פילוסוף רוחני33
Well-known member
אבנר התגייס לחיל הים. שם הכיר את שרונה, ששירתה אתו בבסיס. הם היו מדברים בחדר האוכל הרבה ולאט התיידדו וביקרו זה את זה בסופי שבוע. אחרי שהפכו לזוג, היה כל יום כותב אבנר לשרונה מכתבים. שרונה פחדה שיטבע במשימה בים. אחרי הצבא הלך כל אחד לדרכו, אבנר לא מצא את שרונה ונפרדו.
אבנר הפך למלח. היה מפליג הרבה להנאתו למקומות קרובים וגם רחוקים יותר. הים חוויה מסעירה ומיוחדת. הוא חשב על כך שעליו להתחתן. הוא כבר מבוגר, והגעגועים לשרונה הישנה לפעמים חזרו להציק לו. הוא נסע לטייל בארץ במכונית. כשהגיע לירושלים, שכר לו חדר במלון ושכב לנוח. בחדר האוכל הסתכלה עליו אישה אחת, שזיהה כערבייה לפי מראה. היא נראתה לו מאוד מעניינת, ולכן לא עצר בעצמו אלא ניגש אליה ושאל אותה לשמה. לפני כן הציג את עצמו, כראוי לג'נטלמן כמוהו. אמרה ששמה חמדה. הוא חייך חיוך קסום ומסתורי. "אתה נראה חמוד", אמרה, "במה אתה עובד?". "אני ימאי", אמר. "איפה החדר שלך?", שאלה. כיוון שכבר שאלה, לקח אותה לראות את חדרו. "כמה יפה, חבל שהחדר שלי לא כך יפה", אמרה והשתתקה במבט מבויש. אבנר הביט בה בדאגה קלה. "הכול בסדר?", שאל. "לצערי לא", נאנחה חמדה, "בעלי מת עליי לפני שנה. בתאונת דרכים". "כמה מצער", אמר אבנר. חמדה נתנה לו פתאום נשיקה קטנה על הלחי. הוא סובב אליה את מבטו, והתנשקו נשיקה ארוכה. "אני רוצה לישון אתך בחדר הלילה", אמרה פתאום חמדה, "אני בודדה. אני רוצה מישהו להתכרבל לידו כדי להרגיש בטוחה". "טוב", אמר. מאז היו ישנים ביחד בחדרו כל לילה. אחרי שיצאו מהמלון, הציע לה אבנר נישואין. היא קפצה ושמחה ונישקה אותו.
הם התחתנו בחתונה ערבית מפוארת, עם ממתקים ערביים משובחים. מאז חיו בשלווה, והיו מקשיבים ביחד לרדיו הישן שהיה בדירה שקנו. כמעט לא רבו, ואבנר התפלא על זה. היא כל כך עדינה, לא יכולה לכעוס על אדם. אף פעם לא נזפה בו ממש. כשהעיר לה על התנהלותה בחיים, הסמיקה וקיבלה את דבריו בשתיקה נוגה. לפעמים הלכה לחדר לשכב במיטה ולחשוב. אבנר חשב שזה סוג של בריחה, אבל מעולם לא העיר לה על כך ולא שאל אותה למה עשתה זאת.
הימים עברו, וחמדה הרתה. הייתה הולכת בבית הגדול ובמסדרונות הרבים גאה ואצילית לקצב המוזיקה הערבית השקטה שהתנגנה. אלה היו ימים יפים. שניהם שתקו וציפו לילד, ואהבו מאוד זה את זה. הרגישו שמשהו עובר באוויר בין חזותיהם.
נולד להם ילד, והם קראו לו מוסטפה. אבנר לא הוטרד בכלל מכך שאשתו ערבייה עם תרבות אחרת. להפך, סקרן אותו להכיר עוד ועוד את העולם האחר. לכן היה שואל אותה הרבה על תרבותה, והייתה נאנחת ומספרת לאט ובשלווה על דברים שאהבה בחייה.
אבנר היה חוזר מהים כל ערב, מושיב את ילדיו הקטנים על ברכיו ומספר להם סיפורים מופלאים מהים הגדול. היו להם שלושה ילדים: מוסטפה הבכור, בני הבינוני ואורית הילדה הקטנה. בחוץ הייתה להם גינה יפה שטיפחו עם השנים, ומוסטפה אהב לעבוד בה הרבה. בני היה יושב בבית ומדבר עם חברים בטלפון. עבודת הגינה נראתה לו קשה מדי. שני האחים לא דיברו הרבה זה עם זה, והיו מגיעים כל הזמן למריבות בגלל שטויות. הבת קטנה, אורית, התחילה ללמוד בבית ספר ישראלי והפכה מיד לתלמידה מצטיינת. כל המורות אהבו אותה והחמיאו לה בלי הרף. המחברות שלה תמיד היו מסודרות ויפות למופת. אז הגיע יום הולדתה. היא התרגשה ושמחה, וגם המשפחה שמחה אתה. חמדה אמה הכינה לה עוגת שוקולד גדולה ויפה עם נרות וגם הרבה ממתקים. באותו ערב, אבנר לא חזר מהים. חמדה ישבה בכורסא ודאגה מאוד. מוסטפה עבד בגינה. בני דיבר בטלפון בחדרו. רק אורית נכנסה לחדר האורחים וראתה את אמה יושבת במבט מודאג מאוד, וגם אורית נהייתה מודאגת וניגשה לנחם את אמה. אבנר טבע בים.
