כך קר". בחוג אמרה שלום לדפיורה, ודפיורה חייכה וענתה: "שלום חביבתי, מה שלומך? כמה טוב לראות אותך. מה דעתך על מזג האוויר? נורא קר". "מן הסתם", אמרה נטשה, "ככה זה כאן, לא שזה ממש משנה". "ברוסיה תמיד קר", אמרה דפיורה, "פעם ישבתי בבית ליד האח, האח נכבה מהרוח הקרה שנכנסה בחלון, וכמעט קפאתי. היית מאמינה, נטשה?". "אין מה לעשות", אמרה נטשה, "אני מניחה שזה לא נורא כל כך". "נורא, נורא", התחילה דפיורה להגיד, אבל אז נכנסה לחדר לריסה ושאלה: "נטשה, מה קורה בגן הילדים שלך? הילדים הרוסיים מאוד צייתנים". "מה?", שאלה נטשה בפליאה, "על מה את מדברת?". "לא הבחנת?", אמרה לריסה, "כאן מחנכים את הילדים מאוד בקפדנות. זה יפה". "טוב, שיהיה", אמרה נטשה, חצי לעצמה. התחיל שיעור הכינור.
הכינורות השתלבו בשלל גוני קול, והיה נפלא. נוצרה הרמוניה מופלאה באוויר, משהו אלוהי. "לנו הרוסים יש מסורת יפה של אמנות, נכון נטשה?", אמרה דפיורה. נטשה שתקה וחשבה: "רק שהיא לא תתחיל בהרצאה ארוכה על תולדות האמנות הרוסית".
החורף נגמר. הגיעו ציפורים מהדרום החם. נטשה ארזה המון מזוודות ונסעה. עדיין היה קר, ורוח נשבה על פניה ופיזרה את שערה. היא התעלמה והמשיכה ללכת, עוד ועוד. ליד המטוס היה צפוף, מחניק ומאובק. הרבה אנשים. נטשה הסתכלה וראתה כל מיני טיפוסים עם פרצופים מסוג ידוע, דומים מאוד לאנשים שראתה בחייה ובזמן האחרון. היא חשבה על זה שבדרום יש הפתעות חדשות, פנים מסוג אחר. נמאס לה לראות אותם פרצופים כל הזמן.
המטוס הגיע. היא עלתה במדרגות בצעדים בטוחים וגאים, התיישבה וישבה בשקט כל הטיסה. מדי פעם קראה ספר, וחשבה על זה שהיא צריכה להכיר גם ספרים מהמזרח. האנשים דיברו במטוס במבטא רוסי כבד, וזה יצר תהודה חזקה. נטשה הרגישה לא בנוח ושמה אוזניות. באוזניות הייתה מוזיקה רוסית כבדה. נטשה נרדמה.
אחרי שלוש שעות, הגיעו לישראל. נטשה התעוררה מחלום מתוק, החלום היה על ילדותה הרחוקה. חלום עם הרבה שלג. נטשה ירדה עם כל המזוודות הכבדות, סידרה את שמלתה התפוחה שהתקמטה בדרך, והלכה לחפש שירותים. אחר כך תפסה מונית והלכה לחפש מלון.
נטשה אהבה מלונות. הרגשה חגיגית, של שינה במקום חדש, לבן, טהור ומסודר. שלל אוכל טוב שאפשר לבחור ממנו מה שרוצים ולהתענג. נטשה כמעט לא ידעה עברית. העברית שדיברו סביבה, נשמעה לה מוזרה. הייתה לה קלטת שממנה למדה עברית. היא חשבה שלעברית יש פחות אופי חזק מלרוסית. אמנם ידוע שלעברית יש מקורות ארוכים. גם כשלמדה עברית, נשאר המבטא שלה תמיד רוסי, כבד ונעים. אנשים התקשו להבין מה היא אומרת. היא הייתה הולכת למסעדות ומזמינה וודקה ומלפפון חמוץ. כשהייתה עם חברים בבילוי במסעדה, בדרך כלל הפסיקה אחרי כמה זמן לדבר ולהקשיב ושקעה במחשבות ברוסית. החברים קינאו בה שהיא יכולה לשתות כל כך הרבה וודקה בלי להשתכר.
נטשה ניסתה לחקות את האנשים בארץ שאומרים בדיוק מה הם רוצים, בלי מילות נימוס בבקשה וסליחה וכולי. אבל תמיד יצאו לה משפטים עם מלות נימוס יפות, ולפעמים זה נשמע מזויף.
נטשה התקשרה לאמה ברוסיה. אמה אמרה לה שאבא במצב רע. הוא קיבל דלקת ריאות קשה מהקור ועכשיו הוא בבית חולים. כל יום התקשרה נטשה בדאגה ושאלה למצב אביה. מצבו התדרדר. אמה אמרה לה שהרופאים כבר חושבים שימות. היא נזכרה בנופים היפים של אימא רוסיה, עם השלג הרב והבתים היפים. היא נזכרה איך עזבה בדיוק כשהציפורים הגיעו. היא נכנסה לדיכאון קל, ופחות ופחות דיברה עם אנשים. אף אחד לא יכול לדעת על מה חשבה. כעבור חודשיים, היא קיבלה טלפון. "נטשה שלי!", נשמע הקול. זה היה אביה בוריס. "אבא!", קראה נטשה, "אתה חי ובריא?". "עכשיו אני מרגיש יותר טוב ומתאושש בבית הבראה", אמר האב, "בקרוב אולי אבוא לגור אתך בישראל".
נטשה שמחה. כשאביה הגיע כעבור שבועיים, קיבלה אותו ליד המטוס בזרועות פתוחות, והם רצו זה לעבר זה והתחבקו מאושרים.
נערך לאחרונה ב: