סיפור קצר (חלק 2)
(המשך מחלק 1) "נו, אז איך זה?" שאלתי אותו ברגע שהתיישבנו. "זה כמו שציפית?" "דורון, חביבי, זה שונה לחלוטין מכל מה שדמיינתי לעצמי. תמיד חשבתי על צבע במונחים של טקסטורה כשניסיתי לדמות לעצמי על מה אתם, הרואים, מקשקשים כל כך הרבה. ירוק היה קרמי כזה, ואדום מחוספס כמו עץ לא-מעובד. אבל עכשיו גיליתי שאין כל קשר. זה ממש מימד חדש". זרחתי מאושר על כך שהצלחתי לפתוח עולם זה בפני מאיר. לולא אני, היה מת בלי לדעת מהו צבע. "והראייה השתפרה?" הוספתי לשאול. "עדיין מטושטשת", מאיר הודה. "לא נורא, הרופא אמר שזה ישתפר בתוך כמה ימים", ניחמתי אותו. "על זה רציתי לדבר איתך", אמר מאיר בשקט. "מחר בבוקר, אני רוצה שתיקח אותי להדסה, דורון". "למה?" נבהלתי. "כואב לך? משהו לא בסדר?" מאיר נענע את ראשו. "אתה לא מבין", הוא אמר. "אני רוצה שתיקח אותי להדסה כדי שיוציאו לי את העיניים". "מה?!" אמרתי, מזועזע לחלוטין. "אני לא רוצה לראות", הסביר מאיר. "אבל למה?" שאלתי. "אני מבין שזה קשה, אבל תן לעצמך זמן להסתגל..." "אני לא צריך זמן", אמר מאיר בפסקנות. "נסה להבין. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך. אני לא מבין איך אתם עומדים בזה. גם כשהעיניים שלי עצומות, אני כל הזמן רואה. הקולות נשמעים לי עמומים והריחות איבדו מעוצמתם. הרופא הסביר לי שזה חלק מתהליך ההתמחות מחדש, אבל אני מרגיש כאילו איבדתי חלק מעצמי, במקום לזכות בו". "כל זה ישתנה ברגע שתתרגל לזה", אמרתי. "זו לא סיבה להרוס את הכול". נימה של ייאוש התגנבה לקולי. כשמאיר היה במצב רוח כזה, כמעט בלתי אפשרי היה להזיז אותו מדעתו. מאיר חייך בסלחנות. "לא, זה לא ישתנה. מלכתחילה ידעתי שמדובר בטעות. אבל התעקשת כל כך... אני משער שהיה עלי לעבור את זה כדי להיות בטוח. הבן, דורון. אני חלק מזן נכחד. ב20 השנים האחרונות לא נוספו עוד נכים. כל אדם שמתעוור, כל ילד שנולד עם פגם, מיד מגדלים עבורו איברים חדשים. השריד האחרון הוא קשישים כמוני, שמוחם כבר התמיין לצרכים אחרים. וכעת, גם המחקר החדש הזה שינה את המצב. הילדים של מיכלי שלך יחיו בעולם נטול נכים". צפצוף הטיימר קטע את דבריו. מאיר קם ממקומו והלך למטבח. ניצלתי את ההפוגה כדי לעכל את מה שאמר. האם מאיר משליך את הכול עקב תחושת נוסטלגיה מוטעית? האם זהו רק כיסוי לפחד מן החוש החדש והלא מובן? הייתי נחוש בדעתי לשכנע אותו לוותר על תוכניתו המטורפת. מאיר חזר, נושא בידיו מגש ועליו קפה מהביל ועוגיות. "תאכל, קניתי אותן מהקונדיטוריה ברחוב סמולנסקין". הוא בחן אותי במבטו כשהתכבדתי, וכשנחה דעתו שאני אוכל ושותה, המשיך לדבר. "אביך עליו השלום תמיד צחק שאני במלחמה עם כל הרואים. והוא צדק. המאבק העיקרי לא היה עם המגבלות שהנכות שלי כפתה עלי. הטכנולוגיה כבר מזמן דאגה לכך שאוכל לחיות ולעבוד בעצמאות ובנוחות. הבעיה היתה עם הסטיגמות שאנשים מדביקים לך. כמו נהג המונית ההוא. אנשים מדברים אליך כאילו שאתה מפגר, ולא עיוור. תמיד הייתי צריך להתמודד עם הרעיון של החברה שאדם צריך להיות נטול פגמים. והפסדתי. הטכנולוגיה הכחידה אנשים מסוגי. אף אחד כבר לא צריך להיות נכה. והעולם מפסיד מזה. אני לא מדבר רק על התרבות וההווי שיאבדו. חבל לי