סיפור קצר- טוהר
טוהר השעה שתיים לפנות בוקר. אני מגיע לחווה. אביגדור פותח לי את הדלת, אנחנו מתחבקים. אחר כך, יושבים במרפסת, שותים כוס תה עם נענע, ומדברים. אביגדור לוקח שלוק מהתה, ונשען אחורה על הכיסא שלו. שנינו ישובים בכיסאות שלנו, מסתכלים על הנוף מהמרפסת. "אני רק רוצה שתדע מני, שקראתי לך רק בגלל זה המוצא האחרון שלי." אני מפנה את מבטי לאביגדור. אביגדור המשיך ולקח עוד שלוק מהתה. "פעם, אתה זוכר איך זה היה. הייתה אידיאולוגיה. שליחות. קמנו כל בוקר עם מטרה. ואנשים, אנשים ראו את זה. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, שכולם חרא וכל אחד דואג לתחת שלו, אבל כשהתחלנו, באמת האמנתי במה שעשינו. באמת האמנתי. וגם הם, הם האמינו בנו. אתה זוכר איך זה היה נכון? האנשים פשוט באו. " אביגדור הפסיק לדבר והמשיך לשתות. גם אני לקחתי שלוק. "לא יודע מני. באמת שלא יודע. אולי זה אצלי, אולי אצל הסוסים, אולי אצל שנינו." אביגדור נאנח. באמת שאני לא יודע מה לעשות יותר מני, באמת שלא. כמעט שאין יום שזהבה לא בוכה לי." אביגדור הניח את כוס התה שלו על השולחן, והסתובב קצת אליי בכיסאו. "בגלל זה קראתי לך מני, כי אני פשוט כבר לא יודע מה לעשות." "אני יודע אביגדור, אני יודע. אתה לא צריך להסביר לי. אתה לא הראשון, ובטח שלא האחרון." נשארו לשבת עוד כמה דקות על הכיסאות, מתבוננים על הנוף בשקט. "אני הולך לאמבטיה אביגדור. תביא איתך את הפוני." אמרתי לבסוף. קמתי מהכיסא שלי , הרמתי את המזוודה, ונכנסתי אל תוך הבית. כשהגעתי לאמבטיה, השרפרף כבר היה מוכן שם, ליד הכיור. נאנחתי. התיישבתי על השרפרף ופתחתי את המזוודה. אחרי שתי דקות בערך אביגדור נכנס עם הפוני בידיים שלו. הוא נראה מבוהל, הפוני. בעצם, גם אביגדור. שניהם. אני אף פעם לא יודע באמת. הם תמיד נראים ככה, עם המבט המזוגג הזה בעיניים שלהם, כאילו חוששים, אבל איכשהו, מתעלמים מזה, ושומרים את האמון האינפנטילי הזה בנו. "תניח אותו באמבטיה אביגדור." אמרתי תוך כדי התעסקות עם הכלים שלי. אביגדור התקרב באיטיות אל האמבטיה והניח את הפוני בתוכו. הפוני החליק קצת בהתחלה, אז אביגדור תפס אותו כדי שהוא לא ייפול. הוא קטן הפוני הזה, בערך בגודל של כלב. הוא ליטף אותו בראש. "אתה רוצה שאני אשאר?" אביגדור שאל תוך כדי מבט עורג בפוני המבוהל. "זה תלוי בך." אביגדור נשאר לשבת על קצה האמבטיה והמשיך ללטף את ראשו של הפוני. אחרי כמה שניות הוא התחיל לבכות. "אני מצטער... אהה.. אני כל כך.. לא רציתי את זה . אתה חייב להאמין לי .. אבל.. זה.. זהבה, והילדים, הילדים אוח הילדים... אין לי ברירה, אני כבר לא יודע מה לעשות...." הוא חיבק את הפוני והמשיך למרר בבכי ולמלמל. אני לא יודע אם הוא דיבר אלי, או אל הפוני. למען האמת, לא כל כך אכפת לי. עם הזמן, לומדים להתעלם פשוט. קמתי והנחתי את ידי