אבי בלכרמן
New member
סיפור עצוב על התעללות משטרתית והרבה חושך
הסיפור הזה יושב לי על הלב כבר כמעט שבועיים ולא הצליח להכתב עד היום. במוצאי ראש השנה, מאוחר בלילה, השותף שלי חזר מתנודד קצת מאלכוהול אחרי בילוי וישב על ספסל סמוך למכולת, דקה מהבית. דיבר עם עובד המכולת. הוא אתיופי. עצרה ניידת . ביקשה תעודת זהות. לא היתה עליו. הרגיז אותו שמבקשים ממנו להזדהות כשלא עשה כלום. "למה שאני אזדהה בפניכם?" אמר להם. זה קרה כאמור, דקה מהבית. בבית היתה תעודת זהות אבל לא התאים לו להביא שוטרים הביתה. לא היה לו טלפון להתקשר אלי. הוא גם היה אחרי כמה בירות... מוכר הלילה הצעיר במכולת ניסה להתערב לטובתו. זה לא עזר. הוא עשה עוד טעות קריטית השותף שלי. הוא אמר להם שהוא דר רחוב. הוא לא לגמרי שיקר. אנחנו שותפים כבר חצי שנה , הוא עובד ומשלם שכר דירה, אבל הוא באמת הגיע משנה וחצי של מגורים ברחוב. אמר לי לא פעם בשיחות שלנו שקל להוציא את הבנאדם מהרחוב אבל הרבה יותר קשה לשלוף את הרחוב מהבנאדם...
אני מניח שהרגיש שוב את חוסר האונים, ובאותו רגע באמת מבחינתו, חזר להיות הומלס. ניסה להגן על עצמו, כמו הומלס, במעט שיש לו. בזה שאין לו כלום...
נסע אזוק וכבול לתחנת לב תל אביב. בתחנה דרשו שייתן טביעות אצבע. החוק מתיר להם. הוא לא רצה לתת. "לא עשיתי כלום. אין לי עבר פלילי , למה שלמשטרה יהיו טביעות האצבע שלי רק כי הסתובבתי בלי תעודת זהות?" החוק מתיר להם הפעלת כוח סביר כדי לקבל בכל זאת. סביר שכוונת המחוקק היתה ששוטר או שניים יקחו בכח (סביר) את ידו של האדם המתנגד ויתביעו אותה בכרית הצבע ואח"כ בדף. אבל לא. הם ירו עליו באקדח טייזר בגב, אתם קולטים? אקדח טייזר, וחישמלו אותו כדי שיתן טביעות אצבע. הוא זעק מכאב, רעד והתערפל . הם גם הפילו אותו מהכיסא כשהוא כבול ופצעו את זרועו. שתי כוויות נותרו באזור שכם ימין. המשימה הוכתרה בהצלחה. טביעות האצבע נלקחו.
התקנה מגבילה שימוש באקדח טייזר למקרים בהם שוטר חש מאויים. רק איך זה שמספר שוטרים בחדר עם עציר בודד כבול חשים לפתע מאויימים? אף אחד שם לא עצר שניה לחשוב מדוע בכלל הוא הגיע לתחנה? ואולי חשב מישהו שאם הוא הומלס אפשר להשתעשע קצת או לא להקפיד על הנהלים כי ממילא סביר שלא יתלונן, ואין לו עו"ד שיגן עליו או חברים שיעשו סקנדל, ומיהו בכלל שידבר איתנו ויתבע זכויות?
הוא מספר שלאחר החשמול הכניסו אותו כבול לחדר והושיבו אותו על כסא. הוא מספר גם שצעק שם בטירוף אני רוצה הביתה, תנו לי ללכת הביתה, כשהוא דופק בכח את הכסא מצד לצד. איש לא התייחס. בסוף כשהתחנן הביאו לו כוס מים.
בבוקר כשנלקח לחקירה לא כ"כ היה להם מה לשאול אותו הדביקו לו תקיפת שוטר. שאל את החוקרת איך תקפתי? כבול? אמרה לחוקר השני למה בכלל הבאתם אותו? החליטו על שחרור בערבות. הוא הזכיר להם שהוא דר רחוב ואין לו ערבים. "אני מבין שאתה לא בעניין של להשיג ערב, אתה רוצה עוד קצת חשמל?" איים החוקר באדנות. השותף שלי לא הגיב. זה היה איום סרק. אחר כך ניסה להתקשר אלי. היה עדיין מוקדם יחסית בבוקר. עוד ישנתי ולא התעוררתי מהצלצול. ברור שהייתי בא. ההרגל הארור הזה שלי להשתיק את הנייד כשישן לא לקח בחשבון שותפים מחושמלים... לקראת צהרים שוחרר לבסוף בערבות עצמית של 2000 ש"ח. הפסיד יום עבודה. כל הבוקר התקשרו בטירוף מהעבודה הביתה ,לא הבינו למה הבריז. לא היה לי מושג מה לומר להם. הלב כבר התפוצץ מדאגה.