שאנשים עוד 200 שנה לא ידעו כתב בראייל או שפת סימנים. אבל הבעיה האמיתית היא שמגבלות כמו שלי מניעות אנשים קדימה, למקומות שלא היו מגיעים אליהם אחרת. אתה באמת חושב שסטיבן הוקינג היה מפתח את התיאוריה שלו לולא סבל מניוון שרירים שהכריח אותו לחשוב באופן לא קונוונציונלי? והאם נפוליאון היה מגיע להיכן שהגיע לולא היה גמד? תחשוב על בטהובן, או רוזוולט. אתה מכיר את כל הדוגמאות. ומעבר לכך. בעתיד, כשאנשים לא יצטרכו להסתכל על אנשים חולים ופגומים, החברה תאבד את אבן הבוחן שלה. היחס לחלשים תמיד היווה אמת מידה. כעת, כשמגלים את הקשישים לבתי אבות, ואת הנכים מכחידים, יוותרו רק אנשים בריאים שעומדים בתקן. ובכן, אולי אני לא יכול למנוע את זה, אבל אני בהחלט לא מתכוון לתרום לזה. אותי החברה לא תנצח". לגמתי ארוכות מהקפה, מנסה להסדיר את מחשבותי. "אני לא יכול להסכים עם מה שאתה אומר. אני לא רואה כל רע בזה שנמנע חולי וסבל". "הסבל הוא מה שעוזר לנו לצמוח, דורון", אמר מאיר. "יש מספיק סבל בקיום האנושי גם ככה", השבתי בלהט. "אני לא אעזור לך לעולל את זה לעצמך בגלל איזה קיבעון מחשבתי". "לא ציפיתי לכך", נאנח מאיר. "אל תדאג, דורון, אני אקח מונית". הוא קם על רגליו. "מצפה לי יום ארוך מחר, ואני עייף. תביא את מיכלי בסוף השבוע. ביל כבר מתגעגע אליה". קמתי והלכתי אחריו לדלת. "לילה טוב", אמרתי בקרירות. מאיר תפס אותי וחיבק אותי. נותרתי נוקשה והוא הירפה לאחר רגע ועמד לאחור, מתבונן בי בעיניו המושלמות. "אני מקווה שבבוא הזמן, גם אם לא תבין, תוכל לסלוח לי. להתראות, דורון". הדלת נסגרה בנקישה מאחורי.
(המשך מחלק 1) "נו, אז איך זה?" שאלתי אותו ברגע שהתיישבנו. "זה כמו שציפית?" "דורון, חביבי, זה שונה לחלוטין מכל מה שדמיינתי לעצמי. תמיד חשבתי על צבע במונחים של טקסטורה כשניסיתי לדמות לעצמי על מה אתם, הרואים, מקשקשים כל כך הרבה. ירוק היה קרמי כזה, ואדום מחוספס כמו עץ לא-מעובד. אבל עכשיו גיליתי שאין כל קשר. זה ממש מימד חדש". זרחתי מאושר על כך שהצלחתי לפתוח עולם זה בפני מאיר. לולא אני, היה מת בלי לדעת מהו צבע. "והראייה השתפרה?" הוספתי לשאול. "עדיין מטושטשת", מאיר הודה. "לא נורא, הרופא אמר שזה ישתפר בתוך כמה ימים", ניחמתי אותו. "על זה רציתי לדבר איתך", אמר מאיר בשקט. "מחר בבוקר, אני רוצה שתיקח אותי להדסה, דורון". "למה?" נבהלתי. "כואב לך? משהו לא בסדר?" מאיר נענע את ראשו. "אתה לא מבין", הוא אמר. "אני רוצה שתיקח אותי להדסה כדי שיוציאו לי את העיניים". "מה?!" אמרתי, מזועזע לחלוטין. "אני לא רוצה לראות", הסביר מאיר. "אבל למה?" שאלתי. "אני מבין שזה קשה, אבל תן לעצמך זמן להסתגל..." "אני לא צריך זמן", אמר מאיר בפסקנות. "נסה להבין. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך. אני לא מבין איך אתם עומדים בזה. גם כשהעיניים שלי עצומות, אני כל הזמן רואה. הקולות נשמעים לי עמומים והריחות איבדו מעוצמתם. הרופא הסביר לי שזה חלק מתהליך ההתמחות מחדש, אבל אני מרגיש כאילו איבדתי חלק מעצמי, במקום לזכות בו". "כל זה ישתנה ברגע שתתרגל לזה", אמרתי. "זו לא סיבה להרוס את הכול". נימה של ייאוש התגנבה לקולי. כשמאיר היה במצב רוח כזה, כמעט בלתי אפשרי