על גבו של אביגדור. אביגדור התעשת והתיישב. הוא הסתכל קצת לצדדים במבוכה, ומחה את הדמעות עם ידו. הוא התרומם, והסתכל עלי . "מצטער מני. מצטער." הוא אמר ויצא מן האמבטיה. כשהדלת נסגרה, התיישבתי על קצה האמבטיה והסתכלתי על הפוני. ליטפתי אותו בראש. הוא רעד קצת. אחר כך קמתי וניגשתי אל המזוודה הפתוחה. הוצאתי את המזרק הראשון, והסתכלתי עליו. ניגשתי אל הפוני, ליטפתי אותו שוב בראש, ותקעתי לו את המזרק בגב. הוא הוציא צהלה בהתחלה והשתולל קצת, אבל מהר מאוד נרגע. אחרי שהוא נרדם, הפכתי אותו על הגב ותקעתי לו את המזרק השני בלב. "מה, זהו?" "כן." הושטתי את הפוני הישן בזרועותיי לאביגדור. "ו.. אה.. מתי זה יתחיל להשפיע?" "זה כבר מתחיל, עוד כמה דקות." השבתי. אביגדור הניח את הפוני הישן על הספה וכיסה אותו בשמיכה. הוא ניגש אלי והושיט לי את ידו. "תו.. תודה מני. באמת תודה." לחצתי את ידו של אביגדור, פניתי אל הדלת, יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. נכנסתי לאוטו שלי, הנעתי והתחלתי לנסוע. קרוב לוודאי שעכשיו הפוני כבר הפך לזהב. בטח מחר זהבה והילדים של אביגדור ישבו לידו, ילטפו אותו, וירגישו טוב. כנראה שמחר גם הסוסים של אביגדור יחזרו לפעול, וגם האנשים יחזרו לבוא, כמו פעם, כשאביגדור היה עוד צעיר. רק אביגדור בטח יושב על הכסא במרפסת, ליד השולחן ומעשן סיגריה, וכל פעם שהוא מאפר אותה, הוא קצת מלכלך את השולחן.
טוהר השעה שתיים לפנות בוקר. אני מגיע לחווה. אביגדור פותח לי את הדלת, אנחנו מתחבקים. אחר כך, יושבים במרפסת, שותים כוס תה עם נענע, ומדברים. אביגדור לוקח שלוק מהתה, ונשען אחורה על הכיסא שלו. שנינו ישובים בכיסאות שלנו, מסתכלים על הנוף מהמרפסת. "אני רק רוצה שתדע מני, שקראתי לך רק בגלל זה המוצא האחרון שלי." אני מפנה את מבטי לאביגדור. אביגדור המשיך ולקח עוד שלוק מהתה. "פעם, אתה זוכר איך זה היה. הייתה אידיאולוגיה. שליחות. קמנו כל בוקר עם מטרה. ואנשים, אנשים ראו את זה. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, שכולם חרא וכל אחד דואג לתחת שלו, אבל כשהתחלנו, באמת האמנתי במה שעשינו. באמת האמנתי. וגם הם, הם האמינו בנו. אתה זוכר איך זה היה נכון? האנשים פשוט באו. " אביגדור הפסיק לדבר והמשיך לשתות. גם אני לקחתי שלוק. "לא יודע מני. באמת שלא יודע. אולי זה אצלי, אולי אצל הסוסים, אולי אצל שנינו." אביגדור נאנח. באמת שאני לא יודע מה לעשות יותר מני, באמת שלא. כמעט שאין יום שזהבה לא בוכה לי." אביגדור הניח את כוס התה שלו על השולחן, והסתובב קצת אליי בכיסאו. "בגלל זה קראתי לך מני, כי אני פשוט כבר לא יודע מה לעשות." "אני יודע אביגדור, אני יודע. אתה לא צריך להסביר לי. אתה לא הראשון, ובטח שלא האחרון." נשארו לשבת עוד כמה דקות על הכיסאות, מתבוננים על הנוף בשקט. "אני הולך לאמבטיה