אחה"צ חזר הביתה הלום כולו. אחרי שהסתובב ברחובות וניסה להרגע. הוא זרק כמה משפטים על איפה היה ומה קרה לו אבל הסיפור שלו היה די מבולבל, כמוהו, אחרי מה שעבר. "אני בסדר, אני בסדר" אמר לי. היה ברור שהוא לא. אבל הוא רצה שקט וספייס. נתתי לו. למחרת בערב יצאנו לשתות יחד ואז סיפר יותר מסודר מה עבר עליו שם. בקושי עצרתי את הדמעות. בהמשך הערב היה נראה שהוא חוזר לעצמו . צחקנו, דיברנו גם על דברים אחרים. זה הוא שהכריח אותי. תפסיק לחפור לי , אני בסדר, אמר לי. מידי פעם מישש את החזה ואמר שכואב לו מאד ושהוא לא מבין איך עשו לו את זה.
בימים שאחרי הוא לא היה אותו שותף- חבר שכיף לשבת איתו בערב במרפסת על איזו בירה, לצחוק יחד או לדבר שיחה מהלב. הוא הלך לעבודה בבקרים אבל מרגע שחזר נסגר בחדר. לא דיבר. לא יצא. ככה כמעט שבוע. ובכל הזמן הזה אני מסתובב עם דמעות בעיניים וחונק בנשמה.
חשבתי שחשוב שיספר את הסיפור הזה. שידעו מה קרה לו. אבל התביישתי אפילו להציע לו את זה. הוא נראה אומלל ומדוכא כ"כ שלא רציתי להכביד. סימני הכווייות על העור במקומות בהם פגע הטייזר ניכרים גם עכשיו כמעט שבועיים אחרי. הכאבים החזקים בחזה חלפו רק לפני יומיים. שאלתי אותו מה עבר עליו בימים האלה שבהם הסתגר בחדרו. זה לא עזב אותי , אבי, אמר לי. כאב פיזי חזק ומפחיד. אבל גרוע ממנו הכאב הנפשי. הטראומה. ההשפלה. כל הזמן הזה ניסיתי להבין איך הם יכלו לעשות לי את זה....
זה לא הסיפור שלי. זה הוא שגופו ונפשו חוללו ככה. זו הבחירה שלו שאספר אותו אני. רק בערב כיפור הצלחנו לדבר שוב. שיחה כואבת מאד. בסופה הרשה לי לספר את הסיפור. לא הסכים לשבת שוב ולספר בגוף ראשון. הסכים רק שאכתוב אני ואקריא לו והוא יתקן היכן שנדרש. אבל הסיפור הזה עובר בכל זאת גם דרך הנשמה שלי ורובץ עליה משהו יופי. בכל פעם שרואה את הכוויות שלו, או כשסיפר כמה כואב לו בא לי למות. רובכם מן הסתם לא מכירים אותו. לא יודעים איזה קסם של בנאדם הוא. הוא אחד החברים הטובים שלי. נשמה יוצאת דופן. נפש רכה ועדינה. חבר אמיתי. גם עכשיו כמעט שבועיים אחרי הולך עם כמה מחשבות שלא מרפות:
משגע אותי שאדם שחור בחלק הלבן של העיר מסתכן ככה כשהוא יוצא בלי תעודת זהות.
משגע אותי שלו אני הולך מתנודד מאלכוהול או יושב על ספסל , אשכנזי לבן ועתיר פרבילגיות שכמותי, איש לא היה עוצר אותי , ומבקש תעודה מזהה. ובכל מקרה לא הייתי מובל לניידת ולא הייתי עובר את מסכת ההתעללויות שעבר.
משגע אותי שבחר להציג את עצמו כהומלס. שבמפגש עם השוטרים הרגיש עצמו שוב הומלס. והגיש את עצמו כטרף קל לבני זונות. כן , בני זונות! למה שלא ינצלו את זה?
משגע אותי שהייתי מטר משם ולא ידעתי מכלום. למה לא התקשרת אלי מהמכולת רגע לפני שנכנסת לניידת? הייתי מביא לך את התעודה, הייתי בא לדבר איתם, הייתי נעצר איתך, הייתי...
והכי משגע: איך זה , איך זה שיש אנשים שגם להם יש בטח אמא ואבא וילדים בבית ומסוגלים לנהוג כך באדם אחר.
*מדוע בחרתי לספר אותו כאן בפורום העם דורש צדק חברתי? מניח שבסוף הקריאה זה כבר די ברור...