היה להזיז אותו מדעתו. מאיר חייך בסלחנות. "לא, זה לא ישתנה. מלכתחילה ידעתי שמדובר בטעות. אבל התעקשת כל כך... אני משער שהיה עלי לעבור את זה כדי להיות בטוח. הבן, דורון. אני חלק מזן נכחד. ב20 השנים האחרונות לא נוספו עוד נכים. כל אדם שמתעוור, כל ילד שנולד עם פגם, מיד מגדלים עבורו איברים חדשים. השריד האחרון הוא קשישים כמוני, שמוחם כבר התמיין לצרכים אחרים. וכעת, גם המחקר החדש הזה שינה את המצב. הילדים של מיכלי שלך יחיו בעולם נטול נכים". צפצוף הטיימר קטע את דבריו. מאיר קם ממקומו והלך למטבח. ניצלתי את ההפוגה כדי לעכל את מה שאמר. האם מאיר משליך את הכול עקב תחושת נוסטלגיה מוטעית? האם זהו רק כיסוי לפחד מן החוש החדש והלא מובן? הייתי נחוש בדעתי לשכנע אותו לוותר על תוכניתו המטורפת. מאיר חזר, נושא בידיו מגש ועליו קפה מהביל ועוגיות. "תאכל, קניתי אותן מהקונדיטוריה ברחוב סמולנסקין". הוא בחן אותי במבטו כשהתכבדתי, וכשנחה דעתו שאני אוכל ושותה, המשיך לדבר. "אביך עליו השלום תמיד צחק שאני במלחמה עם כל הרואים. והוא צדק. המאבק העיקרי לא היה עם המגבלות שהנכות שלי כפתה עלי. הטכנולוגיה כבר מזמן דאגה לכך שאוכל לחיות ולעבוד בעצמאות ובנוחות. הבעיה היתה עם הסטיגמות שאנשים מדביקים לך. כמו נהג המונית ההוא. אנשים מדברים אליך כאילו שאתה מפגר, ולא עיוור. תמיד הייתי צריך להתמודד עם הרעיון של החברה שאדם צריך להיות נטול פגמים. והפסדתי. הטכנולוגיה הכחידה אנשים מסוגי. אף אחד כבר לא צריך להיות נכה. והעולם מפסיד מזה. אני לא מדבר רק על התרבות וההווי שיאבדו. חבל לי שאנשים עוד 200 שנה לא ידעו כתב בראייל או שפת סימנים. אבל הבעיה האמיתית היא שמגבלות כמו שלי מניעות אנשים קדימה, למקומות שלא היו מגיעים אליהם אחרת. אתה באמת חושב שסטיבן הוקינג היה מפתח את התיאוריה שלו לולא סבל מניוון שרירים שהכריח אותו לחשוב באופן לא קונוונציונלי? והאם נפוליאון היה מגיע להיכן שהגיע לולא היה גמד? תחשוב על בטהובן, או רוזוולט. אתה מכיר את כל הדוגמאות. ומעבר לכך. בעתיד, כשאנשים לא יצטרכו להסתכל על אנשים חולים ופגומים, החברה תאבד את אבן הבוחן שלה. היחס לחלשים תמיד היווה אמת מידה. כעת, כשמגלים את הקשישים לבתי אבות, ואת הנכים מכחידים, יוותרו רק אנשים בריאים שעומדים בתקן. ובכן, אולי אני לא יכול למנוע את זה, אבל אני בהחלט לא מתכוון לתרום לזה. אותי החברה לא תנצח". לגמתי ארוכות מהקפה, מנסה להסדיר את מחשבותי. "אני לא יכול להסכים עם מה שאתה אומר. אני לא רואה כל רע בזה שנמנע חולי וסבל". "הסבל הוא מה שעוזר לנו לצמוח, דורון", אמר מאיר. "יש מספיק סבל בקיום האנושי גם ככה", השבתי בלהט. "אני לא אעזור לך לעולל את זה לעצמך בגלל איזה קיבעון מחשבתי". "לא ציפיתי לכך", נאנח מאיר. "אל תדאג, דורון, אני אקח מונית". הוא קם על רגליו. "מצפה לי יום ארוך מחר, ואני עייף. תביא את מיכלי בסוף השבוע. ביל כבר מתגעגע אליה". קמתי והלכתי אחריו לדלת. "לילה טוב", אמרתי בקרירות. מאיר תפס אותי וחיבק אותי. נותרתי נוקשה והוא הירפה לאחר רגע ועמד לאחור, מתבונן בי בעיניו המושלמות. "אני מקווה שבבוא הזמן, גם אם לא תבין, תוכל לסלוח לי. להתראות, דורון". הדלת נסגרה בנקישה מאחורי.