אביגדור. תביא איתך את הפוני." אמרתי לבסוף. קמתי מהכיסא שלי , הרמתי את המזוודה, ונכנסתי אל תוך הבית. כשהגעתי לאמבטיה, השרפרף כבר היה מוכן שם, ליד הכיור. נאנחתי. התיישבתי על השרפרף ופתחתי את המזוודה. אחרי שתי דקות בערך אביגדור נכנס עם הפוני בידיים שלו. הוא נראה מבוהל, הפוני. בעצם, גם אביגדור. שניהם. אני אף פעם לא יודע באמת. הם תמיד נראים ככה, עם המבט המזוגג הזה בעיניים שלהם, כאילו חוששים, אבל איכשהו, מתעלמים מזה, ושומרים את האמון האינפנטילי הזה בנו. "תניח אותו באמבטיה אביגדור." אמרתי תוך כדי התעסקות עם הכלים שלי. אביגדור התקרב באיטיות אל האמבטיה והניח את הפוני בתוכו. הפוני החליק קצת בהתחלה, אז אביגדור תפס אותו כדי שהוא לא ייפול. הוא קטן הפוני הזה, בערך בגודל של כלב. הוא ליטף אותו בראש. "אתה רוצה שאני אשאר?" אביגדור שאל תוך כדי מבט עורג בפוני המבוהל. "זה תלוי בך." אביגדור נשאר לשבת על קצה האמבטיה והמשיך ללטף את ראשו של הפוני. אחרי כמה שניות הוא התחיל לבכות. "אני מצטער... אהה.. אני כל כך.. לא רציתי את זה . אתה חייב להאמין לי .. אבל.. זה.. זהבה, והילדים, הילדים אוח הילדים... אין לי ברירה, אני כבר לא יודע מה לעשות...." הוא חיבק את הפוני והמשיך למרר בבכי ולמלמל. אני לא יודע אם הוא דיבר אלי, או אל הפוני. למען האמת, לא כל כך אכפת לי. עם הזמן, לומדים להתעלם פשוט. קמתי והנחתי את ידי על גבו של אביגדור. אביגדור התעשת והתיישב. הוא הסתכל קצת לצדדים במבוכה, ומחה את הדמעות עם ידו. הוא התרומם, והסתכל עלי . "מצטער מני. מצטער." הוא אמר ויצא מן האמבטיה. כשהדלת נסגרה, התיישבתי על קצה האמבטיה והסתכלתי על הפוני. ליטפתי אותו בראש. הוא רעד קצת. אחר כך קמתי וניגשתי אל המזוודה הפתוחה. הוצאתי את המזרק הראשון, והסתכלתי עליו. ניגשתי אל הפוני, ליטפתי אותו שוב בראש, ותקעתי לו את המזרק בגב. הוא הוציא צהלה בהתחלה והשתולל קצת, אבל מהר מאוד נרגע. אחרי שהוא נרדם, הפכתי אותו על הגב ותקעתי לו את המזרק השני בלב. "מה, זהו?" "כן." הושטתי את הפוני הישן בזרועותיי לאביגדור. "ו.. אה.. מתי זה יתחיל להשפיע?" "זה כבר מתחיל, עוד כמה דקות." השבתי. אביגדור הניח את הפוני הישן על הספה וכיסה אותו בשמיכה. הוא ניגש אלי והושיט לי את ידו. "תו.. תודה מני. באמת תודה." לחצתי את ידו של אביגדור, פניתי אל הדלת, יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. נכנסתי לאוטו שלי, הנעתי והתחלתי לנסוע. קרוב לוודאי שעכשיו הפוני כבר הפך לזהב. בטח מחר זהבה והילדים של אביגדור ישבו לידו, ילטפו אותו, וירגישו טוב. כנראה שמחר גם הסוסים של אביגדור יחזרו לפעול, וגם האנשים יחזרו לבוא, כמו פעם, כשאביגדור היה עוד צעיר. רק אביגדור בטח יושב על הכסא במרפסת, ליד השולחן ומעשן סיגריה, וכל פעם שהוא מאפר אותה, הוא קצת מלכלך את השולחן.