סיפור סובייקטיבי לחלוטין,
סיפור סובייקטיבי לחלוטין, על הכימיה (והפיסיקה) שבין הרוכב ואופניו. היתה לי 2002 AIR BIG MERIDA. בתחום האופניים, זאת היתה אהבה רצינית ראשונה. עד אז היו לי רק אופני ברזל כבדות ופשוטות, כאלו של פעם. ה MERIDA היתה נהדרת: היא היתה עז הרים קלילה, מטפסת בעליות טכניות קשות, ומתלהבת בירידות. טיפסנו את רמת הגולן (פעמיים), את המוחרקה אינספור פעמים, את הגילבוע, ועוד הרבה הרים – תמיד רחוק מכבישים, על שבילי עפר או פחות מזה. היתה בה טיפה חוסר יציבות, שגרמה לי כמה התעופפויות מפתיעות ונחיתות כואבות; אבל הסתדרנו טוב. הרומן ביננו הסתיים במפתיע, כשיום אחד היא פשוט התפרקה לי. השלדה נשברה בריתוך בסוף עלייה מאומצת. יש אחריות, אבל אין שילדות 2002 יותר. רוזן את מינץ הבטיחו שלדת 2003, בעוד שבוע- שבועיים, והימים בלעדיה החלו להעיק. בינתיים, מצאתי ניחומים בדוושות ידידה וותיקה מהימים בהם הייתי פוחח (רוכב על אופני פח) ופוחז (חסר ברקסים) - אופני הברזל הישנות שלי הוצאו מהמחסן. אין בהם שיכוך, 21 הילוכים, הגלגל האחורי עקום והברקסים הם להמחשה בלבד; אבל הכרות הדדית של שנים עזרה לנו להוציא לפועל כמה טיולים נהדרים. כשהייתי דורש יותר מדי לטעמה, היא היתה מפליקה לי בישבן להזכירני שחסרת שיכוך היא. עברו הימים (שבועיים, ליתר דיוק), ונקראתי לבוא ולקחת את האופניים המתוקנות. בינתיים פגשתי באתר "תפוז" עוד רוכב שזה קרה לו, והתחליף – 2002 MERIDA על שלדת 2003 – ממש דיכא אותו. הגעתי למפגש הראשון מצפה לבעיות. המחליפה נראתה טוב (שילדת 2003 יותר מרשימה), אבל המראה לא ממש חשוב כאן. לקחתי אותה למבחן אמיתי: יוקנעם – מוחרקה – וואדי רקפת, מסלול הכולל עלייה טכנית לא קלה וירידות מאתגרות. התחלתי פסימי – כל קושי קטן נראה לי גדול, כל בעייה נראתה לי חדשה. אם הקודמת היתה עז הרים, זאת הזכירה לי פרה. היתה כבדות בזרימה, וכל אבן ממוצעת זרקה את הגלגל הקידמי הצידה. עם כל סיבוב פדל נזכרתי בקודמת, בקלילות שלה, ואיך נהננו ביחד. חזרנו הביתה במצב רוח רע – אני מהאכזבה, והיא מההשוואה הבילתי פוסקת שלה לעז ההרים ההיא. הדיכאון אפילו הביא אותי למחשבות על התנזרות זמנית. זה היה בבוקר. אחר הצהריים העפתי בה מבט מדוכא, והיא פתחה את פיה ותאמר: "אולי לכל הרוחות תצא מזה? אתה רק מקטר ומקטר ומספר לי על איך ההיא היתה. אולי לשם שינוי תתיחס אלי? אולי תעלה עלי, בעדינות, תתרכז רק בי,תלמד אותי, וביחד נטפס על איזה הר, עד השיא?" הבנתי שהיא צודקת. אי אפשר להיות תקוע בעבר. חבשתי קסדה, והפעם עוד כמה אמצעי הגנה (הולכים עד הסוף או לא?!) - כפפות ומגיני ברכיים. בחרתי לטפס להר גחר (מעל קיבוץ הזורע). יש שם מבחר תנאי שטח, כולל עליות קשות וירידות קופצניות. הפעם התחלנו בעדינות. עליות