** פרטיו המלאים של "גיבור" הסיפור הקשה הזה נמצאים בידי.
הסיפור הזה יושב לי על הלב כבר כמעט שבועיים ולא הצליח להכתב עד היום. במוצאי ראש השנה, מאוחר בלילה, השותף שלי חזר מתנודד קצת מאלכוהול אחרי בילוי וישב על ספסל סמוך למכולת, דקה מהבית. דיבר עם עובד המכולת. הוא אתיופי. עצרה ניידת . ביקשה תעודת זהות. לא היתה עליו. הרגיז אותו שמבקשים ממנו להזדהות כשלא עשה כלום. "למה שאני אזדהה בפניכם?" אמר להם. זה קרה כאמור, דקה מהבית. בבית היתה תעודת זהות אבל לא התאים לו להביא שוטרים הביתה. לא היה לו טלפון להתקשר אלי. הוא גם היה אחרי כמה בירות... מוכר הלילה הצעיר במכולת ניסה להתערב לטובתו. זה לא עזר. הוא עשה עוד טעות קריטית השותף שלי. הוא אמר להם שהוא דר רחוב. הוא לא לגמרי שיקר. אנחנו שותפים כבר חצי שנה , הוא עובד ומשלם שכר דירה, אבל הוא באמת הגיע משנה וחצי של מגורים ברחוב. אמר לי לא פעם בשיחות שלנו שקל להוציא את הבנאדם מהרחוב אבל הרבה יותר קשה לשלוף את הרחוב מהבנאדם...
אני מניח שהרגיש שוב את חוסר האונים, ובאותו רגע באמת מבחינתו, חזר להיות הומלס. ניסה להגן על עצמו, כמו הומלס, במעט שיש לו. בזה שאין לו כלום...
נסע אזוק וכבול לתחנת לב תל אביב. בתחנה דרשו שייתן טביעות אצבע. החוק מתיר להם. הוא לא רצה לתת. "לא עשיתי כלום. אין לי עבר פלילי , למה שלמשטרה יהיו טביעות האצבע שלי רק כי הסתובבתי בלי תעודת זהות?" החוק מתיר להם הפעלת כוח סביר כדי לקבל בכל זאת. סביר שכוונת המחוקק היתה ששוטר או שניים יקחו בכח (סביר) את ידו של האדם המתנגד ויתביעו אותה בכרית הצבע ואח"כ בדף. אבל לא. הם ירו עליו באקדח טייזר בגב, אתם קולטים? אקדח טייזר, וחישמלו אותו כדי שיתן טביעות אצבע. הוא זעק מכאב, רעד והתערפל . הם גם הפילו אותו מהכיסא כשהוא כבול ופצעו את זרועו. שתי כוויות נותרו באזור שכם ימין. המשימה הוכתרה בהצלחה. טביעות האצבע נלקחו.
התקנה מגבילה שימוש באקדח טייזר למקרים בהם שוטר חש מאויים. רק איך זה שמספר שוטרים בחדר עם עציר בודד כבול חשים לפתע מאויימים? אף אחד שם לא עצר שניה לחשוב מדוע בכלל הוא הגיע לתחנה? ואולי חשב מישהו שאם הוא הומלס אפשר להשתעשע קצת או לא להקפיד על הנהלים כי ממילא סביר שלא יתלונן, ואין לו עו"ד שיגן עליו או חברים שיעשו סקנדל, ומיהו בכלל שידבר איתנו ויתבע זכויות?
הוא מספר שלאחר החשמול הכניסו אותו כבול לחדר והושיבו אותו על כסא. הוא מספר גם שצעק שם בטירוף אני רוצה הביתה, תנו לי ללכת הביתה, כשהוא דופק בכח את הכסא מצד לצד. איש לא התייחס. בסוף כשהתחנן הביאו לו כוס מים.
בבוקר כשנלקח לחקירה לא כ"כ היה להם מה לשאול אותו הדביקו לו תקיפת שוטר. שאל את החוקרת איך תקפתי? כבול? אמרה לחוקר השני למה בכלל הבאתם אותו? החליטו על שחרור בערבות. הוא הזכיר להם שהוא דר רחוב ואין לו ערבים. "אני מבין שאתה לא בעניין של להשיג ערב, אתה רוצה עוד קצת חשמל?" איים החוקר באדנות. השותף שלי לא הגיב. זה היה איום סרק. אחר כך ניסה להתקשר אלי. היה עדיין מוקדם יחסית בבוקר. עוד ישנתי ולא התעוררתי מהצלצול. ברור שהייתי בא. ההרגל הארור הזה שלי להשתיק את הנייד כשישן לא לקח בחשבון שותפים מחושמלים... לקראת צהרים שוחרר לבסוף בערבות עצמית של 2000 ש"ח. הפסיד יום עבודה. כל הבוקר התקשרו בטירוף מהעבודה הביתה ,לא הבינו למה הבריז. לא היה לי מושג מה לומר להם. הלב כבר התפוצץ מדאגה.
