סיפור קטנטן
היי פורום יקר,
כתבתי סיפור קצרצר שהוא משחק עם רעיון שהייתי רוצה להרחיב למשהו גדול יותר... אשמח אם תקראו ותאמרו לי מה אתם חושבים
לדוד ריצ'רד חשוב מאוד שאלמד לבצע קסמים ולחשים "כמו כל הבנות בגילי".
כבר מילדות היה מפרט ומגולל באוזניי את עץ המשפחה המפואר שבו הנצתי ושממנו אל לי ליפול רחוק. החל ממרלין בכבודו ובעצמו ועד לאבי רב העוצמה והמסתורין, שאותו מעולם לא פגשתי, ואפילו לא ראיתי תמונה, או איזה ציור שמן, או קריקטורה קטנה, או אפילו קיבלתי תיאור כללי של פניו. עם זאת, ריצ'רד הבהיר כי אבי הוא אחד המכשפים המפורסמים והמוכשרים בהיסטוריה, שעוררו יראה בלבבות אנשי העולם כולו, וכי ברגע שהוא יחזור, כדאי שהוא ימצא אותי מתנהגת יפה לדוד ריצ'רד ולומדת בחריצות היסטוריה וצרפתית ובעיקר את ספרי הלחשים והשיקויים והקסמים שלי, אחרת הוא יכעס מאוד מאוד.
ואכן, האימונים התחילו בגיל צעיר. בגיל 5 ידעתי כבר לדקלם בעל-פה את 70 הלחשים הבסיסיים למאה העשרים ואחת, לפי דירוג האקדמיה לקיסום הסמנטי. בגיל 6 נחת בידיי (וכמעט הפיל אותי מהרגליים) ספר השיקויים הרשמי של מועצת הקלחת הטרנס-אטלנטית, שהיה כבד כמו מחצית משקל הגוף שלי והעלה עננת אבק שנישאה למחצית מגובהי, וקיבלתי פקודה ישירה לרקוח בכל יום מתכון אחד עד שאדע לשלוף את כולם מזכרוני ולהתקין אותם בניסיון ראשון. ובגיל 7, כשהילדים סביבי רק החלו לגלות כי ניצוצות מסתוריים ניתזים לפעמים מנחיריהם כשהם כועסים, או שאחיהם הקטנים הופכים לפעמים לקרפדות כשהם מציקים - לי כבר הושט השרביט הראשון שלי והתחלתי לבלות תשעים דקות ביום באימוני הנפות, מחוות וסלסולים זעירים ומדוייקים בעזרת מפרק כף היד.
ולמרות כל זאת ועם מיטב המאמצים שלי ושל הדוד ריצ'רד, מעולם לא יצאה ממני טיפה של קסם.
דיקלמתי ולחשתי וצעקתי וקצצתי ופרסתי וערבבתי והרתחתי ונופפתי עד שנרדמו לי הידיים, ומעולם לא קרה שום דבר.
הדוד ריצ'רד לא ויתר. כל פעם ניסה רעיון חדש. הוא הכיר חבר של המשפחה שאחיין שלו לא הראה סימן לקסם עד גיל 11, והמשפחה שלו כבר התייאשה, עד שיום התאמן בפעלולים עם הסקייטבורד וסטה והחליק מהרמפה הגבוהה - ופשוט המשיך לנסוע באוויר, כמו דמות מצויירת שעדיין לא קלטה שנגמר הצוק מתחת לרגליה.
הדוד ריצ'רד החליט שהמפתח לשחרור יכולות הקסם הטמונות בי הוא להבהיל אותי מספיק בשביל שלא תהיה לי ברירה אלא להגיב בכישוף קטן. הוא הכניס אותי למכוניתו ונסע במהירות הולכת וגוברת לעבר קיר של בניין, ולא בלם ממש עד הרגע האחרון. הוא זרק אותי לנהר שמחוץ לעיר ולא זרק לי חבל הצלה ממש עד שעמדתי להישאב וליפול לתוך המפל. פעם אחת, מפחידה במיוחד, סרב להאכיל אותי במשך שבוע שלם ואני הייתי מתגנבת בחושך אחרי שהלך לישון וטורפת מלאי של סוכריות טופי שהחבאתי פעם בארון הספרים.
הדוד ריצ'רד החליט שהמפתח הוא תזונה עתירת שומן. ואז נטולת שומן.
הוא החליט שהמפתח הוא מדיטציה ומיקוד כוח הרצון.
או לישון כפיות עם חברה מהכיתה שהקסמים שלה התפתחו מוקדם.
או להיכנס לאגם הקפוא שמתחת למפל, לשבת שם ולחשוב על אש עד שאפסיק לרעוד.
או לקשור את העיניים ולנסות לזהות בעזרת אנרגיות בלבד מי מהעוברים ושבים ברחוב הוא קוסם, ומי בוּר שפל נטול קסמים בכלל.
הדוד ריצ'רד נהיה מתוסכל.
לפעמים בשעות מאוחרות בלילה היה מספר לי שהוא מעולם לא רצה לקחת אותי אליו, שהדבר האחרון שהיה צריך על הראש זה את התינוקת הפגומה של אבא שלי, שידע שנולדתי חולה וילדה, והיה מאוכזב וזועם גם ככה, ואולי עדיף שלא הספיק לראות כמה חלשה וטיפשה וחסרת תועלת גדלתי להיות.
בלילות כאלה ידעתי שחשוב להישאר שקטה מאוד ולא לעשות תנועות חדות ואם אפשר, לתת לו לשכוח שאני נמצאת בחדר, אבל לא לצאת מהדלת כי זה מושך את תשומת ליבו ואז הוא בא אחריי.