מתונות בדרך עפר נוחה, המטפסת על שפת וואדי מקסים. לא ממהרים, מתגלגלים עם הדרך קדימה. יש קצת הרגשת כבדות, אבל גם יציבות. המהירות הולכת וגוברת, למרות העלייה, כאילו כח המשיכה שינה כיוון. אני מרגיש שהתנועות שלי מוצאות מענה, ואנחנו כבר זורמים במהירות על סלעים ובורות, כמו שני רקדנים המחוברים בחוט בלתי נראה. אני בהחלט מתאמץ, כשאני טס ככה בעלייה כאילו היתה ירידה – ורק רוצה להשקיע יותר ויותר מעצמי ברגע הזה, לראות למה נגיע ביחד. אחרי טיפוס רצוף של 170 מ' (גובה) הגענו לפסגה, עייפים ומרוצים. נשארה רק הירידה. כאן המקום לגלות לכם שאני פחדן ירידות. בעליות אני תלוי בעיקר בכושר שלי; בירידות, לעומת זאת, יחסי עם ה MERIDA עוברים מבחן קשה. אני רוצה שנשרוף את השביל ביחד, אבל אני בידיים שלה – כל אי הסכמה ביננו עלולה להיגמר בפרדה זמנית כואבת. לכן גייסתי את כל הריכוז שלי, לחשתי לה - "אני מאמין בך", והתחלנו להתגלגל למטה. היא אכן שונה מהקודמת. צריך להחזיק את הגוף קצת אחרת, ולהשקיע טיפה יותר הטיית אגן בהיגוי; כשכיוונתי את עצמי לרגישות הנדרשת קיבלתי גם זרימה מהירה וגם הרגשת יציבות. אחרי כמה קילומטרים שרובם ירידה מהירה בדבל מקסים המשקיף על עמק יזרעאל הגענו למטה – ... אחרי כיוון עדין של הכיסא והבולם האחורי עשינו הכל שוב. ומאז אנו חיים באושר, ויחסינו מלאים ירידות ועליות. בחיי, כל מילה אמת.
סיפור סובייקטיבי לחלוטין, על הכימיה (והפיסיקה) שבין הרוכב ואופניו. היתה לי 2002 AIR BIG MERIDA. בתחום האופניים, זאת היתה אהבה רצינית ראשונה. עד אז היו לי רק אופני ברזל כבדות ופשוטות, כאלו של פעם. ה MERIDA היתה נהדרת: היא היתה עז הרים קלילה, מטפסת בעליות טכניות קשות, ומתלהבת בירידות. טיפסנו את רמת הגולן (פעמיים), את המוחרקה אינספור פעמים, את הגילבוע, ועוד הרבה הרים – תמיד רחוק מכבישים, על שבילי עפר או פחות מזה. היתה בה טיפה חוסר יציבות, שגרמה לי כמה התעופפויות מפתיעות ונחיתות כואבות; אבל הסתדרנו טוב. הרומן ביננו הסתיים במפתיע, כשיום אחד היא פשוט התפרקה לי. השלדה נשברה בריתוך בסוף עלייה מאומצת. יש אחריות, אבל אין שילדות 2002 יותר. רוזן את מינץ הבטיחו שלדת 2003, בעוד שבוע- שבועיים, והימים בלעדיה החלו להעיק. בינתיים, מצאתי ניחומים בדוושות ידידה וותיקה מהימים בהם הייתי פוחח (רוכב על אופני פח) ופוחז (חסר ברקסים) - אופני הברזל הישנות שלי הוצאו מהמחסן. אין בהם שיכוך, 21 הילוכים, הגלגל האחורי עקום והברקסים הם להמחשה בלבד; אבל הכרות הדדית של שנים עזרה לנו להוציא לפועל כמה טיולים נהדרים. כשהייתי דורש יותר מדי לטעמה, היא היתה מפליקה לי בישבן להזכירני שחסרת שיכוך היא. עברו הימים (שבועיים, ליתר דיוק), ונקראתי לבוא ולקחת את האופניים המתוקנות. בינתיים