סיפור על סבא... (זהירות, ארוך)
(אולי קצת עצוב, אבל גם קצת שמח) אני רוצה לספר לכם על אבא שלי. מעניין איך היה נשמע הסיפור הזה אילו בעלי היה מספר אותו מנקודת מבט של חתן על חמו... לפני שנה בערך, היה לאבא שלי שבץ מוחי. קצת יותר, זה היה בקיץ שעבר. זה היה מסוג קצת מיוחד, הוא פגע בו בעיקר באזור שממונה על הזיכרון לטווח קצר. גם בראייה הוא פגע. בחודשים הראשונים אחרי, הוא היה כמעט עיוור. אבא שלי הוא איש מיוחד. די צעיר, בן 54 עכשיו. תמיד היה לו קושי מאוד גדול ביחסי משפחה. אני יודעת שהוא איש סוער ונסער רגשית, אבל מעולם לא שמעתי ממנו דעה או אמירה שהתייחסה ישירות לדעות שלי, או לרגשות שלי. הוא מאוד סגור מבחינה זו. גם על אנשים אחרים לא שמעתי מה הוא חושב או מרגיש. על עצמו ועל חייו או ילדותו, אני כמעט לא יודעת דבר. מעט מאוד ממה שאמא שלי סיפרה. ובעצם אין לי מספיק פרטים כדי לרקום איזה דמיון או תמונה על החיים שלו. בהתחלה, קרוב מאוד לאירוע, הוא היה "מחוק" על טווח של חמש שנים בערך. זכר שאני נשואה, אבל לא זכר שיש לו נכד. לא ידע איפה אני גרה. לא זכר שהוא גרוש פעם שנייה (מבחינתו או חזר להיות נשוי לאשתו השנייה). אחר-כך, בתקופה של השיקום בבית לוינשטיין, הוא גר אצלי בערך חודשיים. ביום בית לוינשטיין, אחה"צ ולילה אצלי. הטווח של הפגיעה הצטמצם קצת. ומה שנותר היה טווח זיכרון של חמש דקות. איך אפשר לתאר את זה? אם נאמר הוא היה צריך ללכת לשירותים, היה צריך להסביר לו ולהראות לו בכל פעם מחדש איפה השירותים. וקצת משעשע, כשהוא יוצא מהשירותים, הוא כבר לא זוכר איפה הוא נמצא, ומתנהג כאילו עכשיו נפגשנו אחרי שנה שלא התראינו. עוד משעשע? כשהוא יושב לאכול, הוא ממשיך וממשיך, איכשהו הוא לא מקבל את האיתות של השובע, אם לא מקפידים והשולחן מלא בכל מיני, הוא יכול לשבת לאכול גם שעתיים. הבן שלי, די מהר קלט את השבר הזה בממד הזמן, ולמד גם קצת להתחכם ולנצל את חוסר הזיכרון הרצוף של הסבא שלו. היום אני כבר יודעת שאת כל ה"חורים" בסיפור חייו אני כבר לא אדע. יש בזה החמצה בשבילי. אני יודעת גם שהוא לא יכול למלא תפקיד כסבא. אין לו את הרצף הפנימי כדי להתחבר לסבאות כתפקיד. (הוא לא יכול אפילו לנהל שיחה שיש בה רצף - שלא לדבר על לקנות מתנה, או לבחור מתנה, או לזכור שיש נכד - כשהוא לא רואה מול עיניו את הנכד). גם ימי הולדת או ברכות חגים אין לו דרך לזכור. וגם כשמתקשרים אליו, הוא מדבר קצת, אבל אחרי חמש דקות אם מתקשרים שוב, הוא מגיב כאילו לא דיברנו שבוע. בפעם האחרונה כשחזרנו מביקור של כמה ימים אצלו, התקשרנו להודיע שהגענו הביתה. הוא ענה לטלפון ושאל, "מתי אתם חושבים לבוא לביקור? לא ראיתי אתכם מזמן". קצת עצוב, קצת מצחיק לפעמים. אני חושבת שאולי זה הדבר שגורם לי לנסות להבין קצת יותר, אולי להפחית ציפיות. לדעת שלא הכל מגיע לי. שלא תמיד מה שיש לי לתת מישהו אחר יכול לקבל. ואולי יש דברים שניבו לתת לי, ואני לא ידעתי לזהות שזו נתינה, ויש לי מה לקבל. אני מוצאת את השמחה במה שכן נשאר לאבי לתת, ובידיעה שזה לזמן מוגבל. ולמדתי להעריך יותר גם את המחותנים שלי, בשבילי כבר לא הכל הוא מובן מאליו.
