כרגע במיכאל
New member
סיפור קצר~כנסו בבקשה
אני רוצה להיתנסות בסיפור-סתם ככה-אולי...אפילו לא אסיים אותו-אבל אני רוצה-חשובה לי דעתכם הפעם.-אני חייבת לציין שבהתחלה זה היה לי קצת כמו כתבה-כי אני כתבתי כתבות-אוכל להעלות אותן לפה פעם-אבל אז שיניתי את זה-וגם חלק מזה אמת מהגיל שלי-לא בדיוק זוכרת באיזה גיל-אבל עשיתי או שהיה לי את זה. לא על החיים שלי ארצה לספר, לא על בעיות העוני בעולם ארצה לספר, לא ארצה לקחת אתכם ברכבת ההרים הזו-המתישה,המייגעת-לא! אבל מצד שני-אני גם לא רוצה לקחת אתכם לגלגל הענק- לאגם הברבורים-לעולם הורוד- לא! כבר התייאשתם? כול כך מהר? חבל...תליתי בכם תקוות. על תקוות ארצה לספר- על התלות שלנו בתקווה. הנה אני בת חמש בסה"כ ועדיין, לא מכירה את בעיות העוני ועדיין אין לי דעות פוליטיות כאלו ואחרות, ועדיין לא מצאתי את אהבת חייה וקורות החיים שלי יתסכמו בשינה וציורים שרק אומן היה יכול להבין. אני לא עד כדיי כך משעממת, יש לי חברים-תכירו-רובם מתמחים בבנית ארמונות והתגלשות במגלשה. וה"בוסית" שלי היא האישה הנחמדה הזו-שקוראים לה גננת. יש גם ילד אחד מציק כזה-אבל אמא אמרה לא להיתייחס אליו-הוא סתם מקנא. אהה ויש לי חבר-לא באמת חבר-אבל חבר טוב-שהלכתי לראות אצלו במבי. ויש לי גם חברה טובה שאנחנו מתמחות ב"סלט במבה" וצביעת חוברות-אנחנו טובות בזה. כן-העולם שלי מושלם אם מסתכלים על זה ככה. הלכתי עם אמא לסופר-מקום ע-נ-ק-י כמו השמיים-שם למעלה-ככה גם המקום-אני בעגלה-צמודה לאמא-לא רוצה להיאבד בין הזרים האלה-הם לא החברים שלי. אז הלכנו ופתאום ראיתי על המדף סוכריה כזאתי ענקית, ואדומה כמו התפוח הזה שאכלתי מקודם. וכול כך רציתי אותה-מאוד מאוד. שאלתי את אמא-היא אמרה שהיא מבטיחה לקנות לי מחר-היא הבטיחה. לא הפסקתי לחשוב על הסוכריה כול היום-סמכתי על אמא שלי שהיא תביא לי אותה-רק שלא תלקח על ידי מישהוא אחר-אסור שזה יקרה-היא שייכת לי! כשהלכתי לישון חשבתי רק על הסוכריה-בבוקר-אמא לקחה אותי לגן ואמרה שתביא לי אותה כשאחזור. סיפרתי לכולם על הסוכריה. כשאמא חזרה חיפשתי את הסוכריה ולא מצאתי-אבל היא הבטיחה-היא אמרה שהיא תביא-התחלתי לבכות-אני רוצה את הסוכריה-היא שכחה-הייתה בעבודה או במקום אחר... -אז אתם מבינים-בסה"כ סוכריה-ואם הייתי רוצה עגיל, עזבו עגיל-אם הייתי רוצה אופנוע-עיזבו אופנוע-אם הייתי רוצה בן שהייתה לו חברה...בטוח שלא הייתי רק בוכה... ________ ד"א זה עשה אותי עצובה-קשה לי המחשבה לראות ילד שבוכה בגלל דבר כזה ומאכזבים אותו-אני אוהבת ילדים-אהבת חיי! מקווה שתגיבו-להית'
