סיפור קצר, בלי קשר לפגאטרון
יום אחד, כאשר הילך לו האל בעל הקרניים ביערות העד של ממלכתו, שמע רחש חיות מדברות. לבש צורתו של עפרוני קטן, על מנת לא להפחיד את אחיותיו החיות, ועף לקרחת היער בה התכנסו החיות. קולות רמים וויכוחים קיבלו את פניו כאשר הגיע לשם. הסתכל מסביבו וצייץ – "על מה כל המהומה"? הינשוף שישב על ענף לצידו ענה לו – "באמצע הלילה החלו להישמע קולות בכי מחרישי אוזניים ממערת הדוב הנטושה אשר ליד ההרים. הקולות העירו את כל חיות היער, ומאז אנו מתייעצים מי בינינו אמיץ דיו להיכנס ולבדוק את פשר הרעש הנורא". האל, המחופש לעפרוני, הביט בקרחת היער וראה את חיות היער הגדולות רבות ביניהן. כל אחת מהן פחדה לחדור למערה המפחידה וניסתה להפיל את האחריות על רעותה. אריות ההרים על הזאבים, הזאבים על איילי הצפון, איילי הצפון על הדובים וכן הלאה. לבסוף צייץ העפרוני בחוזקה "אני אלך!" השתתקו חיות היער לרגע ומיד החלו לצחוק. "אתה?! עפרוני קטן? מה כוח יש לך להתמודד עם המפלצת הנוראית שבוודאי שוכנת במעמקי המערה?" עף העפרוני ונעמד באמצע הקרחת "אל לכם לזלזל חיה ברעותה, לא משנה מה גודלה, כיוון שאינכם יודעים עם מי אתם דוברים" ולבש את צורתו המקורית. בושה אחזה בחיות והם קדו קידה לכבוד אדונם. "כעת, אכנס ואראה מה הבעיה". הלך האל בעל הקרניים אל המערה ואכן שמע את קולות הבכי קורעי הלב. נכנס לתוך העלטה העמוקה והחל לחפש דרכו, מגשש במעברים הצרים והטחובים. הלך הוא שעות רבות במעברים הנסתרים, אשר הובילוהו לעיתים למבוי סתום או לתהומות פעורים עד לבטן האדמה. כך, הלך שעות וחיפש את מקור הבכי, נאבק בהדי הקול המשטים בו, עד שמצא עצמו עומד ליד גרם מדרגות אשר הוביל עמוק עד אין קץ. ירד האל במדרגות, וגילה עצמו עומד מול דלת עץ כבדה. הבכי נשמע בוקע מצידה השני של הדלת. בעדינות פתח האל את הדלת וגילה מצידה השני את האלה הגדולה, אימו, אחותו ואשתו, אמא אדמה עצמה, בוכה דמעות אין קץ, קולה קינה ועצבות, בכיה כרעש אדמה. "מה לך יקירתי כי תבכי? הרי את מבהילה את כל חיות היער, מרעידה מסדי ארץ ביגונך. מי עשה לך רעה כזו גדולה כי תגזרי כליה על הארץ?" פסקה האלה מבכיה והביטה באחיה, בנה ובעלה. "על בננו הקטן, אדם, אני בוכה. אחרי שלקח מעימנו את כל אשר יכול היה לקחת, נטשני לאנחות. עזבני, והחל לבכר אחרים על פני. עדיין ממשיך הוא לקחת מעימי את אשר ירצה, פוצע ורומס, אך לא יכירני תודה. אך לא על זאת אני בוכה, אלא על אהבתו אלי, זו שדעכה ועל כך שהשאירני לבד". הביט בה האל בעיניו הרחומות והחכמות וכה אמר לה: "אימי, אחותי, אהובתי. הרי לך כולם חייבים חייהם. גם מה שלקח האדם, יחזור אליך, כי כך דרכו של עולם". "אך מה עם האדם?" שאלה האלה בעיניים דומעות. "האדם? למסעות עד אין קץ הוא יכול לצאת, לרכב על גלים, לטפס הרים. לבנות מגדלים הנוגעים בשמיים ויכול הוא לעלות אל מעבר העננים. אך מסעו האחרון בוא יבוא, שוב ישוב אליך בננו האדם, לחיבוקך יבוא ולא יעזבך עד קץ הימים". -------------------------------------------------------------------- ההשראה היא מהסיפור "בכי הטלית" על ר' משה יצחק המכונה "המגיד מקלם" (מופיע בספר "חכמי לב" של שמחה רז, בהוצאת "דני ספרים" וכן מהשיר "אמא אדמה", נכתב בידי יענקל'ה רוטבליט והולחן בידי מיקי גבריאלוב, בביצוע אריק איינשטיין. קישור לשיר : http://www.shirim.net/01/eima.htm חיפה, 3.5.04