פגשתי באתר "תפוז" עוד רוכב שזה קרה לו, והתחליף – 2002 MERIDA על שלדת 2003 – ממש דיכא אותו. הגעתי למפגש הראשון מצפה לבעיות. המחליפה נראתה טוב (שילדת 2003 יותר מרשימה), אבל המראה לא ממש חשוב כאן. לקחתי אותה למבחן אמיתי: יוקנעם – מוחרקה – וואדי רקפת, מסלול הכולל עלייה טכנית לא קלה וירידות מאתגרות. התחלתי פסימי – כל קושי קטן נראה לי גדול, כל בעייה נראתה לי חדשה. אם הקודמת היתה עז הרים, זאת הזכירה לי פרה. היתה כבדות בזרימה, וכל אבן ממוצעת זרקה את הגלגל הקידמי הצידה. עם כל סיבוב פדל נזכרתי בקודמת, בקלילות שלה, ואיך נהננו ביחד. חזרנו הביתה במצב רוח רע – אני מהאכזבה, והיא מההשוואה הבילתי פוסקת שלה לעז ההרים ההיא. הדיכאון אפילו הביא אותי למחשבות על התנזרות זמנית. זה היה בבוקר. אחר הצהריים העפתי בה מבט מדוכא, והיא פתחה את פיה ותאמר: "אולי לכל הרוחות תצא מזה? אתה רק מקטר ומקטר ומספר לי על איך ההיא היתה. אולי לשם שינוי תתיחס אלי? אולי תעלה עלי, בעדינות, תתרכז רק בי,תלמד אותי, וביחד נטפס על איזה הר, עד השיא?" הבנתי שהיא צודקת. אי אפשר להיות תקוע בעבר. חבשתי קסדה, והפעם עוד כמה אמצעי הגנה (הולכים עד הסוף או לא?!) - כפפות ומגיני ברכיים. בחרתי לטפס להר גחר (מעל קיבוץ הזורע). יש שם מבחר תנאי שטח, כולל עליות קשות וירידות קופצניות. הפעם התחלנו בעדינות. עליות מתונות בדרך עפר נוחה, המטפסת על שפת וואדי מקסים. לא ממהרים, מתגלגלים עם הדרך קדימה. יש קצת הרגשת כבדות, אבל גם יציבות. המהירות הולכת וגוברת, למרות העלייה, כאילו כח המשיכה שינה כיוון. אני מרגיש שהתנועות שלי מוצאות מענה, ואנחנו כבר זורמים במהירות על סלעים ובורות, כמו שני רקדנים המחוברים בחוט בלתי נראה. אני בהחלט מתאמץ, כשאני טס ככה בעלייה כאילו היתה ירידה – ורק רוצה להשקיע יותר ויותר מעצמי ברגע הזה, לראות למה נגיע ביחד. אחרי טיפוס רצוף של 170 מ' (גובה) הגענו לפסגה, עייפים ומרוצים. נשארה רק הירידה. כאן המקום לגלות לכם שאני פחדן ירידות. בעליות אני תלוי בעיקר בכושר שלי; בירידות, לעומת זאת, יחסי עם ה MERIDA עוברים מבחן קשה. אני רוצה שנשרוף את השביל ביחד, אבל אני בידיים שלה – כל אי הסכמה ביננו עלולה להיגמר בפרדה זמנית כואבת. לכן גייסתי את כל הריכוז שלי, לחשתי לה - "אני מאמין בך", והתחלנו להתגלגל למטה. היא אכן שונה מהקודמת. צריך להחזיק את הגוף קצת אחרת, ולהשקיע טיפה יותר הטיית אגן בהיגוי; כשכיוונתי את עצמי לרגישות הנדרשת קיבלתי גם זרימה מהירה וגם הרגשת יציבות. אחרי כמה קילומטרים שרובם ירידה מהירה בדבל מקסים המשקיף על עמק יזרעאל הגענו למטה – ... אחרי כיוון עדין של הכיסא והבולם האחורי עשינו הכל שוב. ומאז אנו חיים באושר, ויחסינו מלאים ירידות ועליות. בחיי, כל מילה אמת.