גדול לאהובים עלי. טוב לי במה שיש.
(אולי קצת עצוב, אבל גם קצת שמח) אני רוצה לספר לכם על אבא שלי. מעניין איך היה נשמע הסיפור הזה אילו בעלי היה מספר אותו מנקודת מבט של חתן על חמו... לפני שנה בערך, היה לאבא שלי שבץ מוחי. קצת יותר, זה היה בקיץ שעבר. זה היה מסוג קצת מיוחד, הוא פגע בו בעיקר באזור שממונה על הזיכרון לטווח קצר. גם בראייה הוא פגע. בחודשים הראשונים אחרי, הוא היה כמעט עיוור. אבא שלי הוא איש מיוחד. די צעיר, בן 54 עכשיו. תמיד היה לו קושי מאוד גדול ביחסי משפחה. אני יודעת שהוא איש סוער ונסער רגשית, אבל מעולם לא שמעתי ממנו דעה או אמירה שהתייחסה ישירות לדעות שלי, או לרגשות שלי. הוא מאוד סגור מבחינה זו. גם על אנשים אחרים לא שמעתי מה הוא חושב או מרגיש. על עצמו ועל חייו או ילדותו, אני כמעט לא יודעת דבר. מעט מאוד ממה שאמא שלי סיפרה. ובעצם אין לי מספיק פרטים כדי לרקום איזה דמיון או תמונה על החיים שלו. בהתחלה, קרוב מאוד לאירוע, הוא היה "מחוק" על טווח של חמש שנים בערך. זכר שאני נשואה, אבל לא זכר שיש לו נכד. לא ידע איפה אני גרה. לא זכר שהוא גרוש פעם שנייה (מבחינתו או חזר להיות נשוי לאשתו השנייה). אחר-כך, בתקופה של השיקום בבית לוינשטיין, הוא גר אצלי בערך חודשיים. ביום בית לוינשטיין, אחה"צ ולילה אצלי. הטווח של הפגיעה הצטמצם קצת. ומה שנותר היה טווח זיכרון של חמש דקות. איך אפשר לתאר את זה? אם נאמר הוא היה צריך ללכת לשירותים, היה צריך להסביר לו ולהראות לו בכל פעם מחדש איפה השירותים. וקצת משעשע, כשהוא יוצא מהשירותים, הוא כבר לא זוכר איפה הוא נמצא, ומתנהג כאילו עכשיו נפגשנו אחרי שנה שלא התראינו. עוד משעשע? כשהוא יושב לאכול, הוא ממשיך וממשיך, איכשהו הוא לא מקבל את האיתות של השובע, אם לא מקפידים והשולחן מלא בכל מיני, הוא יכול לשבת לאכול גם שעתיים. הבן שלי, די מהר קלט את השבר הזה בממד הזמן, ולמד גם קצת להתחכם ולנצל את חוסר הזיכרון הרצוף של הסבא שלו. היום אני כבר יודעת שאת כל ה"חורים" בסיפור חייו אני כבר לא אדע. יש בזה החמצה בשבילי. אני יודעת גם שהוא לא יכול למלא תפקיד כסבא. אין לו את הרצף הפנימי כדי להתחבר לסבאות כתפקיד. (הוא לא יכול אפילו לנהל שיחה שיש בה רצף - שלא לדבר על לקנות מתנה, או לבחור מתנה, או לזכור שיש נכד - כשהוא לא רואה מול עיניו את הנכד). גם ימי הולדת או ברכות חגים אין לו דרך לזכור. וגם כשמתקשרים אליו, הוא מדבר קצת, אבל אחרי חמש דקות אם מתקשרים שוב, הוא מגיב כאילו לא דיברנו שבוע. בפעם האחרונה כשחזרנו מביקור של כמה ימים אצלו, התקשרנו להודיע שהגענו הביתה. הוא ענה לטלפון ושאל, "מתי אתם חושבים לבוא לביקור? לא ראיתי אתכם מזמן". קצת עצוב, קצת מצחיק לפעמים. אני חושבת שאולי זה הדבר שגורם לי לנסות להבין קצת יותר, אולי להפחית ציפיות. לדעת שלא הכל מגיע לי. שלא תמיד מה שיש לי לתת מישהו אחר יכול לקבל. ואולי יש דברים שניבו לתת לי, ואני לא ידעתי לזהות שזו נתינה, ויש לי מה לקבל. אני מוצאת את השמחה במה שכן נשאר לאבי לתת, ובידיעה שזה לזמן מוגבל. ולמדתי להעריך יותר גם את המחותנים שלי, בשבילי כבר לא הכל הוא מובן מאליו.