אז הייתה תקופה קשה לבלי נשוא בבית. חמדה עברה במסדרונות הארוכים והאפלים, ועיניה השחורות זהרו באור תכשיטי הזהב הרבים שלה וננעצו קדימה באימת נץ. אורית כבר הייתה בכיתה ב'. הייתה חוזרת מהלימודים לא מרוצה וניגשת מיד לחדרה לעבוד ולהכין שיעורים, ולא יצאה ממנו הרבה זמן. הייתה מתעצבנת מהר ואומרת "אוף, אין לי כבר כוח ללמוד כל כך הרבה". המורות לא הבינו מה קרה לה. הציונים שלה הרעו, אבל אף אחד בבית כבר לא הסתכל בהם ולא התעניין. אורית הייתה בוכה בחדרה ולא יוצאת ממנו כמעט כל היום, ובארוחות לא דיברה וכמעט לא הסתכלה על אף אחד.
בני התחיל לצאת מהבית ולהסתכל איך מוסטפה עובד. פתאום נראה לו מעניין, ורצה לנסות לעזור לו. הוא קצת התבייש ולכן בהתחלה רק היה עומד ליד הבית ומסתכל. יום אחד הבחין בו אחיו מוסטפה ואמר לו: "בוא, אל תפחד. העבודה חיינו". בני חייך והלך לעבר מוסטפה העובד עם האת והקלשון, וככל שהתקרב החיש את צעדיו עד שרץ ודילג בקלילות. כשהגיע, הגיש לו מוסטפה את הכלים ואיכשהו מיד התחיל בני לעבוד. להפתעת שניהם, בני מיד עבד מצוין, כאילו היה עובד אדמה מיומן. הם עבדו ביחד כל היום ודיברו ופטפטו המון, ובהפסקות אכלו ביחד ארוחות טובות. אורית חזרה להצליח בלימודים. חמדה האם ישבה בכורסת הצמר הגדולה, העבה והרכה שבחדר האורחים ושתקה שתיקה ארוכה, שנמשכה עד מאוחר בערב.
אבנר הפך למלח. היה מפליג הרבה להנאתו למקומות קרובים וגם רחוקים יותר. הים חוויה מסעירה ומיוחדת. הוא חשב על כך שעליו להתחתן. הוא כבר מבוגר, והגעגועים לשרונה הישנה לפעמים חזרו להציק לו. הוא נסע לטייל בארץ במכונית. כשהגיע לירושלים, שכר לו חדר במלון ושכב לנוח. בחדר האוכל הסתכלה עליו אישה אחת, שזיהה כערבייה לפי מראה. היא נראתה לו מאוד מעניינת, ולכן לא עצר בעצמו אלא ניגש אליה ושאל אותה לשמה. לפני כן הציג את עצמו, כראוי לג'נטלמן כמוהו. אמרה ששמה חמדה. הוא חייך חיוך קסום ומסתורי. "אתה נראה חמוד", אמרה, "במה אתה עובד?". "אני ימאי", אמר. "איפה החדר שלך?", שאלה. כיוון שכבר שאלה, לקח אותה לראות את חדרו. "כמה יפה, חבל שהחדר שלי לא כך יפה", אמרה והשתתקה במבט מבויש. אבנר הביט בה בדאגה קלה. "הכול בסדר?", שאל. "לצערי לא", נאנחה חמדה, "בעלי מת עליי לפני שנה. בתאונת דרכים". "כמה מצער", אמר אבנר. חמדה נתנה לו פתאום נשיקה קטנה על הלחי. הוא סובב אליה את מבטו, והתנשקו נשיקה ארוכה. "אני רוצה לישון אתך בחדר הלילה", אמרה פתאום חמדה, "אני בודדה. אני רוצה מישהו להתכרבל לידו כדי להרגיש בטוחה". "טוב", אמר. מאז היו ישנים ביחד בחדרו כל לילה. אחרי שיצאו מהמלון, הציע לה אבנר נישואין. היא קפצה ושמחה ונישקה אותו.