אני רוצה להיתנסות בסיפור-סתם ככה-אולי...אפילו לא אסיים אותו-אבל אני רוצה-חשובה לי דעתכם הפעם.-אני חייבת לציין שבהתחלה זה היה לי קצת כמו כתבה-כי אני כתבתי כתבות-אוכל להעלות אותן לפה פעם-אבל אז שיניתי את זה-וגם חלק מזה אמת מהגיל שלי-לא בדיוק זוכרת באיזה גיל-אבל עשיתי או שהיה לי את זה. לא על החיים שלי ארצה לספר, לא על בעיות העוני בעולם ארצה לספר, לא ארצה לקחת אתכם ברכבת ההרים הזו-המתישה,המייגעת-לא! אבל מצד שני-אני גם לא רוצה לקחת אתכם לגלגל הענק- לאגם הברבורים-לעולם הורוד- לא! כבר התייאשתם? כול כך מהר? חבל...תליתי בכם תקוות. על תקוות ארצה לספר- על התלות שלנו בתקווה. הנה אני בת חמש בסה"כ ועדיין, לא מכירה את בעיות העוני ועדיין אין לי דעות פוליטיות כאלו ואחרות, ועדיין לא מצאתי את אהבת חייה וקורות החיים שלי יתסכמו בשינה וציורים שרק אומן היה יכול להבין. אני לא עד כדיי כך משעממת, יש לי חברים-תכירו-רובם מתמחים בבנית ארמונות והתגלשות במגלשה. וה"בוסית" שלי היא האישה הנחמדה הזו-שקוראים לה גננת. יש גם ילד אחד מציק כזה-אבל אמא אמרה לא להיתייחס אליו-הוא סתם מקנא. אהה ויש לי חבר-לא באמת חבר-אבל חבר טוב-שהלכתי לראות אצלו במבי. ויש לי גם חברה טובה שאנחנו מתמחות ב"סלט במבה" וצביעת חוברות-אנחנו טובות בזה. כן-העולם שלי מושלם אם מסתכלים על זה ככה. הלכתי עם אמא לסופר-מקום ע-נ-ק-י כמו השמיים-שם למעלה-ככה גם המקום-אני בעגלה-צמודה לאמא-לא רוצה להיאבד בין הזרים האלה-הם לא החברים שלי. אז הלכנו ופתאום ראיתי על המדף סוכריה כזאתי ענקית, ואדומה כמו התפוח הזה שאכלתי מקודם. וכול כך רציתי אותה-מאוד מאוד. שאלתי את אמא-היא אמרה שהיא מבטיחה לקנות לי מחר-היא הבטיחה. לא הפסקתי לחשוב על הסוכריה כול היום-סמכתי על אמא שלי שהיא תביא לי אותה-רק שלא תלקח על ידי מישהוא אחר-אסור שזה יקרה-היא שייכת לי! כשהלכתי לישון חשבתי רק על הסוכריה-בבוקר-אמא לקחה אותי לגן ואמרה שתביא לי אותה כשאחזור. סיפרתי לכולם על הסוכריה. כשאמא חזרה חיפשתי את הסוכריה ולא מצאתי-אבל היא הבטיחה-היא אמרה שהיא תביא-התחלתי לבכות-אני רוצה את הסוכריה-היא שכחה-הייתה בעבודה או במקום אחר... -אז אתם מבינים-בסה"כ סוכריה-ואם הייתי רוצה עגיל, עזבו עגיל-אם הייתי רוצה אופנוע-עיזבו אופנוע-אם הייתי רוצה בן שהייתה לו חברה...בטוח שלא הייתי רק בוכה... ________ ד"א זה עשה אותי עצובה-קשה לי המחשבה לראות ילד שבוכה בגלל דבר כזה ומאכזבים אותו-אני אוהבת ילדים-אהבת חיי! מקווה שתגיבו-להית'
ועל הסיפור, אהבתי את הרעיון, את הזרימה ובעיקר את הפואנטה אך לדעתי דרוש לו שכתוב עדיין, גם מבחינת נקודת המבט הילדותית שנראה לי ניסית להעביר וגם אולי לשים טיפה יותר דגש על הסוף.. אך זו רק דעתי.. כל הכבוד ! אהבתי