היי פורום יקר,
כתבתי סיפור קצרצר שהוא משחק עם רעיון שהייתי רוצה להרחיב למשהו גדול יותר... אשמח אם תקראו ותאמרו לי מה אתם חושבים
לדוד ריצ'רד חשוב מאוד שאלמד לבצע קסמים ולחשים "כמו כל הבנות בגילי".
כבר מילדות היה מפרט ומגולל באוזניי את עץ המשפחה המפואר שבו הנצתי ושממנו אל לי ליפול רחוק. החל ממרלין בכבודו ובעצמו ועד לאבי רב העוצמה והמסתורין, שאותו מעולם לא פגשתי, ואפילו לא ראיתי תמונה, או איזה ציור שמן, או קריקטורה קטנה, או אפילו קיבלתי תיאור כללי של פניו. עם זאת, ריצ'רד הבהיר כי אבי הוא אחד המכשפים המפורסמים והמוכשרים בהיסטוריה, שעוררו יראה בלבבות אנשי העולם כולו, וכי ברגע שהוא יחזור, כדאי שהוא ימצא אותי מתנהגת יפה לדוד ריצ'רד ולומדת בחריצות היסטוריה וצרפתית ובעיקר את ספרי הלחשים והשיקויים והקסמים שלי, אחרת הוא יכעס מאוד מאוד.
ואכן, האימונים התחילו בגיל צעיר. בגיל 5 ידעתי כבר לדקלם בעל-פה את 70 הלחשים הבסיסיים למאה העשרים ואחת, לפי דירוג האקדמיה לקיסום הסמנטי. בגיל 6 נחת בידיי (וכמעט הפיל אותי מהרגליים) ספר השיקויים הרשמי של מועצת הקלחת הטרנס-אטלנטית, שהיה כבד כמו מחצית משקל הגוף שלי והעלה עננת אבק שנישאה למחצית מגובהי, וקיבלתי פקודה ישירה לרקוח בכל יום מתכון אחד עד שאדע לשלוף את כולם מזכרוני ולהתקין אותם בניסיון ראשון. ובגיל 7, כשהילדים סביבי רק החלו לגלות כי ניצוצות מסתוריים ניתזים לפעמים מנחיריהם כשהם כועסים, או שאחיהם הקטנים הופכים לפעמים לקרפדות כשהם מציקים - לי כבר הושט השרביט הראשון שלי והתחלתי לבלות תשעים דקות ביום באימוני הנפות, מחוות וסלסולים זעירים ומדוייקים בעזרת מפרק כף היד.
ולמרות כל זאת ועם מיטב המאמצים שלי ושל הדוד ריצ'רד, מעולם לא יצאה ממני טיפה של קסם.
דיקלמתי ולחשתי וצעקתי וקצצתי ופרסתי וערבבתי והרתחתי ונופפתי עד שנרדמו לי הידיים, ומעולם לא קרה שום דבר.
הדוד ריצ'רד לא ויתר. כל פעם ניסה רעיון חדש. הוא הכיר חבר של המשפחה שאחיין שלו לא הראה סימן לקסם עד גיל 11, והמשפחה שלו כבר התייאשה, עד שיום התאמן בפעלולים עם הסקייטבורד וסטה והחליק מהרמפה הגבוהה - ופשוט המשיך לנסוע באוויר, כמו דמות מצויירת שעדיין לא קלטה שנגמר הצוק מתחת לרגליה.
הדוד ריצ'רד החליט שהמפתח לשחרור יכולות הקסם הטמונות בי הוא להבהיל אותי מספיק בשביל שלא תהיה לי ברירה אלא להגיב בכישוף קטן. הוא הכניס אותי למכוניתו ונסע במהירות הולכת וגוברת לעבר קיר של בניין, ולא בלם ממש עד הרגע האחרון. הוא זרק אותי לנהר שמחוץ לעיר ולא זרק לי חבל הצלה ממש עד שעמדתי להישאב וליפול לתוך המפל. פעם אחת, מפחידה במיוחד, סרב להאכיל אותי במשך שבוע שלם ואני הייתי מתגנבת בחושך אחרי שהלך לישון וטורפת מלאי של סוכריות טופי שהחבאתי פעם בארון הספרים.
הדוד ריצ'רד החליט שהמפתח הוא תזונה עתירת שומן. ואז נטולת שומן.
הוא החליט שהמפתח הוא מדיטציה ומיקוד כוח הרצון.
או לישון כפיות עם חברה מהכיתה שהקסמים שלה התפתחו מוקדם.
או להיכנס לאגם הקפוא שמתחת למפל, לשבת שם ולחשוב על אש עד שאפסיק לרעוד.
או לקשור את העיניים ולנסות לזהות בעזרת אנרגיות בלבד מי מהעוברים ושבים ברחוב הוא קוסם, ומי בוּר שפל נטול קסמים בכלל.
הדוד ריצ'רד נהיה מתוסכל.
לפעמים בשעות מאוחרות בלילה היה מספר לי שהוא מעולם לא רצה לקחת אותי אליו, שהדבר האחרון שהיה צריך על הראש זה את התינוקת הפגומה של אבא שלי, שידע שנולדתי חולה וילדה, והיה מאוכזב וזועם גם ככה, ואולי עדיף שלא הספיק לראות כמה חלשה וטיפשה וחסרת תועלת גדלתי להיות.
בלילות כאלה ידעתי שחשוב להישאר שקטה מאוד ולא לעשות תנועות חדות ואם אפשר, לתת לו לשכוח שאני נמצאת בחדר, אבל לא לצאת מהדלת כי זה מושך את תשומת ליבו ואז הוא בא אחריי.
