סיפור עוצמה
זהו סיפור שקרה לי במציאות או בדמיון לפני זמן מה... הלכתי לטייל עם הכלבים שלי לפני השינה. כשהגעתי לגינה השכונתית שחררתי אותם כדי שיהנו וירוצו וישחקו ביחד. מקס, שהוא בן 3.5 נעלם אחרי כמה דקות (כרגיל..) ואני והגורה, נטשה, הלכנו לחפש אותו. ידעתי בערך לאיזה כיוון הוא ברח והלכתי איתה משוחררת. מקס קצת מסוכן, הוא תוקף כלבים ומכוניות ואוהב לרדוף אחרי אופנועים. אף פעם הוא לא ממש נפגע. הייתי רגוע ואפילו שאנן. ידעתי שאמצא אותו והכל יהיה בסדר. בכל זאת, היתה לי הרגשה מוזרה שלא הכל כרגיל אבל התעלמתי ממנה. אחרי כמה דקות נטשה ראתה אותו במדרכה ממול. היא התחילה לרוץ אליו ואז היססה, היא פחדה להתרחק ממני יותר מדי. היא עצרה על הכביש, קרוב למדרכה, כשמכונית נכנסה לרחוב בנסיעה איטית לכיוונה. קראתי לה לבוא אלי. פעלתי באיטיות. המכונית התקרבה ונטשה לא באה אלי וגם לא רצה למקס שעמד ממול. עברו עוד כמה שניות והמכונית כבר היתה מטרים ממנה. צעקתי לה. היא לא זזה. המכונית הבחינה בה, חשבתי שתעקוף אותה, ואז הנהג הגביר, שבר לכיוונה את ההגה ופגע בה! באותו רגע נעצר העולם. צעקתי "לא" ורציתי שלא יקרה לה כלום, חשבתי שהיא תמות, המכונית פגעה בה ושמעתי את המכה החזקה בגופה, עקבתי בעיני אחריה ואחרי המכונית. זה לקח שניה ובשבילי זה היה אין סופי. בזמן הזה, רק דבר אחר היה: "לא", לא יקרה לה כלום. היא עפה למרחק של 10 מטר, התגלגלה על הכביש, והתחילה לרוץ לעבר הגינה.רצתי אליה. חיבקתי אותה. היא יללה בכאב. מקס הגיע בריצה לראות מה קרה. הוא הבין ראשון שלא קרה לה כלום, והמשיך בריצה לרדוף אחרי חתולה. שנינו, אני ונטשה היינו נרגשים, מתנשפים. במשך כמה דקות פשוט ישבתי לידה. חזרנו הביתה ברגל. בבית, באור, בדקתי אותה. שום סריטה, שום צליעה, שום דבר. כאילו זה בכלל לא קרה.
זהו סיפור שקרה לי במציאות או בדמיון לפני זמן מה... הלכתי לטייל עם הכלבים שלי לפני השינה. כשהגעתי לגינה השכונתית שחררתי אותם כדי שיהנו וירוצו וישחקו ביחד. מקס, שהוא בן 3.5 נעלם אחרי כמה דקות (כרגיל..) ואני והגורה, נטשה, הלכנו לחפש אותו. ידעתי בערך לאיזה כיוון הוא ברח והלכתי איתה משוחררת. מקס קצת מסוכן, הוא תוקף כלבים ומכוניות ואוהב לרדוף אחרי אופנועים. אף פעם הוא לא ממש נפגע. הייתי רגוע ואפילו שאנן. ידעתי שאמצא אותו והכל יהיה בסדר. בכל זאת, היתה לי הרגשה מוזרה שלא הכל כרגיל אבל התעלמתי ממנה. אחרי כמה דקות נטשה ראתה אותו במדרכה ממול. היא התחילה לרוץ אליו ואז היססה, היא פחדה להתרחק ממני יותר מדי. היא עצרה על הכביש, קרוב למדרכה, כשמכונית נכנסה לרחוב בנסיעה איטית לכיוונה. קראתי לה לבוא אלי. פעלתי באיטיות. המכונית התקרבה ונטשה לא באה אלי וגם לא רצה למקס שעמד ממול. עברו עוד כמה שניות והמכונית כבר היתה מטרים ממנה. צעקתי לה. היא לא זזה. המכונית הבחינה בה, חשבתי שתעקוף אותה, ואז הנהג הגביר, שבר לכיוונה את ההגה ופגע בה! באותו רגע נעצר העולם. צעקתי "לא" ורציתי שלא יקרה לה כלום, חשבתי שהיא תמות, המכונית פגעה בה ושמעתי את המכה החזקה בגופה, עקבתי בעיני אחריה ואחרי המכונית. זה לקח שניה ובשבילי זה היה אין סופי. בזמן הזה, רק דבר אחר היה: "לא", לא יקרה לה כלום. היא עפה למרחק של 10 מטר, התגלגלה על הכביש, והתחילה לרוץ לעבר הגינה.רצתי אליה. חיבקתי אותה. היא יללה בכאב. מקס הגיע בריצה לראות מה קרה. הוא הבין ראשון שלא קרה לה כלום, והמשיך בריצה לרדוף אחרי חתולה. שנינו, אני ונטשה היינו נרגשים, מתנשפים. במשך כמה דקות פשוט ישבתי לידה. חזרנו הביתה ברגל. בבית, באור, בדקתי אותה. שום סריטה, שום צליעה, שום דבר. כאילו זה בכלל לא קרה.