הם התחתנו בחתונה ערבית מפוארת, עם ממתקים ערביים משובחים. מאז חיו בשלווה, והיו מקשיבים ביחד לרדיו הישן שהיה בדירה שקנו. כמעט לא רבו, ואבנר התפלא על זה. היא כל כך עדינה, לא יכולה לכעוס על אדם. אף פעם לא נזפה בו ממש. כשהעיר לה על התנהלותה בחיים, הסמיקה וקיבלה את דבריו בשתיקה נוגה. לפעמים הלכה לחדר לשכב במיטה ולחשוב. אבנר חשב שזה סוג של בריחה, אבל מעולם לא העיר לה על כך ולא שאל אותה למה עשתה זאת.
הימים עברו, וחמדה הרתה. הייתה הולכת בבית הגדול ובמסדרונות הרבים גאה ואצילית לקצב המוזיקה הערבית השקטה שהתנגנה. אלה היו ימים יפים. שניהם שתקו וציפו לילד, ואהבו מאוד זה את זה. הרגישו שמשהו עובר באוויר בין חזותיהם.
נולד להם ילד, והם קראו לו מוסטפה. אבנר לא הוטרד בכלל מכך שאשתו ערבייה עם תרבות אחרת. להפך, סקרן אותו להכיר עוד ועוד את העולם האחר. לכן היה שואל אותה הרבה על תרבותה, והייתה נאנחת ומספרת לאט ובשלווה על דברים שאהבה בחייה.
אבנר היה חוזר מהים כל ערב, מושיב את ילדיו הקטנים על ברכיו ומספר להם סיפורים מופלאים מהים הגדול. היו להם שלושה ילדים: מוסטפה הבכור, בני הבינוני ואורית הילדה הקטנה. בחוץ הייתה להם גינה יפה שטיפחו עם השנים, ומוסטפה אהב לעבוד בה הרבה. בני היה יושב בבית ומדבר עם חברים בטלפון. עבודת הגינה נראתה לו קשה מדי. שני האחים לא דיברו הרבה זה עם זה, והיו מגיעים כל הזמן למריבות בגלל שטויות. הבת קטנה, אורית, התחילה ללמוד בבית ספר ישראלי והפכה מיד לתלמידה מצטיינת. כל המורות אהבו אותה והחמיאו לה בלי הרף. המחברות שלה תמיד היו מסודרות ויפות למופת. אז הגיע יום הולדתה. היא התרגשה ושמחה, וגם המשפחה שמחה אתה. חמדה אמה הכינה לה עוגת שוקולד גדולה ויפה עם נרות וגם הרבה ממתקים. באותו ערב, אבנר לא חזר מהים. חמדה ישבה בכורסא ודאגה מאוד. מוסטפה עבד בגינה. בני דיבר בטלפון בחדרו. רק אורית נכנסה לחדר האורחים וראתה את אמה יושבת במבט מודאג מאוד, וגם אורית נהייתה מודאגת וניגשה לנחם את אמה. אבנר טבע בים.
אז הייתה תקופה קשה לבלי נשוא בבית. חמדה עברה במסדרונות הארוכים והאפלים, ועיניה השחורות זהרו באור תכשיטי הזהב הרבים שלה וננעצו קדימה באימת נץ. אורית כבר הייתה בכיתה ב'. הייתה חוזרת מהלימודים לא מרוצה וניגשת מיד לחדרה לעבוד ולהכין שיעורים, ולא יצאה ממנו הרבה זמן. הייתה מתעצבנת מהר ואומרת "אוף, אין לי כבר כוח ללמוד כל כך הרבה". המורות לא הבינו מה קרה לה. הציונים שלה הרעו, אבל אף אחד בבית כבר לא הסתכל בהם ולא התעניין. אורית הייתה בוכה בחדרה ולא יוצאת ממנו כמעט כל היום, ובארוחות לא דיברה וכמעט לא הסתכלה על אף אחד.
בני התחיל לצאת מהבית ולהסתכל איך מוסטפה עובד. פתאום נראה לו מעניין, ורצה לנסות לעזור לו. הוא קצת התבייש ולכן בהתחלה רק היה עומד ליד הבית ומסתכל. יום אחד הבחין בו אחיו מוסטפה ואמר לו: "בוא, אל תפחד. העבודה חיינו". בני חייך והלך לעבר מוסטפה העובד עם האת והקלשון, וככל שהתקרב החיש את צעדיו עד שרץ ודילג בקלילות. כשהגיע, הגיש לו מוסטפה את הכלים ואיכשהו מיד התחיל בני לעבוד. להפתעת שניהם, בני מיד עבד מצוין, כאילו היה עובד אדמה מיומן. הם עבדו ביחד כל היום ודיברו ופטפטו המון, ובהפסקות אכלו ביחד ארוחות טובות. אורית חזרה להצליח בלימודים. חמדה האם ישבה בכורסת הצמר הגדולה, העבה והרכה שבחדר האורחים ושתקה שתיקה ארוכה, שנמשכה עד מאוחר בערב.