יום אחד, כאשר הילך לו האל בעל הקרניים ביערות העד של ממלכתו, שמע רחש חיות מדברות. לבש צורתו של עפרוני קטן, על מנת לא להפחיד את אחיותיו החיות, ועף לקרחת היער בה התכנסו החיות. קולות רמים וויכוחים קיבלו את פניו כאשר הגיע לשם. הסתכל מסביבו וצייץ – "על מה כל המהומה"? הינשוף שישב על ענף לצידו ענה לו – "באמצע הלילה החלו להישמע קולות בכי מחרישי אוזניים ממערת הדוב הנטושה אשר ליד ההרים. הקולות העירו את כל חיות היער, ומאז אנו מתייעצים מי בינינו אמיץ דיו להיכנס ולבדוק את פשר הרעש הנורא". האל, המחופש לעפרוני, הביט בקרחת היער וראה את חיות היער הגדולות רבות ביניהן. כל אחת מהן פחדה לחדור למערה המפחידה וניסתה להפיל את האחריות על רעותה. אריות ההרים על הזאבים, הזאבים על איילי הצפון, איילי הצפון על הדובים וכן הלאה. לבסוף צייץ העפרוני בחוזקה "אני אלך!" השתתקו חיות היער לרגע ומיד החלו לצחוק. "אתה?! עפרוני קטן? מה כוח יש לך להתמודד עם המפלצת הנוראית שבוודאי שוכנת במעמקי המערה?" עף העפרוני ונעמד באמצע הקרחת "אל לכם לזלזל חיה ברעותה, לא משנה מה גודלה, כיוון שאינכם יודעים עם מי אתם דוברים" ולבש את צורתו המקורית. בושה אחזה בחיות והם קדו קידה לכבוד אדונם. "כעת, אכנס ואראה מה הבעיה". הלך האל בעל הקרניים אל המערה ואכן שמע את קולות הבכי קורעי הלב. נכנס לתוך העלטה העמוקה והחל לחפש דרכו, מגשש במעברים הצרים והטחובים. הלך הוא שעות רבות במעברים הנסתרים, אשר הובילוהו לעיתים למבוי סתום או לתהומות פעורים עד לבטן האדמה. כך, הלך שעות וחיפש את מקור הבכי, נאבק בהדי הקול המשטים בו, עד שמצא עצמו עומד ליד גרם מדרגות אשר הוביל עמוק עד אין קץ. ירד האל במדרגות, וגילה עצמו עומד מול דלת עץ כבדה. הבכי נשמע בוקע מצידה השני של הדלת. בעדינות פתח האל את הדלת וגילה מצידה השני את האלה הגדולה, אימו, אחותו ואשתו, אמא אדמה עצמה, בוכה דמעות אין קץ, קולה קינה ועצבות, בכיה כרעש אדמה. "מה לך יקירתי כי תבכי? הרי את מבהילה את כל חיות היער, מרעידה מסדי ארץ ביגונך. מי עשה לך רעה כזו גדולה כי תגזרי כליה על הארץ?" פסקה האלה מבכיה והביטה באחיה, בנה ובעלה. "על בננו הקטן, אדם, אני בוכה. אחרי שלקח מעימנו את כל אשר יכול היה לקחת, נטשני לאנחות. עזבני, והחל לבכר אחרים על פני. עדיין ממשיך הוא לקחת מעימי את אשר ירצה, פוצע ורומס, אך לא יכירני תודה. אך לא על זאת אני בוכה, אלא על אהבתו אלי, זו שדעכה ועל כך שהשאירני לבד". הביט בה האל בעיניו הרחומות והחכמות וכה אמר לה: "אימי, אחותי, אהובתי. הרי לך כולם חייבים חייהם. גם מה שלקח האדם, יחזור אליך, כי כך דרכו של עולם". "אך מה עם האדם?" שאלה האלה בעיניים דומעות. "האדם? למסעות עד אין קץ הוא יכול לצאת, לרכב על גלים, לטפס הרים. לבנות מגדלים הנוגעים בשמיים ויכול הוא לעלות אל מעבר העננים. אך מסעו האחרון בוא יבוא, שוב ישוב אליך בננו האדם, לחיבוקך יבוא ולא יעזבך עד קץ הימים". -------------------------------------------------------------------- ההשראה היא מהסיפור "בכי הטלית" על ר' משה יצחק המכונה "המגיד מקלם" (מופיע בספר "חכמי לב" של שמחה רז, בהוצאת "דני ספרים" וכן מהשיר "אמא אדמה", נכתב בידי יענקל'ה רוטבליט והולחן בידי מיקי גבריאלוב, בביצוע אריק איינשטיין. קישור לשיר : http://www.shirim.net/01/eima.htm חיפה, 3.5.04