אחה"צ חזר הביתה הלום כולו. אחרי שהסתובב ברחובות וניסה להרגע. הוא זרק כמה משפטים על איפה היה ומה קרה לו אבל הסיפור שלו היה די מבולבל, כמוהו, אחרי מה שעבר. "אני בסדר, אני בסדר" אמר לי. היה ברור שהוא לא. אבל הוא רצה שקט וספייס. נתתי לו. למחרת בערב יצאנו לשתות יחד ואז סיפר יותר מסודר מה עבר עליו שם. בקושי עצרתי את הדמעות. בהמשך הערב היה נראה שהוא חוזר לעצמו . צחקנו, דיברנו גם על דברים אחרים. זה הוא שהכריח אותי. תפסיק לחפור לי , אני בסדר, אמר לי. מידי פעם מישש את החזה ואמר שכואב לו מאד ושהוא לא מבין איך עשו לו את זה.
בימים שאחרי הוא לא היה אותו שותף- חבר שכיף לשבת איתו בערב במרפסת על איזו בירה, לצחוק יחד או לדבר שיחה מהלב. הוא הלך לעבודה בבקרים אבל מרגע שחזר נסגר בחדר. לא דיבר. לא יצא. ככה כמעט שבוע. ובכל הזמן הזה אני מסתובב עם דמעות בעיניים וחונק בנשמה.
חשבתי שחשוב שיספר את הסיפור הזה. שידעו מה קרה לו. אבל התביישתי אפילו להציע לו את זה. הוא נראה אומלל ומדוכא כ"כ שלא רציתי להכביד. סימני הכווייות על העור במקומות בהם פגע הטייזר ניכרים גם עכשיו כמעט שבועיים אחרי. הכאבים החזקים בחזה חלפו רק לפני יומיים. שאלתי אותו מה עבר עליו בימים האלה שבהם הסתגר בחדרו. זה לא עזב אותי , אבי, אמר לי. כאב פיזי חזק ומפחיד. אבל גרוע ממנו הכאב הנפשי. הטראומה. ההשפלה. כל הזמן הזה ניסיתי להבין איך הם יכלו לעשות לי את זה....
זה לא הסיפור שלי. זה הוא שגופו ונפשו חוללו ככה. זו הבחירה שלו שאספר אותו אני. רק בערב כיפור הצלחנו לדבר שוב. שיחה כואבת מאד. בסופה הרשה לי לספר את הסיפור. לא הסכים לשבת שוב ולספר בגוף ראשון. הסכים רק שאכתוב אני ואקריא לו והוא יתקן היכן שנדרש. אבל הסיפור הזה עובר בכל זאת גם דרך הנשמה שלי ורובץ עליה משהו יופי. בכל פעם שרואה את הכוויות שלו, או כשסיפר כמה כואב לו בא לי למות. רובכם מן הסתם לא מכירים אותו. לא יודעים איזה קסם של בנאדם הוא. הוא אחד החברים הטובים שלי. נשמה יוצאת דופן. נפש רכה ועדינה. חבר אמיתי. גם עכשיו כמעט שבועיים אחרי הולך עם כמה מחשבות שלא מרפות:
משגע אותי שאדם שחור בחלק הלבן של העיר מסתכן ככה כשהוא יוצא בלי תעודת זהות.
משגע אותי שלו אני הולך מתנודד מאלכוהול או יושב על ספסל , אשכנזי לבן ועתיר פרבילגיות שכמותי, איש לא היה עוצר אותי , ומבקש תעודה מזהה. ובכל מקרה לא הייתי מובל לניידת ולא הייתי עובר את מסכת ההתעללויות שעבר.
משגע אותי שבחר להציג את עצמו כהומלס. שבמפגש עם השוטרים הרגיש עצמו שוב הומלס. והגיש את עצמו כטרף קל לבני זונות. כן , בני זונות! למה שלא ינצלו את זה?
משגע אותי שהייתי מטר משם ולא ידעתי מכלום. למה לא התקשרת אלי מהמכולת רגע לפני שנכנסת לניידת? הייתי מביא לך את התעודה, הייתי בא לדבר איתם, הייתי נעצר איתך, הייתי...
והכי משגע: איך זה , איך זה שיש אנשים שגם להם יש בטח אמא ואבא וילדים בבית ומסוגלים לנהוג כך באדם אחר.
*מדוע בחרתי לספר אותו כאן בפורום העם דורש צדק חברתי? מניח שבסוף הקריאה זה כבר די ברור...
** פרטיו המלאים של "גיבור" הסיפור הקשה הזה נמצאים בידי.
